במת ויכוח
מערכת "מצפן" תשמח לפרסם במדור זה מאמרים מפרי עטם של אנשי השמאל הישראלי, חברי אירגונים שונים או בלתי מפלגתיים.
הפעם הננו מארחים את מנחם כרמי, המגיב על החוברת "פראכסיס", אשר הוצאה בחודש מרץ השנה על ידי קבוצה של סטודנטים ומרצים.

 *     *     *

מלחמת יוני 1967 פתחה דף חדש בתולדות מדינת ישראל. לא רק שנוצרה מציאות חדשה, אלא שמסגרות פוליטיות קודמות, דפוסי מחשבה ואידיאולוגיה, שהיו בשלבים של שינוי איטי, התפתחותם קיבלה תנופה חדשה. הפנייה ימינה של המפלגות ודעת הקהל מלווה תופעה חיובית חשובה מאוד. בניין העל הפוליטי נעשה מתאים הרבה יותר מאשר לפני המלחמה למציאות האובייקטיבית, המתבטאת בשני גורמי יסוד: ניצחונו של המשטר הקפיטליסטי, המשולב בישראל בביורוקרטיה הממשלתית וההסתדרותית, וקשריה של המדינה למחנה הקפיטליסטי-אימפריאליסטי ובראשו ארצות הברית.

תופעה זו, של הפחתת האנכרוניזם במבנה הפוליטי ובאידיאולוגיה החברתית, עומדת ביסוד המבוכה שפקדה חלקים מן השמאל הישראלי. אשליות שטופחו משך שנים התנפצו במהירות עצומה. השמאל המסורתי הוכיח, ראשית, כי אינו מסוגל להסביר את ההתרחשויות המדיניות באזורנו ושנית, כי אין הוא יכול להשפיע עליהן אף במעט. עצם הוצאתו של "פראכסיס" מלמדת על הניסיון של אנשי שמאל לארגן בהכרתם מחדש את המציאות, ניסיון שאינו קל נוכח ההתאבנות הממושכת של המחשבה המרכסיסטית בישראל ובעולם כולו. יחד עם זאת מלמדת חוברת מרץ 1968 על הקושי למצוא את הדרך הנכונה, על הקושי לחזור למרכסיזם אמיתי וחי, במחשבה ובמעשה גם יחד. הרבה מן המאמרים מגלים את הסימפטומים של מבוכה המשותפים לחלקים גדולים של הסוציאליזם הבינלאומי, יחד עם בלבול אופייני לזה הישראלי. התהיות, השאלות, התשובות פונות בדרך כלל ימינה, לאופורטוניזם, לרביזיוניזם, לוויתורים אידיאולוגיים, עד כי לפעמים הינך משתומם על אחדים מן הכותבים על שהם משייכים עצמם עדיין למחנה הסוציאליסטי.

בפתח הדברים מבטיחים היוזמים "ביקורת ללא רתיעה למען הפשרת דוֹגמוֹת מאובנות שונות, שאין דבר בינן לבין מהפכנות", אולם מלבד קולו של מיכאל לוי המספר על צ'ה גווארה אין כל זכר למהפכנות בחוברת. היוזמים גם מבטיחים להתייצב "נגד התעלמות מקיומו ומזכויותיו של העם הערבי-הפלשתינאי בארץ ישראל", אבל התעלמות זו במסגרת החוברת היא כמעט מוחלטת.

תרומתו של "פראכסיס" הראשון היא בהיותו במה חשובה להדגמת חולשות השמאל הישראלי. התמונה הכללית דומה לשם מאמרו של עמוס עוז: "אני סוציאליסט צרוד". הסוציאליזם הישראלי הוא לא רק צרוד. הוא גם מרבה לזייף.

השמאל הישראלי פשט את הרגל ואינו יכול עוד לקבל אשראי, ולו הקטן ביותר, מסוציאליסט אמיתי. דבר זה היה יכול להיות מובן, למי שרצה להבין, עוד לפני המלחמה. אנו נמצאים היום בתקופה בה נעשו הדברים ברורים וחדים יותר עד כי קיימים תנאים מצוינים לאירגונו של שמאל חדש שינהל מלחמה קשה, ללא ויתורים, נגד המסגרות ה"סוציאליסטיות" הקיימות – מלחמה אידיאולוגית ופוליטית. את השמאל החדש צריכה לאפיין רוח בלתי מתפשרת, ניתוח בהיר, מאבק פוליטי אמיץ ונועז. כותב אורי יזהר: "בתקופה שאין בה סיטואציה של 'פתיחה שמאלה', יכולים האינטלקטואלים השמאליים להמשיך ולשאת את הלפיד... ניתן מדי פעם לצאת למאבקים ציבוריים" וכו'. לא!

