הננו ממשיכים בהבאת התרגום המלא של מכתבם הגלוי של יאצק קורון וקארול מודזלבסקי. תרגום שני הפרקים הראשונים ("שלטון הביורוקרטיה" ו"שכר, תוצר עודף וקניין") הופיע בגיליונות קודמים. הפרק השלישי מוקדש לניתוח כלכלת המשטר הביורוקרטי.
* * *
פרק ג. המטרה המעמדית של הייצור
כל מעמד שליט קובע את מטרותיו של הייצור החברתי; והוא קובע אותן, כמובן, בהתאם לאינטרסים המעמדיים שלו – כלומר, מתוך השאיפה לבצר ולהאדיר את שליטתו על הייצור ועל החברה.
הסטאטוס החברתי של בעל-הון פרטי (וכן של חברת-מניות, של טרוריסט, וכיו"ב) תלוי בכמות ההון שלו; ובדומה לכך, תלוי הסטאטוס הבינלאומי של כלל המעמד הרכושני של ארץ נתונה – בכמות ההון הלאומי. שהרי ההון הוא, בחברה בת-זמננו, האמצעי לשליטה על העבודה ועל תוצרתה. לפיכך, חותר תמיד בעל-ההון להגדיל את הונו, לצבור הון. הקפיטליסט הוא, למעשה, התגלמותו האנושית של הונו ושל נטייתו לגדול.
את כל היסודות הדרושים לייצור – מכונות, חומרי-גלם, ידיים עובדות – מוצא בעל-ההון בשוק. והוא חייב גם לממש [על ידי מכירה] בשוק את [הערך של] כלל הסחורות המיוצרות אצלו. לכן, מבחינתו של הקפיטליסט, מטרת הייצור איננה התוצר העודף עצמו, בצורתו הפיזית, אלא הרווח המכסימלי – דהיינו, הפרש גדול ככל האפשר בין סך הוצאות הייצור (מחיר המכונות, חומרי-הגלם וכוח-העבודה) לבין סך הפדיון המתקבל ממכירת התוצרת בשוק.
קיימת סתירה בין הנטייה להגדיל את ההון, את מנגנון הייצור ואת היקף הייצור עצמו, לבין רמת הצריכה הנמוכה של מעמד הפועלים, הנקבעת על ידי המינימום החיוני. מקורה של סתירה זו נעוץ בתהליך הייצור גופו (השאיפה לשלם לפועל מעט ככל האפשר ולהוציא ממנו תפוקה רבה ככל האפשר). הסתירה מתגלה בשוק בצורת חוסר פרופורציה בין נטיית הגידול של ההון ושל התוצר החברתי, לבין כוח הקנייה הירוד של ההמונים. בקפיטליזם התחרותי [הקלאסי] היתה סתירה זאת מוסדרת מתקופה-לתקופה על ידי המשברים המחזוריים; ואילו בקפיטליזם המודרני מוסדרת הסתירה באמצעות התנודות בהיקף העסקים, הנסיגות של קצב הגידול, הניצול הבלתי-מלא של כושר הייצור, מרוץ החימוש ושאר ההוצאות הממלכתיות (אשר עד גבול מסוים הופכות את הייצור לבלתי-תלוי בשוק) וכן על ידי גידול הצריכה של מה שמכונה "המעמד הבינוני" ושל מעמד הפועלים המאורגן במפלגות ובאיגודים מקצועיים הנאבקים על העלאת השכר והטבת התנאים הסוציאליים. גם אם הסטטיסטיקה מראה כי במשך תקופות ארוכות מסוימות לא חל שינוי ניכר בחלוקת ההכנסה הלאומית בין ההון לבין העבודה, אין פירוש הדבר כי נשתנתה המטרה המעמדית של הייצור. הרווח המכסימלי עודנו מהווה את המטרה, בעוד שעליית רמת הצריכה של ההמונים העמלים עודנה בחזקת רע הכרחי, המוכתב על ידי סיבות פוליטיות וכלכליות.
במה נבדל המשטר הביורוקרטי מן הקפיטליזם?
