גם יהודים יכולים להיות בין מבצעיו של פוגרום. זה הוכח החודש בירושלים, כשבריונים יהודים (600 איש לפי "מעריב", 23.8.68) הסתערו לעבר העיר העתיקה בירושלים, היכו תושבים שלווים, ניפצו חנויות ושברו זגוגיות מכוניות.
בקרב יפי הנפש בישראל עורר הפוגרום תדהמה. אותם ליבראלים מעודנים, ששיקרו לעצמם ולאחרים כאילו ייתכן כיבוש "ליבראלי", כאילו ייתכן דיכוי "מעודן", כאילו אפשר לרסן לאומנות משתוללת בהבל פה – נבהלו. הדבר נפל עליהם כהפתעה.
אלה פטרו את עצמם בהצטדקות צבועה בנוסח: "נו, ברור, הרי המתפרעים היהודים שייכים לשכבות הפרימיטיביות של החברה הישראלית". הם רק לא נתנו לעצמם דין וחשבון, שאותם "פרימיטיבים" לא חטאו אלא בכך שלקחו ברצינות את דברי הרצל רוזנבלום מ"ידיעות אחרונות", את דברי יגאל אלון בממשלה ואת דבריו של נתן אלתרמן ביצירותיו הפובליציסטיות.
לא המתפרעים בלבד אשמים! אשמת הפוגרום מוטלת על כל אותם אישים ומפלגות התומכים בהמשך הכיבוש ודוגלים בסיפוח. ואין הבדל כאן בין מספח מלא למספח חלקי, בין כובש גלוי לכובש פדרציוני.
אולם לפוגרום יש גם צד אחר. הוא הוכיח כי הרעיון שניתן לספח שטחים בצורה חלקה ותרבותית הוא רעיון כוזב. אי אפשר לשלול זכויות מעם מבלי שהדבר יעורר את התנגדותו. ואין אפשרות לתבוע מהמוני הצעירים המתפרעים שירסנו את עצמם, כשכל גילוי של התנגדות ערבית מוצג כטרוריזם רצחני.
לשווא ישמיע דיין את גינויו. רק לחינם יבכה "אל-מרסאד" – ביטאונה הערבי של מפ"ם – על כך ש"עיר השלום והאהבה מן הדין שתישאר כזאת!" איזה שלום ואיזה אהבה? בין כובש לנכבש? בין מדכא לבין מדוכא?
או שמא אנו בודים הכל מליבנו, וכל מה שקורה בירושלים אינו אלא פרי "הסתה קומוניסטית" זדונית?
והרי כך תיאר "על המשמר" את שביתת תושבי ירושלים הערבית, במחאה על הפוגרום הנפשע.