מצפון לגשר ווטרלו מתמשך לו הסטראנד, אותו רחוב מפואר המוביל מכיכר טרפלגאר במערב אל "רחוב העיתונות" פליט סטריט במזרח. ומן הסטראנד יוצאת חצי-גורן ענקית של בניינים גבוהים הבנויים בסגנון מונומנטאלי יומרני, זכר לתקופת הגדולה האימפריאליסטית; זהו האולדוויץ', הקשת ההדורה אשר הסטראנד משמש לה מיתר. אנחנו עומדים בסמטה צרה היוצאת מן האולדוויץ'; כאן, ברחוב האוטון, נמצא בית הספר הלונדוני לכלכלה (לונדון סקול אוף אקונומיקס – ה-אל.אס.אי) התפוס בידי הסטודנטים.

מוצאי-שבת, 26 באוקטובר; ערב ההפגנה הגדולה נגד ההתערבות האמריקאית בווייטנאם. כיבוש האל.אס.אי נמשך כבר כ-48 שעות, מיום חמישי בערב, והפעילות הקדחתנית מתנהלת במסלול סדיר, פחות או יותר.

בקומת הקרקע של הבניין הראשי שוררת צפיפות רבה, והמוני צעירים עוד מוסיפים להגיע מכל רחבי בריטניה. מיוזעים, פרועי שיער ולבושים ברישול (ואחדים בתלבושות מוזרות) – הם מניחים את תרמיליהם ואת שקי השינה שלהם בבניין הסמוך שהוקצה לאכסן אותם, ואחרי שהשלימו את סידוריהם לקראת הלילה הם מצטרפים להמולה הכללית בבניין הראשי.

בקצה אחר של המסדרון פועל דוכן סנדוויצ'ים, עוגות ומשקאות קלים. ליד שאר הקירות ניצבים עשרות דוכנים אחרים – כאן מוכרים "מזון רוחני": ספרות מהפכנית מכל הסוגים והגוונים. כתבי מרכס, אנגלס, לנין, טרוצקי, מאו, רוזה לוכסמבורג, צ'ה – ועוד עשרות מאורות קטנים יותר וידועים פחות. כל אחד מעשרות האירגונים והקבוצות של השמאל המהפכני מוכר את עיתוניו וחוברותיו. נמכר גם חומר מהפכני מחו"ל, בייחוד מן העולם השלישי; על אחד הדוכנים מוצגת חוברת אשר על השער האחורי שלה מודפס בעברית ובערבית: "מצפן, האירגון הסוציאליסטי הישראלי"; החוברת מכילה תרגומים לאנגלית של גילויי-דעת ומאמרים על הסכסוך הישראלי-ערבי ועל הציונות, שנתפרסמו בזמנים שונים ב"מצפן". סמוך לה נמכרת החוברת הצבעונית של "חדשות האימפריה הישראלית", ביטאון סאטירי-פוליטי המוצא בשפה האנגלית על ידי חבורת ישראלים בראשות האמן שמעון צבר.

הצעירים המצטופפים במסדרון, עוברים מדוכן לדוכן, מעיינים בחומר, קונים חוברות, מתגודדים בקבוצות קטנות ומתווכחים בהתרגשות. צעירים מכל הארצות, מכל הצבעים. מקבוצה אחת נישא אלינו קולו של הודי כהה-עור, ממושקף ומזוקן: "...הרעיון הזה איננו חדש! הוא הובע כבר על ידי לנין עצמו במאמר על המדינה והמהפכה בשנת 1917! לנין קבע כי..." שאר דבריו של המהפכן ההודי נבלעים בהמולה הכללית.

באחת הפינות עומדים צעירה קצרת חצאית וצעיר ארוך שיער ומתחבקים תוך אדישות למתרחש סביב.

