"ניסיוני הממושך בניתוח בעיות צבאיות ומדיניות שיכנע אותי כי בתקופתנו החוליה העיקרית במאבק הפוליטי, כמו במאבק הצבאי, היא – האינפורמציה. אלה המרכזים בידיהם את הכלים לאיסוף האינפורמציה, לעיבודה ולהפצתה בציבור, שולטים בעמדת המפתח. יש בכוחם יותר מאשר בכוחו של כל גורם אחר להשפיע על גורל המאבק". כך קבע לא מכבר הפרשן הצבאי הידוע, לידל-הארט.

מדי יום מתווספות עובדות המאשרות קביעה זאת.

לדוגמה, במהלך מהפכת מאי 68' בצרפת נתגלה לפתע כי מזה שנים מתכנסים נציגי כל המיניסטריונים של הממשלה הצרפתית לישיבה יומית בה מחליטים הם כיצד יוגשו החדשות בטלוויזיה. הם קובעים מה ייכנס ומה יישמט, מה יובלט ומה יובלע, ובעיקר – כיצד ינוסחו הדברים בצורה "מתקבלת על הדעת". ההחלטה הסופית נמסרת לרשות השידור בצורת "ייעוץ והדרכה" מטעם המומחים ל"יחסי ציבור" במיניסטריונים.

עיקרו של עיבוד האינפורמציה הוא – ההשמטות. לשקר אין כידוע רגליים. אך גם בעזרת פרוטזות אפשר להגיע די רחוק. במקרה דנן הפרוטזה היא ההצנעה, ההבלעה, ההשמטה. תוקף קביעתו של לידל-הארט חל לא רק על צרפת (ומכל שכן על ארצות הברית וברית המועצות), אלא גם על "דגי רקק" כמצרים וכישראל.

נבהיר זאת בדוגמה הלקוחה מן העיתונות הישראלית. ייאמר מראש שאין זאת דוגמה קלאסית לכישרון, למומחיות ולעידון שבהם נעשית מלאכת הינדוס האינפורמציה במדינות המערב. אחרי הכל – ישראל היא פרובינציאלית. מרבית העיתונאים הישראלים בחו"ל להוטים מדי להגן על המדיניות הישראלית הרשמית, ורגילים לעבוד בחממה של הסלחנות ורגשות האשמה כלפי ישראל הרווחים במערב. יתר על כן, האינפורמציה שהם מספקים מכוונת בעיקר אל הקורא הישראלי הממוצע, שחוש הביקורת שלו נשחק משך שנים על ידי ההטפה לנאמנות לאומית, שותק על ידי הנימוק של "השמצת ישראל בחו"ל", נשטף ביסודיות על ידי תודעה יהודית, וקהה לא במעט תודות לאינפורמציה המוגשת לו בעיתונות – אינפורמציה המכילה יותר הטפת מוסר ודעותיו של הכתב מאשר עובדות מדויקות.

בתנאים אלה אין העיתונאים טורחים להפיק את הפנינים האמיתיות של הינדוס האינפורמציה. למהדרין נמליץ לעיין בדוגמאות צרפתיות. שם, בצרפת, הקהל מנוסה וביקורתי ומעודן. שני הצדדים – הקורא ויצרן החדשות – מכירים היטב, מזה שנים, איש את רעהו והם בקיאים בכללי המשחק. לכן שם נאלץ היצרן להתעלות לשיאי יכולתו בעיבוד העובדות ולהפיק, לפעמים, פנינים של ממש. בלית ברירה מסתפקים אנו בדוגמה ישראלית נחותה – ועם הקורא הסליחה.

אדווין איתן, כתבו הלונדוני של "ידיעות אחרונות", פירסם ב-25.6.68 כתבה סנסציונית אודות "ישראלים בלונדון המפיצים תעמולת זוועה על ישראל". נוסף לניתוחים פסיכולוגיים מעמיקים (משמיצי המדינה הישראליים "נדחפים על ידי שנאה תת-הכרתית עמוקה לארצם לשעבר") משובץ המאמר בשברירי העובדות המצטרפים – באמצעות עיבוד ממדרגה ג' – לפסיפס המתאר מפלצת.