אין בארץ סיטואציה של "פתיחה שמאלה", נכון. אולם ישנה סיטואציה של השתחררות מהשמאל המסורתי וסיטואציה זו צריכה להיות מנוצלת עד תומה. אינטלקטואלים הכותבים בריק פוליטי בהכרח שיפלו לטעויות שוב ושוב. עבור סוציאליסט אמיתי אין תיאוריה ללא פראכסיס. עבור סוציאליסט אמיתי בישראל אין ניתוחים "אובייקטיביים", מרכסיסטיים, של המציאות ללא מסגרת פוליטית, ללא מפלגה סוציאליסטית חדשה ואמיתית. על מפלגה כזו לקום גם אם תהא בראשיתה מפלגה קטנה ביותר. כך התחילה המפלגה הבולשביקית ברוסיה וכך התחילה המפלגה הקומוניסטית בסין. אלו הן אמיתות בנאליות שה"סוציאליסטים" העייפים בישראל אינם יכולים לעכל, אבל במסגרת המשבר הפוקד היום את מפלגותיהם יש המוכנים להטות אוזן קשבת ללקחי ההיסטוריה.

היום קיים מצב מהפכני בעולם כולו, אפילו בארצות השוקטות לכאורה על שמריהן. הניגודים בין הארצות הקפיטליסטיות הולכים וגוברים וענן כבד של משברים כלכליים מחודשים מכסה את שמי העולם הקפיטליסטי. ניגודים אלה מונעים את פתרון המשבר הפיננסי שהחל בסוף 1967, שעובר כעת רגיעה זמנית ואשר עלול להתחדש כל רגע. הבורגנות והרפורמיזם הישראלי מאמינים כי הקפיטליזם העולמי יידע לפתור משבר זה באופן "רציונלי", טוענים כי הקפיטליזם "למד לקח", נעשה מודע יותר את עצמו, החכים, כפי שכתב ברטולט ברכט. יחד עם זאת מתגבר המאבק האנטי-אימפריאליסטי באסיה ובאמריקה הלטינית, אשר לא רק מחמיר את סתירות הקפיטליזם, אלא שהוא גם משפיע על הנוער בארצות הקפיטליסטיות למרוד במשטר הכלכלי-חברתי. המגמה השלישית המגבירה את המצב המהפכני הפרמננטי, הוא המאבק נגד שרידי הסטאליניזם והביורוקרטיה בארצות הקומוניסטיות.

צרפת יכולה לשמש דוגמה יוצאת מן הכלל להיפגשותן של שלוש עובדות יסוד אלה, ומה שמתחולל בה עתה מאשר את קיומו של פוטנציאל מהפכני בקנה מידה עולמי. לא רק הבורגנות העולמית קיבלה בהפתעה את המתרחש בצרפת, גם הרביזיוניסטים למיניהם ניצבים בתדהמה נוכח ההתפרצות ההמונית השמה ללעג ולקלס את תחזיותיהם של "אידיאולוגים" ו"פוליטיקאים" שמאליים בדבר התמסדותו של הקפיטליזם, התפשרות מעמד הפועלים עם משטר זה, עליית מדינת הסעד וירידת האפשרויות המהפכניות. פתאום מגלים כי הסטודנטים הם קיצוניים לא רק לגבי המשטר כי אם גם לגבי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית שהשפעתה בקרב הסטודנטים הצרפתיים הגיעה לשפל בשנים האחרונות. כאשר צעדו סטודנטים אלו בחוצות פאריס בסיסמה "לשירות הפועלים", נענו הפועלים הצעירים והכריחו את הביורוקרטיה של המפלגה הקומוניסטית ללכת אתם. חלק חשוב של הסטודנטים והפועלים הצעירים מגיב על המשבר בקפיטליזם הצרפתי המאיים להחריף עם ביטול גבולות המכס ב-1 ביולי. הוא מושפע בכך מהתגברות התנועות המהפכניות בארצות הקולוניאליות והקולוניאליות למחצה. הוא מגיב מחוץ – ולעתים בניגוד – למסגרות הביורוקרטיה השמאליות הקיימות.