במשטר הקיים אצלנו, אין הון פרטי. בתי-החרושת, המִכרות, מפעלי היציקה וכו' – וכן התוצרת שהם מייצרים – הם רכוש המדינה. אך בהיות המדינה נתונה בידיה של הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית, השולטת באופן קולקטיבי על כלל אמצעי הייצור, והמנצלת את מעמד הפועלים – הרי הפך כלל אמצעי הייצור והתחזוקה להיות "הון" לאומי יחיד ומרוכז. עוצמתה החומרית של הביורוקרטיה, מידת שלטונה על הייצור, מעמדה בזירה הבינלאומית (שהוא גורם חשוב ביותר לגבי מעמד המאורגן כקבוצה אשר מזהה את עצמה עם המדינה) – כל אלה תלויים בגודלו של ההון הלאומי. הביורוקרטיה חותרת איפוא להגדיל ולהרחיב את מנגנון הייצור וההצבר. היא מהווה את התגלמותו האנושית של ההון הלאומי ושל נטייתו להתרחב, ממש כשם שהקפיטליסט הוא ההתגלמות של הונו הפרטי.
מהי המטרה המעמדית שאותה משיגה הביורוקרטיה באמצעות תהליך הייצור? לשון אחר, מהי המטרה המעמדית של הייצור? אין זה הרווח של המפעל הבודד, אלא התוצר העודף בקנה-המידה של המשק הלאומי כולו. שהרי הוא-הוא המספק את המקורות גם להצבר וגם לכיסוי כל ההוצאות המיועדות לשמור את שלטונה המעמדי של הביורוקרטיה ולבצר אותו.
שלא כמו בקפיטליזם, אין הביורוקרטיה צריכה לממש על ידי מכירה בשוק, לא את התוצר העודף ולא את החלק מן התוצר שבו מתגלם ערך ההון הקבוע שנתכלה בעת הייצור.
[הערת המערכת: לפי המינוח המרכסיסטי, ההון הקבוע הוא ההון המושקע באמצעי-ייצור חומריים, ואילו ההון המשתנה הוא ההון המושקע כתשלום בעד כוח-העבודה. ערכו של התוצר מורכב משלושה חלקים-מרכיבים: חלק אחד שווה לערך ההון הקבוע שנתכלה בתהליך הייצור, כלומר ערך חומרי-הגלם שנכנסו לתוך המוצר וכן ערך הבלאי של המכונות; החלק השני של ערך התוצר שווה לערך כוח העבודה שנדרש לשם הייצור; החלק השלישי, הנותר, הוא הערך העודף. הקפיטליסט חייב למכור את כל התוצר ועל ידי כך "לממש" את שלושת המרכיבים של ערכו. בחלק האחד הוא משתמש לקניית חומרי-גלם ומכונות תחת אלה שנתכלו. בחלק השני הוא משתמש לתשלום שכר פועליו, ובחלק הנותר הוא משתמש הן לתשלום בעד מצרכים לצריכתו האישית והן להשקעות נוספות להרחבה, "הצבר", של הונו היצרני. המחברים מצביעים כאן על העובדה כי הביורוקרטיה צריכה לממש על ידי מכירה רק את מרכיב ההון המשתנה, ובפדיון המתקבל מזה היא משלמת שכר-עבודה. אבל את שני החלקים הנותרים – שנועדו לכיסוי של אמצעי הייצור שנתכלו, וכן להרחבה נוספת, להצבר, של ה"הון" הלאומי – אין היא מוכרת אלא מפעילה במישרין, ללא תיווכו של השוק.]
מחזור הסחורות במשק
הביורוקרטיה היא בעלת כל המפעלים ותוצרתם, ומשום כך אין היא צריכה לעסוק במקח-וממכר עם עצמה. אם כי בספרי החשבונות, נרשמת העברת פלדה מבית-היציקה אל בית-החרושת, או העברת פחם מהמכרה אל בית-היציקה, כ"קנייה" של אמצעי-ייצור, הרי לאמיתו של דבר זוהי העברה פשוטה של מוצרים בתוך תחומה של בעלות אחת, ואין כאן עסקת מקח-וממכר אמיתית. וראיה לכך היא השרירותיות בקביעת המחירים בתוך הסקטור הממלכתי: המחירים הללו אינם אלא אמצעי לעריכת תחשיב מאזן הסחורות במשק, והיחסים ביניהם אינם חייבים דווקא להתאים ליחסי הערכים של הסחורות.
