כל אימת שמשטר פוליטי מתמוטט או עלול להיהרס ממשבר, צפים ועולים כל הזרמים החברתיים הפוליטיים על פני השטח ומנסים לעשות נפשות לאינטרסים שלהם ולנכסיהם הרוחניים. תהליך זה התחולל גם בצ'כוסלובקיה בתקופת הליברליזציה, מתחילת השנה ועד לפלישה הרוסית. בתקופה זו הופיעו כל המגמות שדוכאו עד כה, החל בזרם השמאלי-קיצוני ועד לבורגני-רסטורציוניסטי, והשתדלו לכוון את המשך ההתפתחות בהתאם להבנתם.
ברית המועצות וכמוה גם ארצות המערב העלו את דוגמת המאורעות בהונגריה ב-1956. השוואה מעין זו יכולה לסייע להבנת הדברים רק אם נציג את המשותף והשונה בין שני המקרים.
כבר בראייה שטחית אפשר לקבוע דמיון מהותי. בשתי הארצות כאחת, בהונגריה (1956) ובצ'כוסלובקיה (1968), התייצב כלל האוכלוסייה נגד הביורוקרטיה המקומית השלטת. אותו דבר אפשר לומר בדבר היחס כלפי הפולשים הרוסים: בשני המקרים, הקביל אותם כלל האוכלוסייה בשנאה ובהתנגדות. רק בצמרת הכת השלטת החדשה (קדר בהונגריה ודובצ'ק בצ'כוסולובקיה) נמצאו לבסוף, אם כי בתנאים שונים, משתפי פעולה. בשני המקרים היו כמובן קבוצות קטנטנות הקשורות במשטר באינטרסים אישיים, אבל פעילותן כמעט ולא הורגשה בקרב האוכלוסייה ובסערת המאורעות; לרוב גורמים אלה נשארו, מטעמי זהירות, מאחורי הקלעים.
בשני המקרים פעלו, כאמור לעיל, מגמות ואינטרסים מגוונים. קשה לקבוע באיזה משני המקרים עלו קבוצות הקומוניסטים המהפכניים, בעלי ההכרה, בגודלן על המגמות הרסטורציוניות הבורגניות. ברור רק ששני הגורמים היו קיימים בשני המקרים. אולם מהלך המאורעות שונה באופן מהותי בשתי הארצות ולכן מופיעות גם המגמות הנ"ל באור שונה.
הגורמים העמוקים למיגור קבוצות רקושי ונובוטני [ששלטו] (בהונגריה – 1956 ובצ'כוסלובקיה – 1968) היו: התנגדות לדיכוי האכזרי וחוסר כל דמוקרטיה; מדיניות כלכלית אבסורדית ורמת-חיים נמוכה של ההמונים; מדיניות מעצמתית-לאומית של מוסקבה ומדיניותה הכלכלית לגבי הארצות-האחיות-הגרורות (ה"התאמה" הכלכלית הכפויה עליהן).
הסופרים היו הראשונים שהוקיעו, בשני המקרים, בגלוי את משטר הדיכוי הביורוקרטי בשטח הפוליטי והתרבותי, ואת חוסר היעילות הכלכלית. אולם אין בכוחם של אינטלקטואלים למגר שלטונות פוליטיים. יכולתם – להזעיק למאבק.
בהונגריה הפילו המוני הפועלים את כת רקושי על ידי שביתה אדירה, שנמשכה עוד זמן רב בעת הפלישה הרוסית. השובתים התארגנו במועצות-פועלים שמרכזן היה בבודפשט. מועצות-הפועלים עיבדו תוכנית פעולה סוציאליסטית מהפכנית, פעולה שהסתמכה על מוסדות שלטון דמוקרטיים של מעמד הפועלים ומעמדות קרובים. מוסדות שלטון אלה קבעו את אופיו של המרד נגד הביורוקרטיה ההונגרית והפולשים ממוסקבה. כל שאר המגמות ובעלי האינטרסים בתקופה ההרואית הזאת, הועמדו בצל על ידי מועצות-הפועלים המאורגנות.