על השמאל הישראלי ללמוד היטב לקחים אלו. אם אין מצב מהפכני היום, הוא עלול להיווצר מחר. ויש להיות מוכנים לו כל רגע. משבר בקפיטליזם העולמי ובפרט בארצות הברית יגרור אחריו משבר פוליטי, צבאי וכלכלי בישראל. יצירת מפלגה קומוניסטית חדשה, בלתי תלויה, מפלגה שאינה גוררת אחריה את הצדקת הסטאליניזם, את הצנטראליזם הבלתי דמוקרטי, את חטאי האופורטוניזם והרביזיוניזם היא צו השעה. ההיסטוריה של ארץ ישראל מלמדת כי מפלגה כזו חייבת לאחד את מלחמת המעמדות והמאבק למשטר קומוניסטי עם מאבק לפתרון הבעיה הלאומית הפלשתינאית. הביקורת על מפלגות השמאל הקיימות חייבת לנבוע משני עקרונות יסוד אלו. יחד עם זאת חייב הדבר להיות ברור כי שום מפלגה אשר לא תאחדם לא תוכל למלא את שליחותה ההיסטורית. אין קומוניזם בישראל ללא פתרון הבעיה הלאומית הפלשתינאית. אין פתרון לבעיה הפלשתינאית אלא במסגרת משטר קומוניסטי.

בכל הנושאים האלו יש לערוך בירור חדש, נוקב, מרכסיסטי. מה יש לתורמים ל"פראכסיס" לומר לגביהם? מלחמת מעמדות: איש הקיבוץ המאוחד אורי יזהר טוען כי אין לזלזל בערכו של השלטון הפוליטי (!), אולם הוא אינו יכול לשמש פיצוי "נגד התפוררות הנושא למאבק על סוציאליזם ואף משקל נגד לתמוטה הערכית-נורמטיבית" (עמ' 12). יזהר מרבה לשבח את המרכסיזם ואף טוען ש"אין מרכסיזם מיוחד לישראל או לכל ארץ אחרת" (עמ' 10). כלומר שהמרכסיזם, לא רק   בישראל, אלא גם בכל ארץ אחרת, מטרתו הראשונה אינה כלי נשק לתפיסת השלטון על ידי מעמד הפועלים, אלא דאגה לכך שלא תחול בקרבו תמוטה ערכית-נורמטיבית. איזה מין שמאל הוא זה? איזה מין סוציאליזם? מה פירוש "אין טעם לטוח טיח שלטוני על קיר חברתי סדוק"? (עמ' 12). האם מתפקיד מפלגתו של הפרולטריון לשפר את תכונותיו המוסריות, את השקפת עולמו, או שתפקידה הוא להובילו לשלטון כדי לבצע מהפכה קומוניסטית? יזהר מתריע נגד הביורוקרטיזציה של ההסתדרות ומפלגות הפועלים, אולם אין הוא מבטא את מחשבותיהם של הביורוקרטים של מעמד הפועלים, ולא רק בישראל, השופכים דמעות תנין על רמתם המוסרית והאידיאולוגית הירודה של הפועלים, כל אימת שהם נזקקים לתרץ את בגידתם הם.

עבור איש הקיבוץ הארצי, מרדכי כפרי, שהוא אמון כנראה מאוד, ככל אנשי מפלגתו, על ברכי המרכסיזם, מעמד הפועלים כמעט ולא קיים. וכאשר הוא מגלהו, הרי זה שוב, כידידו יזהר, על מנת לקונן על מיעוט ההכרה המעמדית בתוכו. עבור כפרי "השמאל במובנו ההיסטורי הוא ציבור של אנשים לא מרוצים מהמשטר הקיים..." ציבור של אנשים! זה מה שקורה כאשר יושבים שנים רבות בקיבוץ, אפילו נורא מהפכני, ומתאספים בערב (ציבור של אנשים) על מנת להתאונן (לא מרוצים) על המשטר הקיים. ככה "מתקן" כפרי, שהשתחרר מן "המונומניה הכלכלית", את המרכסיזם. אין הוא יכול יותר "לחשוב במונחים שהיו שיא המהפכנות בימי קטרי הקיטור" (עמ' 32), ולכן הוא חושב כבר במונחים שהיו שיא המהפכנות... עוד לפני ימי הביניים. למשל, "דרוש לנו מוסר ציבורי חדש". ראשית, הבעיה היא לא כלכלית אלא מוסרית. שנית, מאחר ובעניין המוסר עוד לא המציאו (מלבד הקיבוצים) איזה שהוא ציבור אנשים שיילחם להגשמתו – יחזור כפרי, כפי שעושים זאת חברי מפלגתו מזה שנים, על המלה "דרוש", עד שהיא תיקלט היטב באוזני כל השומעים.