גורם-הייצור היחיד שאינו בבעלות הביורוקרטיה הוא כוח-העבודה. הביורוקרטיה קונה אותו – אמנם בסיטונות ובתנאים מונופוליסטיים (מאחורי כל המפעלים מסתתר אותו מעביד, והפועל חייב איפוא "לבחור" תמיד באותו קונה שאינו מתיר לו להתארגן להגנת האינטרסים הכלכליים שלו) – אך בכל זאת, חייבת היא לקנות את כוח-העבודה. כאן אמורים הדברים במקח-וממכר אמיתי, והפועל צריך לקבל תשלום. במה משלמים לו? בממון, כמובן. אולם ראינו כי לגביה של הביורוקרטיה, אין לממון אותה משמעות שיש לו לגבי בעל-הון; לגביה משמש הוא רק אמצעי של ביקורת על חלוקתו של התוצר החברתי הנמצא ברשותה. כמות שכר-העבודה שהיא משלמת רק מציינת את כמות סחורות הצריכה המצויות ברשותה והמוקצבות על-ידה לפועלים כתמורה עבור כוח-עבודתם.
ובכן, ביסודו של דבר, משלמת הביורוקרטיה בעד הידיים העובדות בכמות מסוימת של סחורות צריכה (החיוניות לחיי יום-יום של המשפחה) – כלומר, בייצור מצרכי מחיה, בניית שיכונים, בתי-חולים, גני-ילדים וכד', המיועדים לספק את צרכי הפועלים ושאר השכירים ולאפשר הקמת דור חדש של עובדים.
מכיוון שהייצור החקלאי [בפולין] איננו ממלכתי אלא פרטי, אין מוצרי החקלאות שייכים לביורוקרטיה, והיא חייבת איפוא לקנות אותם בשוק מן היצרן-האיכר. כאן שוב פוגשים אנו שוק מונופוליסטי, אשר בו קובעת הביורוקרטיה את מחירי הקנייה של התוצרת החקלאית, והיא קובעת אותם כך שהם נמצאים מקופחים בהשוואה למחירי המוצרים התעשייתיים. אך בכל זאת, יש כאן יחסי מקח-וממכר, והאיכר חייב לקבל תשלום. ובמה משלמים לו? שוב, בסחורות צריכה תעשייתיות; וכן גם במכונות חקלאיות ובדשנים. המוצרים הנקנים מן האיכר מועברים אל הפועל ומהווים חלק-מרכיב של המינימום החיוני שמקבל הפועל תמורת כוח-עבודתו; ובכן, המחיר שמשלמת הביורוקרטיה לאיכר מהווה גם הוא חלק מההוצאות המיועדות לקניית ידיים עובדות לתעשייה – ממש כמו שהפעלת ענף הבנייה, ענף התחבורה וענפי השירותים העירוניים הבלתי-יצרניים מהווה גם היא חלק מההוצאות האלה.
