ב"מעריב" מיום 18.8.68 ראתה אור כתבה מאת כתבת העיתון ברומא, עדה לוצאני. הכתבה כללה דיווח על ראיון שפורסם בשבועון האיטלקי "אירופאו". היה זה ראיון שנתן לכתב העיתון אדם בשם ג'מאל סוראני. נאמר שם גם, כי אותו אדם מכהן בתפקיד המוגדר "המזכיר הכללי של האירגון לשחרור פלשתין". להלן מובאה מן הראיון:
"אנו נחיה בא"י יחד עם היהודים, בין אם הדבר מוצא חן בעיני המנהיגים הפוליטיים הנוכחיים של ישראל, או לא. באחד הימים יהיו חייבים להיכנע בפני המציאות הגיאוגרפית וההיסטורית של גורל משותף זה של עמינו. אנו נקים מדינה סוציאליסטית אשר לא תהיה לא ערבית ולא יהודית, אלא פלשתינאית. איננו אנטישמים, משום שאנו עצמנו הננו שמיים. אנו מתנגדים לכל אפליות גזעניות, דתיות ואחרות. בעבר היו השרים הגדולים ביותר, סופרים, אמנים במדינות ערב, מקורדובה עד בגדד, יהודים. הם יכולים להיות זאת גם היום. אבל הם חייבים לקבל את נוכחותנו בארצם בזכויות אזרחיות שוות…"
מבלי שנשלה את עצמנו שאמנם ייכנעו שליטי ישראל הנוכחיים לצו ההיסטוריה; ומבלי שנשלה את עצמנו כי ג'מאל סוראני מייצג נאמנה את האירגון לשחרור פלשתין, כפי שהוא היום – חובה עלינו לקבוע כי הדברים שנאמרו בראיון הינם בעלי חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה. זו הפעם הראשונה בדור שלנו שאישיות פוליטית בעולם הערבי מדברת על תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, במישור המהפכה החברתית ולא על בסיס לאומי.
אני אינני יכול אלא לענות ב"הן" רבתי לרעיון של א"י סוציאליסטית שמשטרה יתבסס על העיקרון: אדם אחד – קול אחד; הפרדת הלאום והדת מן המדינה; ניהול עצמי של הכלכלה, החברה והמדינה, בכל הרמות.
יכולים לבוא, וודאי יבואו ויטענו כלפינו כי זנחנו את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העמים. אך האמת היא, כי בתמיכתנו בעקרון המהפכה החברתית לא זו בלבד שאיננו מתכחשים לעניין זכות ההגדרה העצמית, אלא מתקדמים צעד מכריע קדימה, לעבר מימוש עניין המהפכה החברתית. כי זאת לדעת, בשביל סוציאליסטים מהפכניים אין עניין זכות ההגדרה העצמית מהווה מטרה בפני עצמה. עמידה על קיום זכות זו מהווה אמצעי רב-כוח לפיתוח פעלתנות מהפכנית בינלאומית תוך הסרת כל המחיצות העלולות ליצור איבה או חשדנות בין קבוצות לאומיות שונות. גם כאשר נעלה את הסיסמה: פלשתין-א"י סוציאליסטית, אין פירוש הדבר התנגדות לזכות ההיפרדות של העם הערבי הפלשתינאי, או לזכות ההיפרדות של העם היהודי בא"י. הפירוש היחיד שצריך להינתן הוא: העדפת פתרון פוזיטיבי מהפכני על בסיס על-לאומי, על פני תוכנית פאסיבית המשאירה, בעצם, למהפכנים של כל אחד משני העמים לשבור את הראש, כל אחד במסגרתו הלאומית שלו.
כל עוד דיברה הפרוגראמה הפלשתינאית במונחים של זכויות לאומיות, מאבק לאומי וכו', היתה זו שגיאה מצידנו לו העלינו את הסיסמה בדבר פלשתין-א"י סוציאליסטית. כי אז היו מסווגים אותנו מייד כמין לאומנים ישראלים שמאליים המחפשים אופני ביטוי סוציאליסטיים לתוכן הלאומני של עמדתם. ברם עתה, כאשר הועלתה הסיסמה על ידי אישים פלשתינאים, ובחוגים של נוער פלשתינאי מתקדם דנים על כך ומצפים לכל הגה או רמז מצד גורם ישראלי שמאלי מהפכני; במצב אשר כזה, תהיה זו שגיאה חמורה שלא להיענות ולהישאר שרועים על "המרבד הבטוח" של זכות ההגדרה העצמית.
כל אדם פוליטי, בארץ ובעולם, המצוי בבעיות המזרח התיכון, יודע היטב את דבר התנגדותנו המוחלטת לכיבוש. מה שאנו צריכים להסביר היטב הוא, כי דגילתנו בפלשתין-א"י סוציאליסטית פירושה, מלבד מאבק נגד הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, רצועת עזה, מדבר סיני, ורמת סוריה – גם מאבק בלתי מתפשר בשלטון הלאומנות העברית והערבית על כלל חברת בני-האדם של פלשתין-א"י והעולם הערבי.
כבר התרגלנו להיות בלתי פופולאריים בתוככי דעת הקהל הלאומנית המקובלת בישראל. טבעי הדבר שכסוציאליסטים הומאניסטיים, אנו מגלים רגישות מיוחדת לענייניו של העם הפלשתינאי הכבוש והמדוכא. משום כך, כפל כפליים חייבים אנו להישמר, לבל נשאיר את קולם של ג'מאל סוראני וחבריו ללא מענה, כקול קורא במדבר. בל נהסס להיות בלתי פופולאריים בקרב דעת הקהל "הלאומנית המתקדמת" ברחוב הערבי. חלילה לנו להיגרר למצב בו רגישות מוצדקת לעמדת הנכבשים תובילנו לדחיית ידם של חלוצי היסודות המהפכניים, הסוציאליסטיים, הבלתי-לאומנים, בקרב הערבים.