שקר הוא שמטרת פלישתו הצבאית של חרושצ'וב היתה למנוע את החזרת השלטון הבורגני בהונגריה. ודאי שהיו קיימים שם גורמים חתרניים של המשטר הבורגני לשעבר. ודאי ניסו סוכנויות חשאיות ודיפלומטים של מעצמות המערב לבחוש בקדירת התוהו ובוהו הזמני. אולם את הכוח המכריע היוו מוסדות הפועלים השובתים. ומכיוון שמיגור הביורוקרטיה באחת הארצות בגוש המזרחי מסכן את שלטונה הפוליטי ואת היתרונות הכלכליים של הביורוקרטיה הרוסית עצמה, לא נרתעה זו האחרונה מלהשתמש בכל האמצעים בכדי להרוס את מוסדות הדמוקרטיה המהפכניים של פועלי הונגריה. אחֵר היה מהלך העניינים בצ'כוסלובקיה.
ה"ליברליזציה" בצ'כוסלובקיה
ההתפתחות הכלכלית בצ'כוסלובקיה הגיעה בשנים האחרונות למבוי סתום. לאחר פגישתו, בתחילת מאי 1967, נאלץ הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית להודות בגלוי בעובדות אלה: גידול לא רצוי של המלאי; היקף גדול של השקעות בנכסים שלא הגיעו לידי תפעול; פער מתרחב בין הייצור וסחר החוץ. בהכרזה זאת לא הוזכרה העובדה שרמת חייהם של חלקים גדולים מתוך מעמד הפועלים, לא רק שלא עלתה, אלא נסוגה לאחור.
ביוני 1967 התקיימה ועידת הסופרים בצ'כוסלובקיה. ועידה זו ביטאה את הדרישה לחופש בלתי מוגבל לגבי היצירה האמנותית. נוסף לכך, משתתפי הוועידה ביקרו בחריפות את חוסר הדמוקרטיה הכללי ודרשו רהביליטציה מיידית לקורבנות הסטאליניזם.
ב-31 באוקטובר, הפגינו 1,000 תלמידי האוניברסיטה על שם קרל בפראג לפני בנייני הממשלה ומחו נגד המחסור באור ובחימום בדירות הסטודנטים. ההפגנה היתה ספונטנית ולא-פוליטית, אולם המשטרה התקיפה אותה באכזריות. עשרות נפצעו. מרגע זה, התרחבה תנועת הסטודנטים במהירות והעלתה דרישות: להעניש את האחראים להתקפה; כינון דמוקרטיה סוציאליסטית; שיפור רמת החיים; ידיעות נכונות על הנעשה בעולם. הסטודנטים בפראג אירגנו מופע סולידאריות עם וייטנאם ועם תנועת הסטודנטים בפולין. באפריל [1968] שלחו הצהרות סולידאריות לתנועת ס.ד.ס. בגרמניה (תנועה שהושמצה על ידי ההנהגה הקומוניסטית), ובמאי, לסטודנטים הלוחמים בצרפת.
באוקטובר-נובמבר 1967, נודעו בציבור הניגודים בתוך הנהגת המפלגה הקומוניסטית בדבר המצב הכלכלי. מצדדי הרפורמה, עם דובצ'ק בראש, ניצלו את מחאות האינטלקטואלים, את המרד הגלוי של הסטודנטים ואת אי-השקט הגואה בין הפועלים במפעלים. לפי תוכניתם, היה על הוועד המרכזי, בכינוסו ב-20 בדצמבר 1967, לפטר את נובוטני, הסטאליניסט המושבע, האכזר, מתפקידו כמזכיר המפלגה וכנשיא המדינה.
