הננו ממשיכים בפרסום תרגומו של "המכתב הגלוי" מאת המהפכנים הפולנים הצעירים יאצק קורון וקארול מודזלבסקי. בגיליונות הקודמים הובאו פרק א' ("שלטון הביורוקרטיה"), פרק ב' ("שכר, תוצר עודף וקניין") ומחצית פרק ג' ("המטרה המעמדית של הייצור").
ביורוקרטים מול טכנוקרטים
בדיוננו על המטרה המעמדית של הייצור, התעלמנו לחלוטין מן הצריכה האישית של הביורוקרטים. היקפה המספרי של הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית הוא קטן מאוד, והיא צורכת רק חלק זעיר מכלל התוצר החברתי. צריכה זאת אינה תלויה למעשה בנפח הכללי של הייצור ולפיכך אינה משפיעה כלל על המטרה המעמדית של ייצור זה.
אך בחלק מן התוצר העודף מחזיקה הביורוקרטיה צבא עצום של פקידים, תועמלנים, מנהלים, שוטרים וכו', המשמשים אותה כדי לקיים ולבצר את יחסי הייצור ואת היחסים החברתיים שעליהם מתבסס שלטונה. ציבור זה – אשר עליו נמנות קבוצות בעלות זכויות-יתר הנהנות מרמת חיים גבוהה – צורך חלק ניכר מן ההכנסה הלאומית. החשובה ביותר בין קבוצות בעלות זכויות-יתר אלה היא, ללא ספק, הטכנוקרטיה, שהרי תפקידיה קשורים קשר הדוק עם תהליך הייצור. האם נכון שמטרת הייצור היא גם סיפוק צרכיהם של אנשי המנגנון (ובראשם מנהלי המפעלים), כלומר, צריכתן של השכבות בעלות זכויות-היתר? אילו כך היה, כי אז לא היתה הביורוקרטיה מעמד שליט באמת, אלא רק מגשימת האינטרסים של הקבוצות החברתיות בעלות זכויות-היתר – ממש כשם שבמשטר קפיטליסטי, העילית השלטונית מהווה נציגות פוליטית של הבורגנות המונופוליסטית הגדולה.
אולם בתנאי הקפיטליזם נובע מצב זה מן העובדה שההון, הרכוש, השליטה על העבודה ועל תוצרתה – בקצרה: השליטה המעמדית – מרוכזת בידי המונופולים, ולא בידיה של העילית (הפוליטית), ואילו במשטר חדש זה הקיים אצלנו, הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית מרכזת בידיה את כל השליטה על העבודה ועל תוצרתה, את ההון הלאומי, את הרכוש; היא לבדה שלטת על הייצור ועל החברה. לטכנוקרטיה אין כל חלק בשלטון, ואין היא משתתפת בהכרעות; תפקידה היחיד הוא להגשים את הנחיות הביורוקרטיה ולפקח על ניצול הפועלים – הרי על זאת משלמים לה. הביורוקרטיה מוכנה אף לשלם היטב, להעניק למנהלים את הזכות לרמת חיים גבוהה, כדי לקשור אותם אליה ואל משטרהּ. אולם היא עושה זאת אך ורק מתוך האינטרס שלה-עצמה. אין היא מייצגת את הטכנוקרטים – היא קונה אותם.
הפועל שם את ליבו באופן מיוחד להוצאות המוקדשות לרמת-החיים הגבוהה שממנה נהנים המנהלים, שהרי רמת-חיים זו ממומנת מתוך התוצר העודף שהוא יוצר. במסגרת הניתוח הכלכלי, יש לשייך את ההוצאות הללו לסוג ההוצאות הבלתי-יצרניות – שהרי הן משרתות אירגון מעמדי מוגדר היטב של הייצור, ולא את עצם התהליך הטכנולוגי שלו. אולם מנקודת ראותה של הביורוקרטיה, נראים יחסי-הייצור שעליהם מבוסס שלטונה כאילו הם האופן האפשרי והמותר היחידי שבו ניתן לארגן את תהליך הייצור החומרי. מבחינתה של הביורוקרטיה, אין אפוא הבדל בין ההוצאות היצרניות והבלתי-יצרניות. במסגרת המשטר המעמדי הקיים והיחסים הקיימים, יש צורך לא רק ביצרנים עצמם, אלא גם בשוטרים, בתועמלנים ובמפקחי-עבודה, לשם הבטחת תהליך הייצור של המוצרים החומריים.