בקומה ב' ו-ג' שורר שקט יחסי (יחסי מאוד!). כאן שוכנות הוועדות השונות המנהלות את המוסד הכבוש. ועדת הכיבוש אחראית לצד המנהלי ולבעיות השוטפות; ועדת העיתונות אחראית ליחסי-ציבור ולפיקוח על העיתונאים הזקוקים לרישיון ממנה כדי לפעול בתוך הבניין; ועדת הביטחון [שורה חסרה] מונעים כניסת אלמנטים בלתי-רצויים (כל אדם מבוגר לבוש חליפה חשוד בעיניהם; הם עוצרים אותו בנימוס ושואלים למטרת בואו, והוא מורשה להיכנס פנימה רק אחרי שהניח את דעתם. צעירים בלבוש מרושל ופועלים בבגדי-עבודה נכנסים באופן חופשי, ללא חקירה). הסדרנים פוקחים עין גם על נקודות רגישות אחרות, כגון פקקי החשמל; עליהם למנוע מעשי חבלה ופרובוקציה. הכל מתבצע על טהרת עקרון הניהול העצמי, ללא ביורוקרטיה – וביעילות.

בקומה הרביעית, במסעדה הגדולה, שוררת אווירה של קן נמלים: פעילות קולקטיבית מאומצת וחרוצה. כאן, על עשרות השולחנות, מכינים את הפלקטים לקראת ההפגנה. לרוחב האולם מתוחים עשרות חבלי-כביסה, ועליהם תלויים לייבוש פלקטים שאך יצאו מתחת ידי הציירים. מאות פלקטים מוכנים ומחוברים למוטות נערמים באחת הפינות. הרושם הכללי – מן העובדים באולם זה, מתהליך העבודה ומן התוצרת בשלביה השונים – הוא אדיר. את גרעינו של הצוות מהווה קבוצת סטודנטים של בית ספר לאמנות בסביבת לונדון, שהתחילו את חינוכם הפוליטי רק באביב שעבר, כאשר התמרדו נגד שיטות הלימוד המיושנות והמאובנות ונגד עריצות ההנהלה. אליהם הצטרפו עתה סטודנטים לאמנות מפריז, שבאו באופן מיוחד כדי להשתתף בעבודה זאת, להפגין סולידריות ולמסור את הניסיון שרכשו בחודש מאי. אך גם תלמידי האמנות האנגלים אינם קוטלי-קנים חסרי ניסיון. סדנת הציור עתה ב-אל.אס.אי מהווה רק המשך והרחבה של סדנה שהוקמה על-ידם בתחילת הקיץ. תפקידה: לספק כרזות למפעלים שובתים. כשהיו אנשי הסדנה שומעים שבמפעל זה או אחר נערכת שביתה – וכמו בישראל, רוב השביתות כאן הן "פראיות" – היו ניגשים אל הפועלים השובתים ומציעים להם את שירותיהם.

רוב הפלקטים הנערמים באולם המסעדה עוסקים בווייטנאם; אך רבים נושאים סיסמאות מהפכניות כלליות, הסובבות סביב נושא הניהול העצמי: "אל תבקשו! תכבשו!", "כל הכבוד לגאי פוקס, האדם היחיד שנכנס לפרלמנט מתוך כוונה טהורה!" (גאי פוקס ניסה לפני כמה מאות שנים לפוצץ את בית הפרלמנט ואת זכר המאורע הזה חוגגים ילדי אנגליה עד היום הזה במדורות ובזיקוקים כל שנה ב-5 בנובמבר).

מסדנה זאת יצאו גם הסיסמאות המעטרות את בנייני האל.אס.אי עצמם. לפני ימים אחדים דרש נציג שמרני בפרלמנט לאסור על אנשים מחו"ל – "חלאה זרה" בלשונו – את ההשתתפות בהפגנות ענק בבריטניה. עתה מקשטת את הבניין סיסמת-ענק: "ברוך בואך, חלאה זרה!"; סיסמא אחרת אומרת: "אנו כולנו חלאה זרה!". על הבניין השני (בו סודרו מקומות לינה למפגינים שבאו מחוץ לעיר) מופיעה סיסמה פשוטה: "תחי המהפכה הסוציאליסטית!".

