מר נתן ילין-מור ("אחרת", גיליון 2, ספטמבר 68) תוקף את מאמרנו "מכתב לכל הישראלים הטובים-לשעבר" ("מצפן" מס' 43, יולי 68'). מר ילין-מור חוזר בעקשנות על הטענה כי "מלחמת יוני היתה מלחמת-מגן נגד ניסיון ברור של השמדת-עם מצד מצרים".

מכתבנו, שאותו תוקף מר ילין-מור, הכיל מובאות מדבריהם של כמה אישים ישראלים, אותם אישים אשר החליטו את ההחלטה לפתוח בהתקפה בבוקרו של ה-5 ביוני 1967. מר ילין-מור מתעלם לחלוטין ממובאות אלה. נביא אותן כאן מחדש.

"שאלה: יש אנשים החושבים שמלחמת ששת הימים היתה מלחמה שלמעשה אף אחד לא רצה בה. האם אתה שותף לגרסה זו?

"רב-אלוף יצחק רבין: לפי מיטב ידיעתי, המלחמה התפתחה לא כתוצאה מרצון של אחד משני הצדדים, לא מפני שאחד משני הצדדים קבע חודשיים לפני כן לפתוח במלחמה במועד זה, שתכליתה להשיג מטרות כאלה וכאלה. המלחמה היתה פרי התפתחות שהיו בה אלמנטים ניכרים של הידרדרות.

"שאלה: משני הצדדים?

"רבין: לא אנחנו יזמנו את ההתפתחות שהביאה למלחמה. כאשר נאצר החליט, בהשפעה רוסית, שליוקרתו דרושה איזושהי פעולה שתוכיח לעולם הערבי שהנה הוא, נאצר, לא איבד את כוחו לעמוד ולעזור לעולם הערבי, כאשר החל לרכז כוחות בסיני, הוא מוכרח היה להניח שעלולה לבוא מלחמה. אבל יש שוני אם אדם מרכז כוחות במטרה להגיע למלחמה, או עושה מהלך שתכליתו להשיג משהו והוא יודע שזה עלול להביא למלחמה, אם כי מטרתו היא לא מלחמה באותו רגע. אני חושב שזה מה שהיה מונח ביסוד מחשבתו של נאצר.

"שאלה: אתה חושב שנאצר עשה קלקולציה מוטעית, הוא חשב שייצא מהעניין בלי מלחמה, אבל נתקע?

"רבין: כך אני מעריך. הוא עמד בפני מצבים שמהם הוא העדיף את הסיכון של מלחמה על-פני הירתעות.

"שאלה: וזאת על-אף כוח ההרתעה שלנו?

"רבין: כן."

("הארץ", 22.12.67)

לוי אשכול, בראיון עם "ידיעות אחרונות": –

"סדר הכוחות המצריים בסיני והפעילות הצבאית הכללית שם מעידים על הקמת מערך הגנתי מצרי מדרום לישראל".

("ידיעות אחרונות", 18.10.67)

מר ילין-מור מתחמק מתגובה מפורשת ומפורטת על הערכות אלה. אין הוא מסביר לנו כיצד מתיישבים דברי אשכול ורבין אודות "מערך (מצרי) הגנתי" ו"מטרתו (של עבד אל-נאצר) היא לא מלחמה באותו רגע", עם הערכתו-שלו כי באותו רגע התגוננה ישראל מפני ניסיון השמדה. במקום זה, הוא מסתתר מאחורי מסך של מובאות מצריות גזעניות, המהוות למעלה ממחצית מאמרו, והידועות לנו היטב.

כל מה שיש לו להעיר על הערכותיהם של אשכול ורבין הוא: "כבודם של האישים הישראלים רמי-המעלה במקומו מונח, אבל כבודה של האמת נעלה וחשוב יותר".

ה"אמת" בהקשר זה, היא פירושו-שלו למאורעות. אולם תהא גרסתו חשובה בעיני עצמו ככל שתהא, כדאי שיזכור כי לא הוא קיבל את ההחלטה לפתוח במלחמה. האישים הישראלים הנדונים אינם סתם "רמי-מעלה"; הם אנשי מפתח בקבוצה הקטנה אשר קיבלה את ההחלטה הקובעת. גרסתו של ילין-מור עשויה, לכל היותר, להסביר לנו את עמדתו-שלו ביחס למלחמה. אך בכדי לדעת את שיקולי המנהיגים שהכריעו בזכות היציאה להתקפה, עלינו לשמוע מה בפיהם. דיבוריו של מר ילין-מור על "כבוד האמת", התחמקותו מניתוח דברי רבין, אשכול וכו', שלל המובאות המצריות הגזעניות המובאות במאמרו – כל אלה אינם אלא ניסיון הצטדקות, ניסוח אחר לטיעון "אני תמכתי בהחלטה לפתוח במלחמה – החלטה שנתקבלה לא על-ידִי אלא על ידי אנשים אחרים – משום שלאור ההכרזות המצריות, השתכנעתי כי צפויה לנו השמדה."