מנקודת ראותו של המעמד השליט מהווה אפוא רמת הצריכה הגבוהה של שכבת המנהלים הוצאה הכרחית לייצור, אך [אין] היא מהווה מטרה. כל עוד איפשרו זאת התנאים החברתיים והפוליטיים – כלומר, עד 1956 – החזיקה הביורוקרטיה את משכורותיהם והכנסותיהם של מפקחי העבודה על רמה נמוכה באופן יחסי: נמוכה בהרבה מאשר בתקופה שלפני מלחמת העולם ונמוכה במידה ניכרת מאשר עתה. צריכתם של המוני הפקידים הזוטרים נשארה גם עתה בגבולות המינימום ההכרחי הנהוג לגבי מעמד-הפועלים – אף על פי שהם משרתים את המשטר הקיים. שהרי אם מסוגלים הם לשרת אותו תמורת אלף ושש-מאות זהוב (זלוטי) לחודש, אין כל צורך לשלם להם יותר מזה.
נמצאנו למדים כי מבחינתה של הביורוקרטיה, צריכתן של השכבות בעלות זכויות-היתר, ממש כמו צריכת מעמד הפועלים והמוני הפקידים נמוכי המשכורת, היא בחזקת רע הכרחי; המטרה היחידה היא הייצור. הטכנוקרטיה תורמת למימוש המטרה המעמדית הזאת של הייצור – אך היא עושה זאת בתפקיד של משגיח שכיר שאינו עומד ברשות עצמו. האינטרס העצמי של הייצור המבטיח צריכה גבוהה לשכבות בעלות זכויות היתר, כלל אינו מתלכד עם מטרתה של הביורוקרטיה; להיפך, הוא זר ואף מנוגד לה. במידה שהטכנוקרטיה תהיה חופשית מכל פיקוח ותפעל לפי יוזמתה העצמית, תנסה היא להגשים את מטרתה-שלה, הנתונה בסתירה עם מטרת הייצור הנקבעת עתה על ידי המעמד השליט.
עניין זה הוא בעל חשיבות רבה למי שרוצה לתפוס את המכניזם של הניהול הכלכלי במשטר הביורוקרטי. מערכת יחסי הניהול אינה אלא אירגון הנועד להגשים מטרת ייצור מוגדרת היטב. יתר על כן, בחברה מעמדית נקבעים יחסי הניהול על ידי המטרה המעמדית של הייצור.
הצנטראליזם הביורוקרטי בייצור
מטרה זו מוגשמת במהלך הייצור על ידי הפועלים ועל ידי אלה המשגיחים עליהם – הטכנוקרטים. כבר ראינו לעיל כי האינטרס של אלה ואלה הוא הצריכה, אף כי לצריכה זאת יש אופי חומרי וכלכלי שונה בשני המקרים. המטרה המעמדית של הייצור (במשטר הביורוקרטי) סותרת אפוא את מטרות הפועלים והמנהלים גם יחד. לפיכך אפשר לממש אותה רק בניגוד לשאיפותיהם הטבעיות. לכן צריכה מערכת הניהול להיות בנויה באופן שתוכל לאלץ את פועלי המפעלים והנהלותיהם להגשים את המטרות הנקבעות על ידי הביורוקרטיה.