בחדרים שונים ברחבי המוסד נערכים דיונים פוליטיים על נושאים כגון "העולם השלישי", "אמנות ומהפכה", ועוד ועוד. אך הדיון העיקרי מתנהל באולם ההרצאות הגדול ("האולם הישן") אשר בבניין הראשי. הוויכוח מתנהל, ללא הפסק, 24 שעות ביממה; הקהל מתחלף, כמובן, כל הזמן. כשאנו נכנסים לאולם, נושא הדיון הוא "לקח מאורעות מאי בצרפת". יושבת-הראש, צעירה במכנסי ג'ינס, מנהלת את הדיון בגמישות. על הבמה יושבים ארבעה נואמים מוזמנים, נציגים מוכרים של אירגונים שמאליים. לכל אחד מהם מוקצבות 15 דקות. לאחר מכן, ניתנת הרשות לשאלות והערות מצד הקהל. לכל אחד מוקצבות שתי דקות; אך אם מגלה הקהל התעניינות מיוחדת בדבריו ורוצה לשמוע עוד, הוא מוזמן לעלות לדוכן ולנאום. למעשה, אורך הזמן הניתן לכל דובר (בין אם הוא אחד הנואמים המוזמנים או אלמוני מקרב הקהל) תלוי ביכולתו לעניין את הקהל, לתרום תרומה חדשה לדיון.

אחרי כל נאום, מוסרת יושבת-הראש הודעות אירגוניות. "לוועדת הביטחון דרושים 15 מתנדבים לעבודת סדרנות". אנשים מצביעים; יושבת-הראש מונה 15 איש, והם יוצאים מן האולם להתייצב לתפקיד.

ראשון הדוברים, רופא כסוף-שיער, שייך לקבוצת "סולידריות" – קבוצה לא-גדולה המורכבת חציה מאינטלקטואלים וחציה מפועלים, ודוגלת ברעיונות הנראים בעיני רוב המרכסיסטים כחדשניים מדי. הוא מסכם את דבריו: "המאורעות בצרפת מחייבים אותנו לפתח תיאוריה מהפכנית חדשה. עלינו ללמוד מניסיון חודש מאי ולהסיק ממנו מסקנות תיאורטיות, כשם שמרכס עצמו הפיק לקח תיאורטי עצום מניסיון הקומונה הפריזאית". הקהל מקשיב בהתעניינות. אם כי חלק ניכר מן הנוכחים אינם מסכימים לכמה מדבריו, יודע הדובר לנסח את רעיונותיו בצורה פשוטה, ועם זאת מעוררת למחשבה.

אחריו מדבר סטודנט השייך לקבוצת "הסוציאליזם הבינלאומי", אירגון בעל גוון טרוצקיסטי המונה כאלף חברים ונחשב לגדול שבין אירגוני השמאל המהפכני בבריטניה. הדובר מסכים לרוב דברי קודמו, אך בכמה שאלות חשובות הוא נוקט עמדה מרכסיסטית מסורתית יותר. למרות שדבריו אינם מהוקצעים ביותר ואינם מנוסחים בפשטות, מקשיב לו הקהל בריכוז. הסטודנטים רוחשים כבוד לאירגון המיוצג על-ידו, ביודעם כי אנשיו ממלאים תפקיד מרכזי בעבודה המעשית והאירגונית של הימים האלה.

הנואם הבא הוא עסקן של המפלגה הקומוניסטית הבריטית. שני קודמיו הוקיעו את התפקיד שמילאה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (מק"צ) בחודש מאי ויוני, והוא רוצה לענות להם. הוא מנסה להוכיח כי מק"צ היא שעמדה בראש מאבק ההמונים. הקהל צוחק, צוחק, צוחק. סטודנט צרפתי מפריך, בקריאת ביניים קצרה, אחת ה"עובדות" המובאות על ידי הנואם. מישהו דורש להוריד את הנואם מן הבמה; אבל רוב הנוכחים אינם מסכימים לכך: הם נהנים מן הדברים כבדיחה מוצלחת. הדובר ממשיך להמטיר את הקלישאות שלו. הוא בוודאי איננו נהנה: אין זה נעים ביותר לדבר אל קהל של כ-400 פיות פעורים בצחוק לגלגני.