יפה; אך במה משוכנע היה, למשל, אחד משה דיין, אשר, שלא כמר ילין-מור, השתתף בפועל בהכרעה הקובעת? הנה דברי דיין בראיון עם "מעריב":

"מה פירוש [המלחמה היתה] בלתי-נמנעת? היתה כמובן אפשרות להשלים עם סגירת המֵיצרים...זאת אומרת, ניתן היה למנוע את המלחמה בתנאי שהמיצרים יהיו סגורים לשיט ישראלי".

("מעריב", 30.4.68)

מר ילין-מור מבין כי קביעה זאת של דיין סותרת את הערכתו-שלו כאילו עמדה מצרים להתנפל על ישראל ביוני 67' בכדי להשמידה. הוא מבין כי דברי דיין נוגדים את טענתו-שלו כי מלחמת יוני היתה "מלחמת-מגן מפני ניסיון ברור של השמדת-עם מצד מצרים". אבל אין הוא מודה בכך במפורש. תחת זאת, מחליק הוא, בדרך אגב, לגרסה אחרת, דהיינו: שהמלחמה היתה מלחמת-מנע. שוב, אין הוא מנסח זאת במפורש, הטענה מסתתרת אצלו מאחורי הניסוח הבא: –

"ממשלת מצרים ראתה אפשרות שישראל תשלים עם העובדות המוגמרות. אולי גם קיוותה לזה, ביודעה כי השלמה כזאת תביא בסופו של דבר לאותה מטרה נכספת: השמדת ישראל על ידי החנקתה... אולי היו עוברים חודשים רבים יותר עד חיסול עצמאותה של ישראל מששת החודשים שעברו בין הסכם מינכן לבין כניסת הצבא הנאצי לפראג. מבחינה מהותית, לא היה יסוד לצפות להתפתחות שונה".

מי שמוכן לקבל את ההנחה כי "אולי היו עוברים חודשים רבים יותר עד חיסול ישראל על ידי החנקתה", מחליק מן הגרסה של "מלחמת-מגן" אל הגרסה של "מלחמת-מנע", רצוי שהוא עצמו יעמוד על כך.

אם אמנם היתה זאת "מלחמת-מנע", אם סגירת המיצרים (ולא סכנת השמדה מיידית) היא המצדיקה בעיני מר ילין-מור את מלחמת יוני – מדוע פוסל הוא את "מלחמת-המנע" שניהלה ישראל ב-1956? הרי גם לפני מלחמת סואץ-סיני היו המיצרים סגורים בפני ישראל; הרי גם אז הושמעו הצהרות גזעניות על ידי שופרות מצריים שונים. אם מלחמת 67' רק הקדימה תרופה למכה, במונעה "חיסול על ידי החנקה" – למה אין הוא מוכן לראות במלחמת 56' תרופה קודמת לאותה מכה? ושמא נובע יחסו השלילי אל מלחמת 56' מכך שאז היתה שותפות בין ישראל לבין מעצמות אימפריאליסטיות מסוימות? אם כך, מדוע אין הוא מנסה כלל לנתח את הקשר בין מלחמת יוני 67' לבין מערכת היחסים של העולם הערבי, האימפריאליזם וישראל? מוזר לציין: במאמרו לא נזכרת ארצות הברית אפילו פעם אחת!

*     *     *

אין אנו טוענים שלא קיים שום הבדל בין מבצע סיני לבין מלחמת ששת הימים. אין אנו מזכים את שליטי ערב מצעדים פרובוקטיביים ומהטפה להשמדת עם. זה לא נאמר במכתבנו ואינו משתמע ממנו. מתוך קביעתנו כי מלחמת 67' לא היתה מלחמת-מגן מפני סכנת השמדה, לא נובעות המסקנות הנ"ל שמר ילין-מור מנסה להצמיד לנו.