מכאן נובע, קודם לכל, הצורך לצמצם עד קצה גבול היכולת את תחום היוזמה העצמית של מעמד הפועלים ושל הטכנוקרטיה. וכך נשללת מן ההנהלות כל זכות להכריע בבעיות החיוניות ביותר של מפעליהן. הן רק מבצעות את הנחיותיה של הרשות המרכזית, ובשמה של זו, מפקחות הן על הפועלים. מצידן מנסות ההנהלות לשלול מן הפועלים כל יוזמה שהיא, כדי לאלץ אותם להגשים מטרת ייצור הזרה להם.
ההכרעות הנוגעות לאופי התוצרת ולכמותה, ולשיטות ייצורה, ולבחירת חומרי-הגלם, ולקביעת הוצאות הייצור – בקצרה, מערכת ההכרעות המהוות יחד את מה שנקרא ניהול המפעל – כל אלה נתונות בידה של הרשות המרכזית. וממנה יוצאות הכרעות אלה ונמסרות למפעלים בצורת הוראות אדמיניסטרטיביות בעלות תוקף מחייב לחלוטין, הידועות בשם "אינדקסים מנחים". כזאת היא שיטת הניהול הצנטראליסטית. עינינו הרואות כי היא מבטאת את יחסי הייצור הקיימים.
לעתים קרובות נוטים להסביר את המשבר הכלכלי הנוכחי בפעולתה הלקויה של שיטת הניהול הצנטראליסטית, ותובעים לחולל בה שינוי כולל על ידי הנהגת רפורמה מרכזית, אשר תתקן, כביכול, את השיטה ותביא אותה אל כליל מעלת השלמות. חלקו הראשון של טיעון זה לוקה בכך שהוא רואה את התוצאות כסיבות. מצד שני, הרעיון שאפשר כביכול – מבלי לחרוג ממסגרת יחסי-הייצור הקיימים – לבצע באורח שרירותי שינוי בשיטת הניהול, הריהו אוטופיה גמורה. ננסה לבחון אם החלפת שיטת הניהול הצנטראליסטית במה שנוהגים לכנות שיטה דה-צנטראליסטית, עשויה להתיישב עם אופי יחסי הייצור השוררים בארצנו.
בשיטה הדה-צנטראליסטית, מנהל המפעל את עצמו: השאלות הנוגעות לייצור מוכרעות בדרג של המפעל. אך לאמיתו של דבר, מי שמכריע בשאלות, אינו "דרג" אלא אנשים: דהיינו, קבוצות חברתיות אשר בידן המונופול על הניהול. הווה אומר: מפעל אוטונומי אפשר שינוהל על ידי אחת משתי הקבוצות העיקריות הקשורות זו לזו בקשרי אירגון הייצור – סגל הפועלים או הטכנוקרטים. אם ניתן עתה את דעתנו על כלל המפעלים, עלינו להסיק כי בשיטה דה-צנטראליסטית יכול הניהול הכלכלי להיות בידו של מעמד הפועלים או בידה של הטכנוקרטיה.
זה טבעה של דמוקרטיה פועלית, שאין היא יכולה להיות מוגבלת לדרג של המפעל. אם ההכרעות בעלות החשיבות והעניין הכל-ארצי – כלומר, הסמכות הממשית לקבוע את השימוש בערך העודף ובעבודה היוצרת אותו – לא יהיו בידו של מעמד הפועלים, אז אין מנוס מהפיכתה של השתתפות הפועלים בניהול המפעל – לפיקציה. ניהול המפעל בידי הפועלים מצריך דמוקרטיה פועלית כוללת במדינה. רק בתנאי זה יוכל מעמד הפועלים המאורגן לקבוע את מטרות הייצור החברתי בהתאם לאינטרס של אלה שהיום אין להם למחייתם אלא את המינימום ההכרחי. מטרת הייצור תהיה אז, כמובן – צריכתם של ההמונים. והרי פירוש הדבר הפיכה של יחסי הייצור והיחסים החברתיים הנוכחיים, ועם זאת גם מיגור שלטונה המעמדי של הביורוקרטיה.