אחד מן הקהל דורש את רשות הדיבור: "אני פועל בניין העובד סמוך לכאן ורציתי להגיד משהו". הקהל מוחא כפיים והיושבת-ראש מזמינה את הפועל לעלות לבמה. באנגליה ניכר מעמדו החברתי של אדם – במבטאו. המבטא ההמוני של פועל הבניין עומד בניגוד בולט למבטאם המעודן של קודמיו. הוא פותח ואומר: "אנחנו ואתם נלחמים נגד אותו אויב. אתם, בלשונכם, קוראים לו בורגנות. אבל אני קורא לו פשוט מעמד הבוסים. דרך אגב, מאז שהייתי ילד ידעתי כי למעמד הבוסים יש מכשיר הגנה – המשטרה. היום אני יודע כי יש לו גם קו הגנה שני – המפלגה הקומוניסטית".

בסיום דבריו, הוא מאחל הצלחה להפגנה: "תתפסו את הרחוב, ובזה תוכיחו לפועלים מה אפשר לעשות. הבוסים לא יוכלו לעצור אותנו בלי להרוג את כולנו – ואת זה הם לא יעשו, כי אז לא יהיה מי שיעשה עבורם את העבודה המחורבנת שלהם". הקהל נהנה ומריע.

כאן חלפה הפרעה במהלך הדיון. צוות טלוויזיה נכנס לצלם באולם. יושבת-הראש נותנת אישור מוועדת העיתונות. חבר הוועדה מופיע ומאשר כי ניתנה רשות לצוות לצלם את הדיון, בתנאי שהחומר המצולם יועבר לבדיקת הוועדה. הדבר אינו מספק כמה מהנוכחים. שני חברים של קבוצה המקורבת לכוח שחור מתפרצים בלהט רב ומסבירים כי הטלוויזיה – כמו כל יתר אמצעי התקשורת ההמוניים – היא בידי הבורגנות ומשרתת אותה. הצוות יוצא ומתחיל דיון ממושך, וסוער מאד, סביב השאלה. (אין זה הוויכוח הראשון על אותו נושא; הוועדה אמנם החליטה מה שהחליטה, אבל תמיד נמצא מי שמערער על ההחלטה ומתנגד שהיא תיכפה על הקהל באורח ביורוקרטי. ומכיוון שהקהל באולם מתחלף [במשך] היום, חוזר העניין בכל פעם שמופיעה המצלמה). לבסוף נערכת הצבעה וברוב מכריע הקהל מסכים לכניסת אנשי הטלוויזיה.

הדיון נמשך. עתה הוא מתרכז סביב הנושא "הקשר בין הסטודנטים ומעמד הפועלים". פועל-מכונאי אחד זוכה להקשבת הקהל. הוא מסביר כי רוב הפועלים אינם אוהדים את הסטודנטים. הפועלים אינם מבינים את הקשר בין מאבקם-הם לבין תביעות הסטודנטים ונושאים בינלאומיים, כגון וייטנאם. הסטודנטים חייבים ללכת לבתי-החרושת כדי להסביר וגם כדי ללמוד.

בתשובה לשאלה מן הקהל, מתריע המכונאי נגד הטעות הרווחת בציבור (וכפי הנראה גם בין הסטודנטים) כאילו מאבק הפועלים מכוון רק, או בעיקר, להוסיף עוד פרוטה למשכורת. רוב השביתות (הבלתי-מאושרות על ידי הביורוקרטיה האיגוד-מקצועית) פורצות סביב התמרמרות הפועלים נגד יחסי עבודה ושיטות "ייעול" השוללות מהם את צלם האדם והופכות אותם לברגים במכונה. התמרמרות זאת אפשר להכליל, על ידי הסברה מתאימה, למרד נגד כל הסדר החברתי הקיים.

הסטודנטים מרותקים על ידי הדובר, שאינו מחניף להם וגם איננו מדבר אליהם מגבוה. מבקשים ממנו לענות על עוד שאלות. לבסוף הוא מתנצל: הוא עייף וצמא וברצונו לגשת לבר הקרוב כדי לנוח וללגום כוס בירה.