המחבר מנסה להסביר מדוע החלה דעת הקהל המערבית נוטה נגד ישראל, בעוד שבעבר תמכה בה. הוא שוכח להזכיר פרט פעוט – דהיינו, שמאז מלחמת יוני הפכה ישראל לכובש המחזיק תחת שלטונו מיליון וחצי פלשתינאים. דעת הקהל במערב, בייחוד בחצי השני של המאה העשרים, אינה רוחשת חיבה לכיבוש ודיכוי – אפילו מקושטים הם בנוצות של "שחרור" ו"זכויות היסטוריות". אם דיין מכריז כי ישראל תחזיק בכל השטחים המשוחזקים, לא תיתן זכויות אזרח לפלשתינאים ותמנע מהם הקמת מדינה עצמאית – והדברים מתפרסמים בעיתונות העולם בכותרות-ענק – הרי שאין כל צורך בתריסר ישראלים "המשמיצים את המדינה" כדי לשנות את האימאז' של ישראל במערב.

הצל"ש מגיע לדיין, אשר במעשיו ובהכרזותיו הוא מגדולי משמיצי ישראל בעולם. ו[אבא] אבן יעיד.

*     *     *

נטפל כאן בקטע קטנטן ממאמרו של איתן. מתוך קטע זה יוכל הקורא לקבל מושג-מה על שאר הסילופים, העיבודים והשקרים באותו מאמר.

"שני שותפיו של צבר (בלונדון) הם דוד נוסבאום ועקיבא אור… שניהם פעילים במיוחד בחוגי אוניברסיטה, שם הם נושאים הרצאות, כותבים מאמרים, משתתפים בחוגי סטודנטים – בהם הם מייצגים קו אנטי-ישראלי תקיף. פרט מעניין, למרות פעילותם הענפה, לא הצליחו השניים לשכנע את הערבים בכוונותיהם הטובות. באחד הגיליונות האחרונים של 'חדשות השלום' – ביטאון שמאלי קיצוני של סטודנטים בלונדון – הגדיר דובר הסטודנטים העיראקים את הצמד כ'סוכנים ישראלים' המציגים עצמם כידידי הערבים רק כדי לזכות באמונם…".

מספר תיקוני "שיבושים".

ראשית, "חדשות השלום" איננו, ולא היה מעולם, ביטאון סטודנטים. זהו פשוט הביטאון הרשמי של התנועה הפציפיסטית בבריטניה. כל מי שהחזיק אי פעם בידו אפילו גיליון אחד יודע כי התיאור "ביטאון שמאלי קיצוני של סטודנטים בלונדון" כמוהו כתיאור "על המשמר" כ"ביטאון שמאלי קיצוני של סטודנטים במשמר העמק".

אחת מן השלוש: או שמר איתן לא טרח מימיו להציץ בגיליון של "חדשות השלום"; או שהציץ אך לא היה מסוגל למקם כהלכה את העיתון בספקטרום הפוליטי הבריטי; או שראה והבין – אך החליט כי למען המולדת והקורא הישראלי יש לתת עיבוד קל לעובדות.

שנית, שום כתבה שהופיעה ב"חדשות השלום" איננה ניתנת לפירוש –  אפילו בעזרת הרבה רצון רע – כהודעה מטעם דובר הסטודנטים העיראקים המגנה את הצמד נוסבאום-אור כסוכנים ישראלים. פשוט שום כלום. מדוע אין מר איתן מזכיר את התאריך בו נדפסה כתבה כזאת? מדוע איננו מצטט אפילו פסוק אחד מתוכה?

שלישית, מר נוסבאום, השוהה זה 11 שנה בלונדון, לא פירסם מימיו מאמר פוליטי בביטאון כלשהו בבריטניה, לא הופיע אף בהרצאה אחת בפני סטודנטים בריטים, ולא השתתף בכל חוג של סטודנטים בריטים. כל האינפורמציה המובאת על אודותיו במאמר היא פרי דמיונו הפטריוטי של מר איתן. שוב: מדוע אין בכתבה תאריך אחד או ציטוט אחד מפרי פעילותו הענפה של מר נוסבאום?