ב-8 בדצמבר בא לפראג ברז'נייב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, במטרה להציל את נובוטני ואת המדיניות הסטאליניסטית בצ'כוסלובקיה, ואמנם, הודות לוויתורי ליברליזציה מצידו של נובוטני, עלה בידו לדחות את פיטוריו. אולם, בגלל הלחץ הגובר של חברי השורה, פוטר נובוטני בינואר 1968 מתפקידו כמזכיר המפלגה, למרות תמיכתו של ברז'נייב.
אז ניסה השועל הזקן להשתמש בתכסיס אחרון: הוא הלך אל הפועלים במפעלים והסית אותם נגד ה"אינטלקטואלים" בתקווה לגייסם לצידו. הוא הניח שגם הפעם, כדוגמת 1948, ייצאו הפועלים לרחובות. הוא רק שכח שאז הפגינו הפועלים על נשקם נגד משטר בורגני – בעד משטר סוציאליסטי. אך למען נובוטני, בשנת 1968, לא היו הפועלים מוכנים להתערב. להיפך, הם לא הקשיבו לו ודחו את נציגו של משטר הדיכוי הביורוקרטי. בסופו של דבר, הודח נובוטני גם מתפקיד נשיא המדינה.
הפועלים יצאו ממצבם הפאסיבי. נעלמו ספקותיהם לגבי המאבק לדמוקרטיזציה של המשטר. יתר על כן… "הולכים ומתרבים החוגים בתוך המפעלים שקמים לתחייה" ו…"גורלה השביר של הדמוקרטיה הוא בידינו" (הציטוט מתוך "פראסה" – ביטאון האיגודים – 23.3.68).
עכשיו התערער אמונם של הפועלים גם לגבי דובצ'ק הפוסח על שני הסעיפים – ולגבי הביורוקרטיה של האיגודים המקצועיים. במרץ איימו 70 אלף פועלים בשביתה אם לא יתפטר יושב-הראש החדש והבלתי-יציב של האיגודים המקצועיים. הם ניצחו. בפיזק שבתו הפועלים נגד שיטות הנהלת המפעל ואילצו את המנהל לקבל את הצעותיהם.
הכרת הפועלים מתפתחת מהר על ידי הניסיון המעשי. ה"ליברלים" עם דובצ'ק היו אחוזי פחד מפני ההתפתחות שעלולה לעבור מעל לראשיהם. עוד ב-22.12.67 הזהיר אותם "פייננשל טיימס" (ביטאון המונופולים הבריטיים): …"החופש מגרה את התיאבון ועלולה להתעורר סכנת הפיכה לממסד הקיים". אולם אפילו כתבו של ה"טיים" צריך להודות שבצ'כוסלובקיה "אין להעלות על הדעת" חזרה למשטר של קניין פרטי.
הנהגת-דובצ'ק ניסתה לכונן שיווי-משקל חדש בין הממשלה והעם, מצב שיאפשר להחליף את הסטאליניסטים המושבעים בצוות של טכנוקרטים ולבצע את הרפורמה הכלכלית הרצויה להנהגה זו. הגוורדיה הביורוקרטית הישנה לא נכנעה על נקלה, גם אחרי מפלתו של נובוטני. למרות זאת, ניגש דובצ'ק בהססנות רבה לטיהור המנגנון מהיסודות הסטאליניסטיים המבחילים ביותר. הוא נאלץ כל העת לפקוח עין אחת לתגובותיה של מוסקבה על מדיניותו החדשה ואת עינו השנייה – על האוכלוסייה הלא-שקטה, הגאה בהישגי זכות-הביטוי שרכשה ולא מוכנה לוויתורים.