שולמית הראבן, שגם לה יש (או היה) משהו עם מפלגת הפועלים המאוחדת, גם היא "עברה" כבר את מרכס, מאחר שהספיקה לקרוא במשך הזמן (כמו כפרי) הרבה סוציולוגיה מודרנית אמריקאית. מרכס המסכן הקדיש יותר מדי מזמנו לבעיית המעמדות (הוא לא אשם כל כך, "בימיו של מרכס היה ההון בידי יחידים", עמ' 8) ואילו היום הקונפליקט הוא בין עניים ועשירים! עכשיו אנחנו יודעים למה הערבים הם נגדנו. אלו שירו מרמת הגולן פשוט קינאו בנו. נאצר בוודאי רואה את רחוב דיזנגוף כל יום בטלוויזיה שלו. ורק יש לנו מזל שאבן סעוד הוא נורא עשיר אז הוא לא מקנא כל כך. יש גם עניים טובים. ב"מעריב" למשל קראתי שעיתונאי מדרום קוריאה ששהה כאן כמה שבועות, חזר לארצו ושם חקר אותו ארוכות ובהתעניינות נשיא דרום קוריאה על המתרחש כאן. וראה זה פלא. הוא אינו מקנא, אלא להיפך, מוצא קווים משותפים רבים בין ארצו ומדינת ישראל. בספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה אחרים קראה שולמית הראבן על הניגוד בין העיר והכפר, על בעיות החברה הצרכנית, ומאז היא מתחבטת בבעיית ה"מגאלופוליס", בשאלות חינוך, וכדומה. כאמור, מאוד התקדמנו מזמנם של מרכס ולנין. "האם לאור הממצאים האנתרופולוגיים (!) עדיין נכון לומר שהקפיטליזם עצמו הוא המניע למלחמות?" (עמ' 10). האמריקאים הנשלחים לווייטנאם הם אולי לא מחונכים מספיק (מה זה היום קולג'?), או אולי חסר לווייטקונג חינוך טוב?... (חוץ מזה, איזה מרכסיסט טען שהקפיטליזם הוא המניע לכל המלחמות? האם לפני המשטר הקפיטליסטי לא היו מלחמות?).

חינוך, מוסר ציבורי, תודעה ערכית-נורמטיבית, לכל זה קוראים אצלנו שמאל. ולאלו שהם נגד חינוך, מוסר ציבורי, תודעה ערכית-נורמטיבית קוראים בטח ימין. כמובן, כל הבלבול הזה הוא לא חדש. יש לו שורשים עמוקים בהיסטוריה של השמאל הישראלי והשמאל בכלל והוא ניזון היום לשובעה מן האיחוד הלאומי הקדוש. אחרי שקברו ה"סוציאליסטים" שלנו את מלחמת המעמדות הם "מטפלים" גם בבעיית יחסינו עם הערבים.