הפעילות החתרנית היחידה של מר נוסבאום מתמצה בהופעה בת 2 דקות בטלוויזיה הבריטית, בתוכנית "24 שעות" (מעין "היום הזה"), בה ביקר את עריכת מצעד יום העצמאות בירושלים כצעד המרחיק את השלום. מולו הופיע כתב "מעריב" מר גבריאל שטרסמן, שהצדיק את עריכת המצעד. איך זה שכח מר איתן לדווח לקוראי "ידיעות אחרונות" על פעילות אנטי-ישראלית זאת של נוסבאום? כדאי שהוועדה לחקר פעילויות בלתי ישראליות תברר זאת.

*     *     *

באשר להאשמות המיוחסות לכותב הדברים האלה – ויסלח לי הקורא אם למען הקיצור אעבור לדבר בגוף ראשון: –

נתבקשתי על ידי "החוג לעיון בבעיות העולם השלישי" אשר בבית הספר למדעי אפריקה והמזרח של אוניברסיטת לונדון, להרצות על הנושא "ישראל ופלשתינה". מסורת היא באגודות הסטודנטים בבריטניה להזמין מרצים בעלי דעות מנוגדות לדעות הרשמיות, לאפשר להם להרצות את השקפותיהם ולאחר מכן לאפשר לקהל לשאול שאלות ולהביע השקפות אחרות. הרעיון הוא לתת לאנשים, שאין עומדים לרשותם תקציבי ענק ומנגנונים להפצת אינפורמציה, הזדמנות להשמיע את דעותיהם וביקורתם. הייחוד בפגישה הנ"ל (שנערכה ב-16 במאי) היה בכך שלראשונה הופיעו יחדיו על הבמה ישראלי ומצרי. חידוש זה משך קהל מגוון. היתה זאת הפעם הראשונה שסטודנטים נאצריסטים באו להאזין לישראלי.

המצרי היה העיתונאי וואגיה גאלי, שביקר בישראל אחרי המלחמה לפי הזמנת השגרירות הישראלית בלונדון.

הפגישה נפתחה בקריאות של סטודנט מצרי, אשר טען כי גאלי הוא סוכן ציוני (בעיתונות המצרית פורסם כי הוא קיבל 5,000,000 ל"י מידי הישראלים) וכי דרכונו המצרי נשלל ממנו. (הפרט השני הוא אמיתי: דרכונו של גאלי נשלל בגלל סיפור שכתב בשם "בירה במרתף הסנוקר", המכיל ביקורת נגד משטרו של עבד אל-נאצר). מיד לאחר זאת ברח הסטודנט מן האולם מבלי שאיש יבין על מה ולמה.

אחרי פתיחה מבטיחה זאת נתבקשתי על ידי היושב-ראש להגיש את המנה העיקרית. הוצאתי מתיקי את כתבי הקודש הציוניים – הרצל, ויצמן, בן גוריון וכו' – והחילותי בסקירה ביקורתית על תולדות הציונות. נקודת המוצא בהרצאתי היתה קביעתו של האיש אשר, יותר מכל אדם אחר, עיצב את מדינת ישראל: –

"לי יש שאלה ערבית רק כשאני עומד על בסיס ציוני, כשאני רוצה לפתור בארץ ישראל את שאלת העם היהודי, זאת אומרת לרכז אותו בארץ ישראל ולעשותו לעם חופשי בארצו. בלי בסיס ציוני זה אין בארץ ישראל שאלה ערבית, אלא שאלה יהודית ,כמו שיש שאלה יהודית בכל ארצות הגולה. העם היהודי רוצה להיות עם חופשי בארצו, ועומד ברשות עצמו, זאת אומרת – מדינה יהודית" (דוד בן גוריון, "אנו ושכנינו", עמ' פ"א-פ"ב; וכן "הערות לספרו של מאיר יערי", "הארץ" 15.3.68).

הערתי כי לדעתי עיצב בן גוריון את המדינה בדמותו הוא, וכדי להבין את ה"מודוס אופרנדי" של ישראל היום יש הכרח להבין את הציונות.

פתחתי בסקירת התנועה "חזרה לציון" מיסודו של העיתונאי הווינאי, והשוויתי אותה לתנועת "חזרה לאפריקה" מיסודו של המדפיס הכושי מג'מאיקה, מרכוס גארווי.