[הערת המערכת: את תנועת מחזור-הסחורות המתוארת על ידי המחברים אפשר לסכם כדלקמן: המשק הממלכתי, הנתון לשליטתה של הביורוקרטיה, מייצר אמצעי-ייצור לתעשייה וכמו-כן סחורות צריכה, בנייני מגורים ושירותים, וגם מכונות חקלאיות ודשנים. החלק האחד – אמצעי-ייצור תעשייתיים – נשאר בידי הביורוקרטיה, ולמעשה איננו משתתף כלל במחזור הסחורות. כל שאר המוצרים – סחורות צריכה, בנייני-מגורים, שירותים, מכונות חקלאיות ודשנים – יוצאים מידיה של הביורוקרטיה ומשמשים, במישרין או בעקיפין, כתשלום תמורת כוח-העבודה שהביורוקרטיה מקבלת ממעמד הפועלים. חלק ממוצרים אלה ניתן באופן ישיר לפועלים, ואילו את החלק הנותר מעבירה הביורוקרטיה לאיכרים, ותמורתו היא מקבלת תוצרת חקלאית, תוצרת שהיא מוסרת לפועלים. תפקידו של הממון הוא להיות אמצעי-תיווך בתנועת מחזור הסחורות. למשל, כאשר הפועל מוכר את כוח-עבודתו, אין הוא מקבל תמורתו במישרין את המוצרים וכו' המוקצבים לו; אלא מקבל הוא ממון, ובממון זה הוא קונה את המוצרים. וכאשר החקלאי מוסר את תוצרתו לביורוקרטיה, אין הוא מקבל במישרין את תמורתה בצורת מכונות חקלאיות, דשנים, וכו'; אלא מקבל הוא ממון, שבו הוא קונה דברים אלה מן הביורוקרטיה. תנועת אמצעי-הייצור התעשייתיים מתחוללת כולה בתוך תחומי בעלותה של הביורוקרטיה, ואיננה, כאמור, חלק ממחזור הסחורות ממש. כאן תפקידו של הממון הוא לשמש אמצעי חשבון גרידא, ולא לתווך בחליפין.]
"ייצור לשם ייצור"
נמצאנו למדים כי מחירו של כוח העבודה מסתכם ועומד, בחשבון אחרון, על ייצור מוצרי צריכה, בניית שיכונים, גני ילדים, בתי חולים, וכיו"ב, וכן ייצור מכונות ודשנים עבור החקלאות. כל זה מהווה, פחות או יותר, את מה שנוהגים לכנות סקטור ב' של המשק. כפי שראינו, כוח-העבודה הוא גורם הייצור היחיד שאינו בבעלותה של הביורוקרטיה. התשלום עבור כוח-העבודה – דהיינו, תפוקתו של סקטור ב' – מהווה איפוא, מנקודת ראותה של הביורוקרטיה, את ההוצאה היחידה שהיא חייבת לשאת בה כדי שיוכל הייצור להתבצע ולהוליד את התוצר העודף. ובשאיפתה להפיק תוצר עודף רב ככל האפשר, דואגת הביורוקרטיה לכך שההוצאה הזאת תהא נמוכה ככל האפשר. מבחינתה כמעמד, נראה הייצור-לשם-צריכה כרע הכרחי, ואילו הייצור-לשם-ייצור [כלומר, ייצור אמצעי-ייצור] מהווה את המטרה.
הייצור – כתהליך המתחולל בין האדם לבין הטבע, כלומר, כתהליך ביולוגי-טכני הקיים בכל חברה – אינו יכול להיות מטרה לעצמו. תמיד הוא ייצור לשם צריכה; באשר הוא מהווה פעילות מודעת, הנגרמת על ידי הצרכים – והצריכה של המוצרים שיוצרו מולידה-מחדש את הצרכים.
המטרה הפרטית, הסובייקטיבית, של המעמד השליט (המטרה המעמדית של הייצור) עלולה לבוא בסתירה עם טעם חברתי זה של הייצור. וכך הוא הדבר הן במשטר הקפיטליסטי והן במשטר הביורוקרטי, מחמת נטייתם המיוחדת של המעמדות השליטים להגביר את הייצור ובו-בזמן להגביל את החלוקה – וממילא את הצריכה – לפי קריטריונים מעמדיים. בשני המשטרים מביאה סתירה זו בסופו של חשבון להגבלת הייצור גופו; אך האופן שבו נגמרת תוצאה זו שונה בין שני המקרים.
כדי להגשים את מטרותיו, כלומר כדי להפיק את הרווח המכסימלי ולהבטיח את ההצבר חייב הקפיטליסט לממש, על ידי מכירה בשוק, את הערך המיוצר אצלו. מהותו של המוצר אינה מעלה ואינה מורידה לגביו, ובלבד שיימצאו לו קונים. המוצר נועד לקונה – ובכן, בחשבון אחרון נועד הוא לצרכן. הביקוש האפקטיבי – המותנה על ידי רמת הצריכה החברתית – הוא-הוא הקובע את אפשרויות המימוש בשוק, והוא המגביל את הייצור וההצבר הקפיטליסטיים. הגבלה זאת מתבטאת במשברים מחזוריים או בקשיים אחרים המגבילים את המימוש.