נחזור ונצטט את "העולם הזה" מ-24.5.67: –

"טנקים, תותחים, הליקופטרים, מטוסים וגייסות שריון. אי-אפשר היה במשך שבוע שלם לצפות בטלוויזיה המצרית מבלי לראות את המבול המלחמתי האדיר, הגועש לעבר סיני וגבול ישראל. ובכל שידור ההצהרה החד-משמעית: 'אם תתקוף ישראל את סוריה – יתערב הצבא המצרי!'

"המחשבה שכל שופרות ההסברה המצריים רצו להחדיר היתה כי הצבא המצרי תפס עמדת-כוח.

"האמת היא שהוא הכניס את עצמו למלכודת.

"כל מי שיש לו מושג באסטרטגיה יודע זאת.

"אני מניח שגם גמאל עבד אל-נאצר יודע זאת".

אין אנו יודעים מה דעתו של מר ילין-מור על הערכה זאת. אנחנו, על כל פנים, שותפים לה. ידוע כי גם המטכ"ל קיבל הערכה דומה.

*     *     *

כיצד משתבצות המובאות דלעיל באינטרפרטציה שלנו להשתלשלות המאורעות מ-15 במאי עד 5 ביוני 1967?

מאז שנת 1966, הוטרדה ממשלת ישראל על ידי פעולות אנשי אל-פתח; לא רק, ולא בעיקר, משום שפעולות אלה חתרו תחת הרגשת הביטחון – אלא בעיקר משום שאל-פתח הופיע בזירה כגורם פלשתינאי, עוין את ירדן, בלתי כפוף למצרים, פועל משטח סוריה אך לא כפוף למשטר הסורי. כל הופעה של גורם פלשתינאי עצמאי בזירה המזרח-תיכונית איימה לערער את הסטאטוס-קוו הפוליטי ולהחזיר את המדיניות הישראלית למשבצת של 1947.

ישראל היתה מוכנה לדון עם ממשלות מצרים, ירדן וסוריה – אך לא היתה מוכנה לקבל את הפלשתינאים כגורם בפני עצמו, שיש לדון גם איתו. הסיבות ברורות וידועות, ולא כאן המקום לפרטן.

מוטרדים מעקיצות אל-פתח, איימו מנהיגי ישראל על סוריה (ראה נאומי יום העצמאות 1967). איומים אלה אילצו את עבד אל-נאצר להודיע כי יתייצב לימין סוריה אם תותקף. בלחץ תעמולה לאומנית מצד ירדן וסעודיה – שהיה להן אינטרס ישיר לסבך את עבד אל-נאצר – עבר הוא לתכסיסי "הליכה עד סף המלחמה". הוא פתח בהצגה פוליטית וצבאית של איומים על ישראל. למעשה פחד ממלחמה. המנהיגות הישראלית הבינה יפה את המצב. ה"אקטיביסטים" לחצו לנצל את שעת הכושר, את העובדה שעבד אל-נאצר הכניס עצמו למלכודת בהציבו את שריונו במערך סטאטי במדבר סיני הלוהט, ובהופיעו בעיני דעת הקהל העולמית כמחרחר מלחמה. הם טענו כי ממילא צפויה מלחמה תוך כמה שנים, ולכן כדאי לנצל את ההזדמנות ולמחוץ את מצרים.

אך רוב המנהיגים התנגדו לכך בתחילה, משתי סיבות. ראשית, מוושינגטון לא נתקבל "אור ירוק". ארצות הברית היתה אמנם מעוניינת במחיצת עבד אל-נאצר (הסיבות לכך ידועות היטב) אך חששה מהסתבכות רבתי שתצריך התערבות אמריקאית ישירה.

שנית, לא היתה עילה פוליטית מספקת.

אך ברגע בו הודיע עבד אל-נאצר על חסימת המיצרים, היה ברור להנהגה הישראלית שהיא מוכרחה להילחם. הסיבה לא היתה צבאית או כלכלית, אלא מדינית. כדי להבינה יש להכיר את השיטה היסודית של המדיניות הציונית מתחילת המאה ועד היום הזה.

כל מה שהשיגה מנהיגות היישוב היהודי בארץ-ישראל (קרקעות, "כיבוש העבודה", ריבונות מדינית) לא הושג כתוצאה מהסכם עם הערבים הפלשתינאים אלא על ידי יצירת עובדות מוגמרות, על חשבון הערבים, וביצורן של עובדות אלה בכוח (עד 1947 – בעיקר בעזרת כוחם של הבריטים; מאז ואילך – בעיקר בכוחו של צה"ל), ובברית מדינית עם מעצמה אימפריאליסטית.