המשטר הטכנוקרטי
המצב יהיה שונה לגמרי אם המונופול על ההכרעות במפעלים האוטונומיים יהיה ביד המנהלים והקבוצות הקרובות להם, כלומר בידה של הטכנוקרטיה. מצב כזה יכול באמת להתקיים במסווה של "ניהול עצמי" פורמאלי, אם תקוּים השיטה של מפלגה אחת אשר לה מונופול על השלטון (ומפלגה זאת תהפוך בהכרח למכשיר של דיקטטורה נגד מעמד הפועלים), ואם יישאר על כנו אותו מנגנון כפייה של המשטרה והצבא (המשטרה הפוליטית וצבא הקבע מהווים, לפי עצם טיבם, מכשירי הדיקטטורה האנטי-עממית). משטר כזה – הקיים היום ביוגוסלביה – אין לו ולא כלום עם דמוקרטיה פועלית. גם בו משולל מעמד הפועלים כל השפעה על היקף הייצור, על חלוקת התוצר העודף והשימוש בו; ואילו צריכתו של מעמד הפועלים מוחזקת על רמת המינימום ההכרחי. הפועל מנוצל גם במשטר כזה, וגם בו לא הפועל הוא הקובע את המטרה החברתית של הייצור. אך אין פירוש הדבר שמטרת הייצור במשטר הטכנוקרטי שווה לזו שבמשטר הביורוקרטי.
בשיטה הקרויה דה-צנטראליסטית, מכריע כל מפעל בעצמו על ענייני הייצור שלו. הגשמת התכנון המרכזי מתבצעת לא על ידי הוראות אדמיניסטרטיביות אלא על ידי שימוש בכוחו הכלכלי של השלטון המרכזי, אשר בידו לקבוע את השקעות המפתח, ואת חישובי הפחת, ואת האשראי ואת שער הריבית – ולהשפיע בסופו של דבר על מחירי השוק.
שלא כמו בשיטה הצנטראליסטית, אין המפעל נשפט לפי הצלחתו למלא מכסות הנקבעות "מגבוה"; כאבן-בוחן לערכו של המפעל (בשיטה הדה-צנטראליסטית) משמשות רק העובדות הכלכליות של פעילותו – הרווחיות שלו, התועלת המופקת על ידי מכירת תוצרתו בשוק. הווה אומר: נפח הייצור ומבנהו ואיכותו ומחירו, חייבים להתאים לביקוש, כדי שהתפוקה שמפיק המפעל תמומש כולה בשוק. הייצור מכוון אפוא למעשה אל הקונה – ובסופו של דבר חשבון אל הצרכן. מכיוון שבשוק מוחלפים לא רק כוח העבודה ומוצרים לצריכה האישית, אלא אף אמצעי הייצור – הרי שהייצור נשלט על ידי השוק. לפיכך חייב הייצור לסגל את עצמו אל דרישות הצרכנים, כפי שהן מתבטאות על ידי הביקוש. באמצעות מדיניותה הכלכלית, יכולה המדינה להשפיע על השוק, אך אין בידה לנתק ממנו את המפעל ולפיכך אינה יכולה לשלול מן הצרכן את השפעתו על הייצור.
ואולם הצרכן איננו משפיע על הייצור אלא במידה שצרכיו מתבטאים בביקוש אפקטיבי; לשון אחר, באמצעות כוח הקנייה שלו. ובכן, חלוקת ההכנסה הלאומית היא-היא הקובעת, ביסודו של דבר, את מבנה הייצור. חלוקה זאת – ובעקבותיה מבנה הייצור – יהיו כמובן שונים בדמוקרטיה פועלית ובמשטר טכנוקרטי. בשני המקרים מייצג הביקוש בשוק את דרישותיה של צריכה מטיפוס מסוים.
ובכן, גם במשטר הטכנוקרטי לא תוכל להתממש מטרתה המעמדית הספציפית של הביורוקרטיה – הייצור לשם ייצור; וזאת מהסיבות הבאות: –
- הייצור תלוי בשוק; הוא מוגבל אפוא על ידי מבנה הצריכה והיקפה באופן הרבה יותר מיידי מאשר בשיטה הצנטראליסטית.