בפרק ה', שבו נדון במשבר הכלכלי של המשטר הביורוקרטי, נבאר בפרוטרוט כיצד מוגבל הייצור גם במשטר זה על ידי רמתה הנמוכה של הצריכה החברתית. על כל פנים, דבר זה אינו מתרחש בתיווכו של השוק. כי מטרתה המעמדית של הביורוקרטיה איננה צבירת רווחים, אלא הפקת התוצר העודף גופו, בצורתו הפיזית, והרחבת הייצור: כלומר, המטרה הישירה היא ייצור-לשם-ייצור. ביסודו של דבר, עוברים דרך השוק רק כוח העבודה והאמצעים להחזקתו [כלומר, מוצרי צריכה וכיו"ב]. ואולם התוצר העודף – וכן גם אותו חלק מן התוצר הכולל הנועד למלא את מקומו של ההון הקבוע שנתכלה במהלך הייצור: מכונות, חומרי-גלם, דלק, כו' – אינו מגיע כלל אל השוק. השוק אינו פועל כמנגנון המווסת את הייצור; ולכן במשטר זה אי-אפשר שיתחוללו משברים מחזוריים הנגרמים עקב הפרעת הייצור והגבלתו על ידי קשיי המימוש בשוק. לפיכך, אפשר לקיים במשך תקופה ממושכת שיעור גבוה ביותר של הצבר והרחבת הייצור, תוך כדי הגבלת הצריכה לרמה נמוכה.
הסתירה הקיימת במשטר זה בין המטרה המעמדית של הייצור לבין הצריכה, מתגלה עוד לפני התחלת מחזור הייצור עצמו – דהיינו כבר בעת עריכת התוכנית. בשעה שעורכים את התוכנית הכלכלית, מקצים בה שיעור הצבר גבוה ככל האפשר, ולפיכך מקציבים לצריכה חלק קטן ככל האפשר מן ההכנסה הלאומית. כלומר, התוכנית קובעת לסקטור א' (אמצעי ייצור) שיעור צמיחה גבוה בהרבה מזה של סקטור ב' (סחורות צריכה). הדיספרופורציה הזאת הולכת ומחריפה במהלך הגשמת התוכנית: כשניגשים לביצוע הפרויקטים המותווים על ידי התוכנית, מתברר כרגיל כי ההון שהוקצב לשם כך איננו מספיק, וביצועם של הפרויקטים נתון בסכנה; ואז מנסים להציל את המצב על-חשבון הצריכה. בסופו של דבר יוצא, כי חלקו של ההצבר בהכנסה הלאומית גבוה מכפי שתוכנן בתחילה, ואילו חלקה של הצריכה קטן מכפי שחזתה התוכנית. במקביל לכך, שיעור צמיחתו של סקטור א' עולה על המתוכנן, ואילו צמיחתו של סקטור ב' נופלת ממה שנקבע מראש.
נתונים מספריים: צריכה והשקעה בפולין
ברור כי למרות כל זאת יהיה הגידול בהכנסה הלאומית מלווה, בדרך כלל, בגידול הצריכה. הדבר נובע מגידול נפח התעסוקה, וכן (במידה פחותה מזה) מעלייתו של המינימום ההכרחי לקיום. במשך תקופות מסוימות, עשוי חלקה של הצריכה בהכנסה הלאומית להיות יציב או אף לעלות (בייחוד אמור הדבר בזמנים שבהם מאיימת על המשטר סכנה פוליטית ישירה מצד מעמד הפועלים). אך אין להסיק מכך שנתחלפה המטרה המעמדית של הייצור; בעיניה של הביורוקרטיה נראה הגידול בצריכה כרע הכרחי, ומטרתה נשארת תמיד להפיק תוצר עודף. ככל חוק כלכלי, מופיע הייצור-לשם-ייצור והרחבת ההצבר כנטייה כללית, ולא ככלל מוחלט.