פיתחתי את הרעיון הבא. הכושים בדרום ארצות הברית והיהודים ברוסיה הצארית היו מיעוטים מדוכאים שהתייאשו מהשגת זכויות אזרח מלאות או ממימושן הלכה-למעשה. ואילו הכושים בצפון ארצות הברית והיהודים באירופה המרכזית והמערבית (בסוף המאה ה-19) זכו בשוויון זכויות פורמאלי, אך לא הצליחו להיקלט בחברה. התוצאה – במקרה הכושי, כבמקרה היהודי – היתה השלמה עם הרעיון שדיכוי מיעוטים הוא תופעת קבע באנושות, חלק בלתי ניתן לשינוי של "טבע האדם". (הרצל: "בפאריס פיתחתי גישה חופשית יותר לאנטישמיות שהחילותי להלבינה ולסלוח לה. מעל לכל הכרתי בחוסר הטעם והתכלית שבניסיון 'להיאבק נגדה'" – יומני הרצל, הוצאת גולאנץ, עמ' 6).

מי שמשלים עם דיכוי מיעוטים ומקבל אותו כתופעת קבע באנושות, כחלק מ"טבע האדם", ממילא אינו יכול לסמוך על אוכלוסיית הרוב. מכאן הסיסמה "שחרור עצמי" אצל הכושים בארצות הברית ו"אוטואמנציפציה" אצל פינסקר. על השאלה: "שחרור" מהו? ענה הרצל – "מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל"; ואילו גארווי ענה – "מדינה כושית ריבונית באפריקה".

תנועתו של גארווי כינסה ב-1920 קונגרס כושי עולמי בניו יורק; בתקופת השיא שלה היא מנתה כ-8 מיליוני חברים; היא הקימה חברת ספנות בשם "הכוכב השחור" (הדגל של צי"ם – ושל הרצל – הוא שבעה כוכבי זהב…) והמציאה בעצמה ניסוחים דומים להפליא לאלה של הציונות. כישלונה נבע מכך שהשלטונות הבריטיים והצרפתיים באפריקה בשנות ה-20 וה-30 לא היו מעוניינים בהתנחלות כושית שתבוא מארצות הברית תחת הסיסמאות "שחרור עצמי", "מדינה כושית", "עצמאות שחורה" וכיוצא באלה. הם חששו כי סיסמאות כאלה יכניסו רעיונות מסוכנים למוחם של הכושים האפריקאיים. הבריטים והצרפתים מנעו סרטיפיקטים מתנועת "חזרה לאפריקה" והכשילוה.

אולם בפלשתינה היה לשלטונות הבריטיים עניין לעודד התנחלות ציונית מאירופה, כיוון שהיא שימשה בידיהם בלם ומשקל נגד לתנועה הפלשתינאית לעצמאות. התנועה הציונית התנגדה לעצמאות פלשתינאית, כי ניצחונה של זו היה סותם את הגולל על הרעיון הציוני.

מכאן מתפתח ההבדל. הציונות עלתה על מסלול אינטרסים מקביל לזה  של האימפריאליזם – נגד עצמאות הפלשתינאים, וכל מה שמשתמע מכך; ואילו "כוח שחור" התנגש וחזר והתנגש באימפריאליזם. אידיאולוגיה דומה, זהה כמעט, הובילה בלחץ נסיבות פוליטיות חיצוניות שונות אל עמדות מנוגדות כלפי האימפריאליזם.

כשהגעתי בהרצאת הדברים עד 1917, הודיע לי היו"ר כי נותרו לי חמש דקות. ניסיתי (ללא הצלחה) לדחוס את 50 שנות המפעל הציוני בארץ ישראל, את "גאולת הקרקע", "עבודה עברית", את הפתרון הלאומי הגרמני לבעיה היהודית, את שלוש מלחמות הקיום, וכו' וכו' לפרק זמן זה – וסיימתי בהתנצלות על התכנון הלקוי.

החלו השאלות.

הקהל מנה כ-80 בני אדם; מהם כ-20 בעלי פנקסי נייר שעליהם מודפס באותיות זהב "דרכון ישראלי". כ-30 אחרים היו, לפי הערכתי, בעלי פנקסים דומים שעליהם מודפס רע"מ [רפובליקה ערבית מאוחדת – שמה הרשמי של מצרים אז], ולפחות אחד שהיה משולל פנקס כלשהו וחי לו סתם כך, ללא אישור רשמי. השאר – חלקם בעלי תודעה יהודית – החזיקו בפנקסים אחרים שהודפסו בוושינגטון, בפאריס או בלונדון.