דרושים כיום אומץ לב, בהירות מחשבתית, ידע רב שאינו מוגבל לישראל ואף לא למזרח התיכון, על מנת ליצור תמונה נכונה של המתרחש באזורנו. נפגשים בסכסוך היהודי-ערבי כמעט כל האלמנטים המאפיינים את המאבקים החברתיים והפוליטיים של תקופתנו וכדי להבינו על בוריו חייב השמאל הישראלי להשתחרר מכל פרובינציאליזם, לרכוש ידיעה מושלמת בתהליכים העולמיים. משך שנים נכשל השמאל בכל אלו. הניתוח המעמיק והמבריק ביותר, אם כי לא שלם ולוקה בליקויים חמורים, של ה"בעיה" הערבית-יהודית ניתן דווקא על ידי אדם שלא היה שייך לשמאל, ד"ר ישראל בר, בספר שנידון לשתיקה הן על ידי השמאל והן על ידי הימין בארץ. בתקופה שלאחר המלחמה איבד השמאל את שארית קני המידה המעמדיים, המרכסיסטיים, והוא שוקע במיסטיות לאומית ובפרובינציאליזם מסוכן. במאמרים המופיעים ב"פראכסיס" בעניין זה קיימת כמעט באופן מוחלט חלוקה בין "ערבים" ו"יהודים". דבר זה בולט למשל במאמרו של אהרון כהן, ואין לייחסו רק לעובדה שהמאמר נכתב עבור עיתון חוץ. יש לתפוס את העולם הערבי כחלק מן "העולם השלישי", כחלק מן העולם הקולוניאלי, או הקולוניאלי לשעבר, כמכלול של ארצות בעלות משטרים שונים, היונקים ממבנים חברתיים שונים, בעולם בו מנסה האימפריאליזם להגן על עמדותיו ובו מנהלת ברית המועצות מדיניות של מעצמה גדולה.

נכון, קיימת בעיה ספציפית, הבעיה הלאומית היהודית והבעיה הלאומית הפלשתינאית. אולם בעולם בו אנו חיים אין בעיה ספציפית שאינה קשורה, שאינה מושפעת, שאינה מקבלת את אופיה היסודי, מהסיטואציה הבינלאומית, מהתהליכים הכלל-עולמיים! התעלמות מכך מובילה בהכרח למיסטיפיקציות כמו "ישראל מייצגת את תמציתו של עם עתיק בעל היסטוריה מיוחדת במינה. היא צברה גרגיר לגרגיר את הישגי התרבות האנושית מכל העולם" (עמ' 16). משפטים כאלה מוציאים מכלל אפשרות כל הבנה רציונלית של יחסינו עם המדינות הערביות, מגיעים לתיאוריות שלפיהן "בגלל אי הבנת עובדות מהותיות בנוגע ליהודים הפסידו הערבים במערכה הצבאית" (עמוד 16); מגיעים לכך שהשמאל נסחף אחרי המקהלה השוביניסטית המדקלמת יום ולילה על ייחודו של העם היהודי, כאילו על היהודים החיים במדינת ישראל לא חלים כל החוקים התופסים לגבי כל עם המתקיים במסגרת מדינה של המאה ה-20, בעלת מבנה חברתי-כלכלי מוגדר, בעלת יחסים בינלאומיים מוגדרים, בעלת מוסדות, דפוסי חיים, רמת התפתחות טכנולוגית וכלכלית שאינם מייחדים אותה, אלא משותפים להרבה ארצות אחרות.

מה שמייחד אותנו הוא אולי שילוב ספציפי של אלמנטים בלתי ספציפיים. תפקידו של השמאל הוא לנתח שילוב ספציפי זה, אולם במידה שהוא נתפס למיסטיפיקציות הוא מפסיק להיות שמאל! אתם רוצים לדעת היטב למה אני מתכוון במיסטיפיקציה? כאשר עליזה לבנברג יוצאת בקריאה "לא ככובשים" זה בדיוק זה. עוד לא קרה בהיסטוריה שכובשים התנהגו שלא ככובשים. לבנברג אומרת: "אני בטוחה כי שינוי פרסונאלי בהנהלת החינוך הערבי הוא צורך חיוני למדינה" (עמ' 21). בתולדות כל הכיבושים היו שהתרעמו על ההתנהגות עם הנכבשים מתוך הנחה כי ניתן לשנותה ולעבור לכיבוש "טוב". מי שמפקפק בכך, מי שסבור כי אנו כובשים אוריגינליים, מוזמן ללמוד את הספרות האפולוגטית העצומה של כיבושים למיניהם בהיסטוריה. מי שרוצה להשלות את עצמו ואחרים אי אפשר למנוע אותו מלעשות כן. אולם איש כזה אינו יכול להיקרא, אין לו הרשות לכנות עצמו סוציאליסט, או קומוניסט, או איש שמאל.