הוויכוח נמשך. הנואמים והקהל מתחלפים; גם הנושאים מתחלפים: לקח המאורעות בצרפת; הקשר בין סטודנטים ופועלים; מהותה של החברה הסוציאליסטית ("הסוציאליזם אינו מתמצה בהלאמה; פירושו ניהול עצמי בכל הענפים וכל המישורים של חיי החברה", מכריז אחד המשתתפים – והקהל מביע הסכמה); ולבסוף – האסטרטגיה של ההפגנה הגדולה שנועדה למחר.

בשעה 2 אחר חצות ננעל הדיון המרתוני, והנאספים התפזרו ללינת לילה.

יום א', 27 באוקטובר; ההפגנה הגדולה. קוראי "מצפן" בוודאי כבר שמעו עליה ממקורות אחרים, ואנו נקצר כאן. נעיר רק כי מספר המשתתפים היה 40 אלף, וההפגנה עברה ללא תקלות מיוחדות. במשך שבועות אחדים ניהלו הממשלה והעיתונות הבורגנית מערכת [מלחמת] עצבים במטרה להכתים את  מארגני ההפגנה כשוחרי אלימות לשם אלימות. הכוונה היתה להסית את מעמד הפועלים נגד "הסטודנטים הפרחחים החיים מכספי משלם-המיסים ומתפרעים להנאתם בחברת מסיתים מחו"ל". המארגנים נזהרו שלא ליפול בפח ולא להיגרר לפרובוקציה. המשטרה הוציאה כחצי מיליון ליש"ט (למעלה מ-4 מיליון ל"י) על הכנותיה ליום זה. אולם מאחר שהמשטרה לא התגרתה במפגינים, עברה ההפגנה בסדר מופתי. כ-6,000 מפגינים עזבו את המסלול המתוכנן והלכו אל כיכר גרובנור, להפגין מול השגרירות האמריקאית. שם אירעו התכתשויות אחדות (לא רציניות ביותר) ביניהם לבין 1,000 השוטרים ששמרו על הבניין.

ההפגנה הצליחה. אולם מארגניה מבינים כי כדי להעלות את המאבק לדרגה גבוהה ורצינית יותר, חייב להיווצר קשר הדוק בין הנוער הלומד לבין מעמד הפועלים. קיים בסיס אובייקטיבי לקשר זה, אך תידרש עוד עבודת הסברה ממושכת למדי כדי להקימו.

ביום א' התרוקנו בנייני ה-אל.אס.אי מרוב הסטודנטים שכבשו אותם ביום ה'. רובם הלכו להפגין. נשאר רק צוות רפואי לטפל בנפגעים (פצועים אחדים אמנם הובאו מכיכר גרובנור) וכן צוות של כ-50 מתנדבים שניקו, קרצפו וחיטאו את המוסד באופן יסודי, עד שדמה לבית-חולים יותר מאשר למכללה.

כיבוש ה-אל.אס.אי היה הצלחה גדולה. הסטודנטים הוכיחו כי בכוחם להתעלם מהוראות ההנהלה (ש"סגרה" את המוסד באופן רשמי בבוקר יום ו'); ולהחזיק בבניינים בצורה מסודרת ותוך משמעת עצמית למופת (כל נזק לא נגרם, פרט לשמשה שבורה אחת); לקיים דיונים רציניים על נושאים שונים של התיאוריה המהפכנית; לסדר מקומות לינה לאלפי חבריהם שהגיעו מחוץ לעיר; לקיים שירות רפואי לנפגעי ההפגנה ומקום מחסה לנמלטים מן המשטרה; לפנות את המוסד בצורה מסודרת ומתוכננת ולהשאירו במצב מושלם.

אלה היו מטרות המבצע – והם בוצעו במלואן. מהפכה לא פרצה, ואיש לא ציפה שתפרוץ. לא הפעם. זה היה פשוט תרגיל מהפכני; תרגיל מוצלח.