מיד כשפצחו השאלות ניתן היה לגלות קשר הדוק (ויש טוענים: אפילו קשר סיבתי) בין השאלות לבין פנקסי בעליהן. דומני שהקשר: פנקס מסוים – אינדוקטרינציה מסוימת – השקפות פוליטיות מסוימות, ראוי למחקר נוסף.

שאלה: אתה תומך בקליטת פליטים פלשתינאים בישראל?

תשובה: כן.

שאלה: אפילו אם הפלשתינאים יהוו רוב בישראל?

תשובה: כן.

שאלה: ???

תשובה: להבדיל מן הלאומנים למיניהם – ובכללם אתה עצמך – תגובתי על אירועים חברתיים אינה מופעלת על ידי תודעה לאומית. שיחררתי את מחשבתי לחלוטין מחינוך ותודעה לאומיים. אין לי נאמנות לשום טריטוריה, לשום היסטוריה ולשום קבוצה לאומית. עיצבתי לעצמי תודעה מהפכנית. אני הוגה וחש נאמנות רק למהפכה חברתית מתמדת בכל אתר (ובכלל זה ארצות הגוש המזרחי). אינני מחלק בני אדם לפי תודעתם הלאומית, לשונם, תרבותם או עברם – אלא לפי יחסם למהפכה. אלה החושבים במונחים של "טובת הערבים", או "טובת היהודים", נמצאים לגבי באותו צד של המתרס. אין זה מעניין אותי אם בעלי התודעה היהודית או הישראלית יהוו רוב או מיעוט בישראל; מעניין אותי רק אם בעלי התודעה המהפכנית יהוו רוב או מיעוט.

שאלה: מה דעתך על נאצר?

תשובה: מהפכת הקצינים במצרים ב-1952 שינתה את המדיניות והכלכלה של מצרים, אך במבנה החברתי שלה לא חל שינוי יסודי. מצבם של הפלאחים – המהווים כ-85% מכלל האוכלוסייה – נשאר כשהיה. מבנה המדינה הקודם לא נופץ אלא נכבש. בכל המהפכות הלאומיות הנמנעות מלנפץ את מנגנון המדינה הקודם ומלהעביר את השלטון הממשי והישיר לידי המוני העם, תהליך הנסיגה והשקיעה הוא הכרחי. נאצר חוזר על פרשת צ'אנג קאי-שק בסין של שנות ה-20. למהפכה לאומית יש מגבלות. כל מי שמעמיד את האחדות הלאומית מעל לכל – סופו שימכור נשמתו לשטן, לאימפריאליזם.

שאלה: מדוע הובס הצבא המצרי תבוסה כה מוחצת?

תשובה: כל צבא הוא בבואה של החברה אשר ממנה הוא בא. הצבא המצרי, כמו החברה המצרית, שסוע על ידי ניגוד מעמדי עמוק. הטוראי הוא פלאח שאין לו מושג על מה הוא נלחם; הוא משולל כל יוזמה. הקצין בא מהמעמד הבינוני או מן העילית. ההייררכיה של הפיקוד והיוזמה חופפת את החלוקה המעמדית. עבד אל-נאצר עצמו נקלע לסתירה; הוא רצה לאיים במלחמה, אבל קיווה כי היא לא תפרוץ. הוא היה משוכנע כי וושינגטון לא תרשה לישראל לתקוף. הצבא המצרי נערך בסיני להתגוננות; הפיקוד הצבאי התנגד לכך (בנימוק ששריון נייח במדבר פירושו התאבדות) ודרש לחצות את סיני ולהמשיך לתוך ישראל, או לא להיכנס כלל לסיני. המערך הפוליטי המצרי עמד בסימן מיתקפה, המערך הצבאי – בסימן התגוננות. ברגע שישראל תקפה, איבד הפיקוד העליון כל יוזמה. במצב כזה, צבא מעמדי המבוסס על הייררכיה קיים על הנייר בלבד. אך הבעיה איננה צבאית. האיומים בהשמדת ישראל שהושמעו ברדיו קהיר הכריעו יותר מכל את גורל המלחמה. הם דחפו את הישראלים לזרועות הקיצונים, אשר חשו לנצל את ההזדמנות; נאצר והלאומנות הערבית הגישו לישראל ניצחון פוליטי וצבאי על מגש.