כל המדיניות הישראלית כלפי העולם הערבי מבוססת על אותה שיטה עצמה: יצירת עובדות מוגמרות. די לזכור כיצד הושג חופש השיט במיצרי טיראן ב-1956, כדי להבין כיצד פועלת שיטה זו.

בהטילו מצור על המיצרים, שבר עבד אל-נאצר, לראשונה מאז תחילת ההתיישבות הציונית בא"י, את רציפות שרשרת העובדות המוגמרות. זהו מצב שאין בעלי השיטה יכולים להשלים עמו.

אפילו היו נערכים דיונים בין ישראל למצרים, וחופש השיט היה מובטח מחדש תוך הסכם עם מצרים – היה נוצר תקדים של יחסים שאינם מבוססים על עמדות כוח ועובדות מוגמרות. היה נוצר תקדים של עובדה מוגמרת ישראלית שנשברה על ידי עובדה מוגמרת מצרית. זה מצב שאין הדעת הציונית סובלתו.

אין להבין את מלחמת 1967 במנותק ובנפרד מכל המאבק שבין הציונות לבין הערבים מזה שבעים שנה. מר ילין-מור מנסה לעשות בדיוק זאת. הוא מנתק את מלחמת יוני מתוך ההמשכיות והרציפות הכללית של הסכסוך הציוני-ערבי, ומנסה לחרוץ עליה משפט נפרד.

ברגע בו הכריז עבד אל-נאצר על המצור בטיראן, היה להנהגה הישראלית אינטרס לשבור בכוח – דווקא בכוח – את הניסיון המצרי לקבוע עובדה מוגמרת. נותר רק מכשול אחד: חששותיה של וושינגטון.

המדיניות הישראלית נרתמה לשכנע את וושינגטון כי ארצות הברית לא תצטרך להתערב ישירות וכי המלחמה כולה תסתיים תוך ימים ספורים בניצחון ישראלי.

כל עוד לא השתכנע ג'ונסון בסבירותן של שתי הערכות אלה, סירב לתת את האור הירוק, ו"מלחמת המגן נגד ניסיון ההשמדה" נדחתה. ברגע שבו שוכנע והבריק לירושלים, בערב ה-4 ביוני, ניסוח דיפלומטי של "אור ירוק", התכנס קבינט המלחמה וקיבל את ההחלטה הקובעת (ראה למשל את לוח המאורעות המובא על ידי אורי דן ב"מעריב" 3.5.68).

אין לנו היום הוכחות לכך שהמנהיגות הישראלית התכוונה מראש לפתוח במלחמה כדי לספח שטחים. נראה שהמציאות היתה מורכבת יותר, שהמלחמה הוכרזה מסיבות פוליטיות ורק אחרי שהשטחים כבר נכבשו נפלה המדיניות הישראלית בשבי האינסטינקט הציוני והשיכרון הלאומני, המהווים חלק בלתי-נפרד ממהותה.

שפע הגילויים הפוליטיים שנתפרסמו מאז המלחמה (ספריהם של נקדימון, בר-זוהר ואחרים) אינם משאירים מקום לספק: השיקול של "התגוננות מפני סכנה ממשית ומיידית של השמדה" לא מילא תפקיד חשוב בשיקולי הממשלה והמטכ"ל. היו איומים מצריים ודברי רהב – אך לא יכולת או הכנה לממשם. למעשה, באו האיומים וההתרברבות כדי לחפות על חוסר היכולת. במטכ"ל הישראלי ידעו זאת היטב.

*     *     *

אך הרעיון אודות "מלחמת מגן מפני ניסיון השמדה" משתלב יפה בתוך ההיסטוריוסופיה היהודית המקובלת. היסטוריוסופיה זאת מתמצית בפסוק: "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". בתוך נוסחה זו אפשר לשבץ כל דבר, ובכלל זה, מלחמות 47', 56', ו-67'. אין זה מקרה כי כל שלוש המלחמות הוטבעו כבר בתודעת הציבור היהודי בישראל ובחו"ל בחותם מלחמות ה"קיום".