- בעצם הניהול שהיא מנהלת את המפעלים, משפיעה הטכנוקרטיה על ההתחלקות הראשונית של ההכנסה הלאומית ומגדילה עד כמה שאפשר לטובתה את הפער בהכנסות. טכנוקרטיה זו, הריהי שכבה חברתית די גדולה, וכמו שאר השכבות בעלות זכויות-היתר, מקדישה היא את כל הכנסותיה הגבוהות – לצריכה. באופן כזה יוצרת היא ביקוש אפקטיבי ניכר לסחורות ולשירותים של ראווה ומותרות: ולכך נודעת, כמובן, השפעה על מבנה הייצור.
- עלייתם של הטכנוקרטים מדרגת אנשי ביצוע מינהליים גרידא ומשגיחים על העבודה השכירה לדרגת שליטים של ממש במפעלים, מעלה מייד את מעמדם וחשיבותם במדינה. בתוקף תפקידה החברתי, מהווה הטכנוקרטיה שכבה מאורגנת – ולא מאורגנת סתם, אלא מאורגנת לשם ניהול הייצור. ובכן, יש צורך להתחשב בה גם כאשר מכריעה המדינה בשאלות בעלות "מרכזיות" (כלומר, בהתוויית המדיניות הכלכלית). "שכבת המנהלים" כובשת אפוא את היכולת להשפיע על הכרעות הנוגעות למדיניות הכלכלית הכוללת, כלומר על סוג של הכרעות אשר בשיטה הצנטראליסטית הינן מונופול של הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית. במצב שבו מוסדר הייצור על ידי צורכי השוק ועל ידי פעולתה הכלכלית של המדינה, הרי שהשפעת הטכנוקרטיה על הקצאת המשאבים ועל ההכרעות הכלכליות מולידה את הנטייה לקיים מבנה ייצור המכוון לספק את צורכי המותרות של השכבות בעלות זכויות-היתר. (אופייני הדבר שההשקעות המבוצעות היום ביוגוסלביה, מכוונות בעיקר לתעשיית מוצרים לצרכן).
ובכן, השיטה הקרויה דה-צנטראליסטית אינה מסוגלת בשום פנים ואופן להיות אמצעי להגשמת המטרה המעמדית של הייצור האופיינית לשלטון הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית. אף אם יישאר מעמד הפועלים משולל כל שליטה על עבודתו ועל תוצרתה, כלומר, אפילו ימשיך להיות מנוצל, וניהול המפעלים יהיה בידה של הטכנוקרטיה – גם אז תגשים השיטה הדה-צנטראליסטית של ניהול המפעלים מטרת ייצור אחרת ודבר זה מצריך גם הרכב אחר ואופי אחר של המעמד השליט ויחסי-ייצור אחרים.
מכאן נובע כי שינוי כולל בשיטת הניהול אינו אפשרי ללא שינוי ביחסי הייצור. לאמיתו של דבר, אותן תופעות כלכליות חולניות של המשטר הנוכחי, אשר את סיבותיהן מנסים לעתים קרובות לתלות בקביעה בלתי נכונה של האינדקסים, או של התמריצים, וכיו"ב – הריהן נעוצות, למעשה, ביחסי הייצור גופם, כלומר בשיטה הכלכלית עצמה, ולא ב"פעולתה הלקויה".
נמצאנו למדים כי לא שיטת הניהול כשהיא לעצמה, אלא יחסי הייצור (ומעל לכל: מטרת הייצור המעמדית) הם-הם הגורמים לכך ששיטה כלכלית מעודדת או מעכבת את התפתחות הארץ. לפיכך, הם גם הקובעים את אורך ימיהם של היחסים הכלכליים הנוכחיים ושל השלטון המעמדי של הביורוקרטיה המבוסס עליהם.