שאלה: האם אתה תומך בתביעה לפינוי השטחים הכבושים?

תשובה: כן.

שאלה: גם בירושלים המזרחית?

תשובה: כן, אך הבעיה איננה טריטוריאלית. פינוי שטחים, אפילו יביא לשלום פורמאלי, לא יהווה פתרון לסכסוך.

שאלה: האם לדעתך יש פתרון לסכסוך במצב הנוכחי?

תשובה: לא. כל עוד מודרכת המדיניות הישראלית על ידי האידיאולוגיה של "מדינה יהודית ליהודי כל העולם בכל ארץ ישראל", אין פתרון לסכסוך – ואין זה משנה היכן עובר קו שביתת הנשק. כל עוד אין כוח בעולם הערבי המציע אלטרנטיבה לתושביה הנוכחיים של ישראל ומכיר בזכותם להגדרה עצמית בחלק מהטריטוריה הפלשתינאית, הם יידחפו לזרועות ההנהגה הציונית. אין להטיל את האחריות לפשעי הציונות על האוכלוסייה הישראלית. יש לדחות את הציונות, אך להכיר בזכות תושבי ישראל להגדרה עצמית. זהו תנאי הכרחי לפתרון.

שאלה: האם אתה חוזה אפשרות של התפתחות בעתיד לקראת פתרון?

תשובה: כן. מהפכה חברתית – בנוסח קובה, למשל – באחת ממדינות המזרח התיכון, מהפכה שמדיניותה תכיר בזכות ההגדרה העצמית של תושבי ישראל, תסייע להפריד בין הישראלים לבין האנכרוניזם ששמו מדיניות ציונית, תעודד תמורה פוליטית בתוך ישראל, תמורה שתהפוך אותה ממדינת היהודים למדינת הישראלים, ובהמשך התהליך – לחלק אורגאני של מזרח תיכון מהפכני, סוציאליסטי.

שאלה: האם סבור אתה שזהו כורח היסטורי?

תשובה: אינני מאמין בכורח היסטורי. במציאות נתונה נקבע הכל על ידי פעילותם של בני האדם.

*     *     *

אחר הדברים האלה ניגשו אלי כתריסר מהנוכחים ולחצו את ידי. שלושה פלשתינאים הודו, בהתרגשות, כי מימיהם לא שמעו ישראלי מדבר כך; כי עם ישראלי כמוני לא אכפת גם להם אם יהיו הרוב או המיעוט; כי כל עניין הרוב והמיעוט הלאומי מאבד את משמעותו אם ניגשים לבעיה בצורה כזאת. דברים דומים אמרו לי גם סטודנטים, בעלי תודעה יהודית לשעבר, מארצות הברית, בריטניה וצרפת. איש מבעלי הדרכון הישראלי באולם, ובכלל זה השין-ביתניק התורן, לא התווכח עמי – למרות שהעמדתי לרשותם את כתבי הרצל, ויצמן ובן גוריון.

הפציפיסט העיראקי ח'אלד קישטייני שנכח באסיפה דיווח עליה ב"חדשות השלום" (31.5.68) וסיים במלים אלה: –

"תאמינו או לא תאמינו, אבל סטודנטים ערבים מחאו כף לישראלי. ואילו הלאומנים – ערבים כיהודים – הלכו לביתם תוהים על פשרו של הזן האנושי החדש: המהפכן האינטרנציונליסט".

א' איתן מוסר על כתבה זאת במלים: –

"באחד הגיליונות האחרונים של 'חדשות השלום' – ביטאון שמאלי קיצוני של סטודנטים בלונדון – הגדיר דובר הסטודנטים העיראקים את הצמד כ'סוכנים ישראלים' המציגים עצמם כידידי הערבים רק כדי לזכות באמונם…" ("ידיעות אחרונות", 23.6.68).

נוגע ללב.