אך קל להבחין בנטייה זאת לאורך תקופות ממושכות. כבסיס להשוואות, יש לקחת את שנת 1949 – שהיא השנה שבה נסתיים שיקום המשק מן ההרס של מלחמת העולם, ובה נתייצבו באורח סופי היחסים הכלכליים והחברתיים והפוליטיים של משטר הדיקטטורה הביורוקרטית. ובכן, בשנת 1949 שימשו 85% מן ההכנסה הלאומית לצריכה, ואילו 15% הנותרים שימשו להצבר. בשנת 1963, לעומת זאת, שימשו 74.6% מההכנסה הלאומית לצריכה, והשאר, 25.4%, שימשו להצבר.
כמובן, מגמה זאת לא התגשמה תמיד בקצב אחיד. בשנת 1950 קפץ חלקו של ההצבר בהכנסה הלאומית מ-15% ל-20%, ואחר כך עלה לאיטו עד שנת 1954, שבה הגיע לשיעור של 22.4%. ואולם בין השנים הללו היתה שנה אחת יוצאת-דופן: שנת 1953, שבה הגיע חלקו של ההצבר ל-27.1% – שיא שטרם הושג שוב מאז ועד עתה. במשך השנים 1956-57 ירד חלקו של ההצבר (19.7% בשנת 56', ו-21.7% בשנת 57'); ולאחר מכן, נשאר היחס בין ההצבר והצריכה כמעט קבוע עד שנת 1959. בשנת 1960 שוב חלה קפיצה וחלקו של ההצבר עלה מ-21.9% ל-24.2%. בשנים הבאות, נמשכה אותה מגמת עלייה.
במשך התקופה מ-1961 עד 1963 עלה הנפח הכולל של הצריכה (לפי הנתונים הרשמיים) ב-15% בלבד, ונפחה של הצריכה האישית עלה ב-12% בלבד; ואילו נפח ההצבר עלה במשך אותה תקופה ב-23%.
בחישוב הנתונים על הצריכה הכוללת, מכלילה הסטטיסטיקה הרשמית, מלבד את הצריכה האישית, גם את מה שהיא מכנה בשם "צריכה נותרת". בסעיף זה נכללות כל ההוצאות החומריות של הסקטור הממלכתי הבלתי-יצרני, המקיף (בין השאר) את הצבא ואת המשטרה, את הגנונים ואת גני-הילדים. חלקה של הצריכה האישית בהכנסה הלאומית היה 77.8% בשנת 1949, ואילו בשנת 1963 הגיע חלק זה ל-66.1% בלבד – שהוא השיעור הנמוך ביותר במשך כל תקופת עשרים השנה שלאחר המלחמה (אפילו בשנת 1953 היה השיעור גבוה יותר: 66.9%).
אסור גם לשכוח כי מחירי אמצעי הייצור (שלפיהם מחשבים את הנתונים על ההצבר) נקבעים אצלנו באורח שרירותי, משום שמחשבים אותם יחסית למחירי סחורות בעלות רמת צריכה נמוכה. כתוצאה מכך, נותנת הסטטיסטיקה הרשמית תמונה מעוותת של התחלקות ההכנסה הלאומית: חלקו של ההצבר יוצא נמוך יותר מכפי שהוא במציאות, ואילו חלקה של הצריכה יוצא מוגזם לעומת המציאות.
אם ניקח כבסיס (100 נקודות) את נפח ההצבר בשנת 1949, מתברר כי בשנת 1963 הגיע ממד ההצבר ל-361 נקודות; חישוב דומה לגבי נפח הצריכה מראה כי ב-1963 הגיע מדד הצריכה ל-215 נקודות בלבד.
הגבלת הגידול בשיעור ההצבר בתקופה 1956-59 חלה בד-בבד עם המשבר הפוליטי, עם חולשתו היחסית של השלטון ומאבקו של מעמד הפועלים להעלאת השכר. חוץ מתקופה יוצאת-דופן זו, הרי מאז 1949 חל גידול כמעט רצוף בחלקו של ההצבר בהכנסה הלאומית, וירידה בחלקה של הצריכה. לפי תוכנית החומש שכבר הותוותה לשנים 1966-70, תימשך גם אז אותה מגמה עצמה.
מתברר כי הנטייה של "ייצור-לשם-ייצור" איננה אגדה אלא מציאות מוחשית.
– המשך יבוא –