להיסטוריוסופיה זו של הצדקה, הצטדקות וצדקנות-עצמית, אופייני ההרגל לתפוס את גורל היהודים כנפרד, מנותק, מגורל ה"גויים" ואף מנוגד לו. האפולוגטיקה של מר ילין-מור היא, ברובה הגדול, חזרה פשוטה על הגרסאות המקובלות בציבור הישראלי והמתאימות להרגלי מחשבתו של ציבור זה. מכאן הניסיון לעסוק במלחמת יוני במנותק מכל ההיסטוריה של הערבים (בעולם הערבי ובפלשתינה) ב-70 השנים האחרונות, במנותק מן המדיניות של המעצמות הגדולות. כאמור, באפולוגטיקה של מר ילין-מור אין ארצות הברית נזכרת אפילו פעם אחת. אבל בשיקולי קבינט המלחמה הישראלי תפסה מדיניות ארצות הברית באזור מקום נכבד, נכבד מאוד (אגב, כיצד שיכנעו מנהיגי ישראל את ג'ונסון כי ישראל יכולה לנצח בכוחות עצמה ותוך זמן קצר את צבאות ערב, אם לאמיתו של דבר נשקפה לה סכנת השמדה?).

*     *     *

ציבור המתעקש לפברק פירוש אגוצנטרי להיסטוריה שלו, להיהפך למושאו של פירוש זה ולהיות מוּנע על ידו – הריהו סובב במעגל קסמים שהוא-עצמו יצר.

מי שמקבל את ההנחה כי אפליית מיעוט לאומי היא חלק מ"טבע האדם", מקבל את הפתרון הציוני לבעיית היהודים. אל יתפלא אם מתוך ניתוחיו הפוליטיים, משתקפת אליו ההנחה שהבליע בהם מלכתחילה.

"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" – בעבר קמו לכלותנו, בהווה קמים לכלותנו, ובעתיד יקומו לכלותנו. זהו העיקרון; כל השאר אינו אלא סלקציה של העובדות ההיסטוריות והפוליטיות לאור העיקרון עצמו.

___________

"הערבים שונאים אותנו  ללא סיבה",

"אנחנו רוצים רק שלום",

"אין עם מי לדבר",

"המלחמה נכפית עלינו",

"אין לנו ברירה".

*     *     *

"– הרעיון על הליכה לעבר-הירדן מזרחה יהיה אבן בוחן לכוח תנועתנו.

– דברי הבאי...המעט לנו המרחב כאן, ביהודה ובגליל? קללת הפיזור רודפת אחרינו מן הגולה לארץ אבותינו, כאן עלינו להתרכז.

– ביהודה ובגליל האדמה תפוסה בידי ערבים.

– מה בכך? עלינו לרשת את מקומם.

– כיצד? העיר קול מן הצד. דממה השתררה באולם.                                                  

מהפכנים אינם שואלים שאלות תם.

– אף על פי כן, אמור, "מהפכן", כיצד?

– ...פשוט מאוד... מציקים להם עד שיברחו... ילכו להם לעבר-הירדן.                               

שוב נשתררה דממה באולם. נדמה היה שניצח "המהפכן".

– ועל עבר-הירדן מזרחה נוותר? שאל קול חדש ברטט-מה.

– לאחר שנתרכז פה, נרכוש את הקרקע, נהווה כוח, נפנה גם מזרחה. נבריחם גם משם. ישובו לארצות ערב.                                                                                                     

דממה שיש בה הרגשה כבדה עמדה באולם כמה רגעים. מישהו נאנח, מישהו קם ממקומו כאילו ביקש ללכת אך חזר והתיישב.

– איך, כיצד כובשים, כיצד מכריחים עובדי אדמה לברוח? התאושש שוב הצעיר המפקפק.

– חבל שהנוער שלנו אינו בקי בתחבולות מהפכניות. מציקים עד שבורחים.

– הרי זו רשעות! – נתמלטה קריאה מפיו של יהודה מבלי שנתכוון לכך. כל העיניים נסבו אליו. "המהפכן" נעץ בו מבט של בוז וביטול ואמר בלעג:

– חבל שהטרחת את עצמך, איש צעיר, לעזוב את סינר אמך ולבוא הנה.

– אל נא בכעסך "מהפכן" – התערב האדמוני בקול צחוק, – מובטחני שגם אתה לא תגרש אנשים בכוח, "גזלן יהודי".

*     *     *

הוויכוח המצוטט לעיל התנהל בין פועלים יהודים במושבה רחובות בשנת 1892. הדברים לקוחים מספרו האוטוביוגרפי של משה סמילנסקי "בערבה", עמוד 47, הוצאות מסדה, 1954.