בביטאון השמאל הקומוניסטי "אינפורמציוני-מטריאלי", שהופיע בתקופת הליברליזציה, כתוב (14.6.68):
"…ביררנו (המו"ל ותומכיו – הערת המחבר) שורת בעיות תיאורטיות ומעשיות, הגענו להסכמה שברצוננו לפעול להעמקת התהליך הסוציאליסטי המהפכני שהחל בצ'כוסלובקיה בפברואר 1948 ודוחים כל ניסיון לעצרו או כל אפשרות להחזיר את ההתפתחות. ברצוננו לתת את מלוא תמיכתנו הפעילה למפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה בכל דרך שתעמיק את האופי הסוציאליסטי של חברתנו. אולם אנחנו חוששים שבפני מאמצינו אלה יושמו מכשולים רבים, על ידי הכוחות השמרניים והליברליים כאחד, כוחות המתעצמים והולכים והינם אנטי-קומוניסטיים ביסודם" (מתורגם מ"מיליטנט", 2.8).
משטרו של רקושי בהונגריה הופל על ידי פעולתם הישירה של הפועלים המאורגנים. דובצ'ק וחבריו יכלו לבוא במקום נובוטני רק הודות ללחצם של חברי השורה. אולם הפועלים והמגמה הסוציאליסטית המהפכנית התחילו להתבטא רק לאחר שהמגמה החדשה התחזקה בשלטון.
היסודות הימניים היו, כנראה, יותר חזקים בהונגריה ב-1956 מאשר בצ'כוסלובקיה ב-1968; שם הופיעו אפילו יסודות פשיסטיים. למרות זאת, לא יכלו אלה למלא תפקיד חשוב במאורעות הונגריה, מכיוון שוועדי הפועלים הם שהטביעו את חותמם המהפכני על אופייה של תנועת ההתנגדות לביורוקרטיה המקומית ולביורוקרטיה של ברית המועצות.
לעומת זאת, הופיעה המגמה הסוציאליסטית המהפכנית בצ'כוסלובקיה כאחת מני רבות ועדיין לא פיתחה את הכוח המכריע שבו תוכל להטביע על המאורעות את האופי הרצוי לה. אך הדרך נפתחה בכיוון זה, ברגע בו התחילו ההמונים להטיל ספק בדובצ'ק ובטכנוקרטים שלו. הפועלים יודעים שהביורוקרטיה הטכנית במפעלים ובחוגים העליונים של ההנהגה הביורוקרטית אינם סוציאליסטיים-יותר או דמוקרטיים-יותר מאחיהם במנגנוני השלטון האחרים.
הטכנוקרטים האלה עוסקים עכשיו ב"ליברליזם" כדי להשתחרר מהאפוטרופסות של הביורוקרטיה המינהלית. אולם בעתיד, לכשיתבססו בשלטונם, עלול ה"ליברליזם" להוות רק מוקד להפרעות שיסכנו את עמדות הכוח הכלכליות, הסוציאליות והפוליטיות של הטכנוקרטים עצמם. ההתנגשות ביניהם לבין הפועלים היא ישירה יותר מזו של אחיהם-מתנגדיהם במנגנון ההנהלה של המדינה, המפלגה, וכו'…
רק הפועלים והשכבות הסוציאליות הקרובות אליהם, יכולים להופיע בזכות סוציאליזם המבוסס על דמוקרטית פועלית, בזכות צורת המשטר היחידה העשויה באמת להוביל לחברה אל-מעמדית. בתנאי המשטר ה"ליברלי", זאת אומרת משטר דמוקרטי בצורתו, במדינה בה הולאמו מזה 20 שנה אמצעי הייצור היסודיים ובה נעלמים בהדרגה היסודות הבורגניים באוכלוסייה, יש להניח שיכולה להתפתח במהירות מגמה סוציאליסטית-מהפכנית.
התפתחות זו מסכנת לא רק את הביורוקרטיה הצ'כוסלובקית, היא מהווה סכנה לכל המשטרים השולטים בברית המועצות ו"הדמוקרטיות-העממיות". זה מסביר לנו מדוע אין האוליגרכיה של הקרמלין נותנת יד חופשית לפלג ה"ליברלי" בפראג. זוהי סיבת כניעתה של קבוצת דובצ'ק לפני ברז'נייב-קוסיגין-פודגורני.
14.9.1968