כל מה שאינו ניתוח אובייקטיבי של מציאות קונקרטית הוא מיסטיפיקציה. זו קיימת היום בארץ בכל פירוש ההיסטוריה היהודית מבלי שהשמאל יוכל להעמיד כנגדה תמונה חיה, אמיתית, אלטרנטיבית. דמותה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל סולפה לחלוטין. את מלחמת העצמאות אין להכיר עוד. כותב ד"ר [ולטר] גראב: "מאבקנו הלאומי ב-1948, בעת מלחמת השחרור, והמשך מאבק זה במלחמת ששת הימים, בהגנה על ארצנו מפני כוונות ההשמדה של ממשלות ערב, היו חוליות בשרשרת הארוכה של מאבקים על זכות ההגדרה העצמית" (49). זה אינו ניתוח היסטורי קונקרטי. שתי המלחמות, שמפרידות ביניהן כמעט עשרים שנה, נערכו בתקופות שונות ובסיטואציות שונות. אם נסרב להכיר בהבדלים הכרוכים בכך נגיע למסקנה שאז, לפני עשרים שנה, היתה ברית המועצות "טובה" וארצות הברית "רעה" (לפחות יחסית), ושמאז, מתקופת סטאלין, הורעה הראשונה והשתפרה השנייה; שבמבנים החברתיים והפוליטיים של ישראל וארצות ערב לא חלו שינויים חשובים ומהותיים. אנו מגיעים למה שכבר הגיע הימין בארץ מזה זמן רב, להעמדת כל ההיסטוריה המודרנית (וגם הלא מודרנית) על הבעיה היהודית. כך מפסיק העיקרון המעמדי לשמש קנה מידה תיאורטי ופרקטי לא רק כלפי פנים, אלא גם בפירוש ההיסטוריה העולמית כולו. במקומו, בשני המקרים, בא העיקרון הלאומי.

קומוניסט אמיתי אינו פוחד לומר את האמת. אין אנו צריכים לחשוש לבקר את משטרו של נאצר ולא את ברית המועצות. אולם עבור מרכסיסט, ביקורת זו צריכה להיות מבוססת על קריטריונים מעמדיים ולא לאומיים. אולי השמאל הסטאליניסטי לשעבר, שהגן פעם על ברית המועצות ללא סייגים, איבד כבר כל קריטריונים מעמדיים, אך אין זו אלא סיבה נוספת ליצירת שמאל חדש, שלא ידע לא את הסטאליניזם ולא את האופורטוניזם; שמאל שאין לו כל רגשי נחיתות כלפי ברית המועצות והמפלגות הקומוניסטיות הקשורות בה, שמאל שרק המחשבה המרכסיסטית משמשת לו לבחינת מאורעות בני זמננו. שמאל זה לא יפחד לחשוף את המדיניות הישראלית במשך כל שנות קיומה, לנתחה על בסיס מעמדי, לתת תיאור מדויק של אופי החברה הישראלית שאין מדיניות החוץ יכולה להיות מנותקת ממנו, כמו שאין החברה מחוסנת מהשפעת מדיניות החוץ.

שוב, אי הבנת המרכסיזם או ויתור על עקרונותיו החשובים ביותר מובילים ישר לסוציאל-שוביניזם, לאופורטוניזם לאומי, לבגידה חד משמעית במעמד הפועלים וברעיונות הקומוניזם. דוגמה קטנה: בסוף אפריל התפרסמה ב"על המשמר" כתבה מלאוס; אף מלה על מאבק העם הלאומי לשחרורו מעול האימפריאליזם האמריקאי והפיאודליזם המקומי. לאוס מחולקת על פי התעניינות האוכלוסייה בישראל, בשטחים המוחזקים על ידי האמריקאים ובובותיהם, כותב העיתונאי, ישראל היא "מספר אחד". ואילו באזורים הנחשלים הבלתי מפותחים (הבוז הזה לעוני), ששוחררו על ידי הקומוניסטים והפטריוטים, שולטים צרות המוחין וקוצר האופקים. שם שמעו "רק" על אמריקה, על סין, על וייטנאם... התחילו לדבר הרבה בשמאל שלנו על ה"סוציאליזם של טיפשים" – האנטישימיות. הגענו היום למצב בו קיים גם "סוציאליזם של טיפשים" ישראלי, והוא הלאומיות, השוביניזם היהודי.

מתוך בורות, פרובינציאליזם, גאווה לאומית והונאה עצמית השלובים זה בזה, שופט היום השמאל הישראלי את עצמו ואת האחרים. על פני דפי "פראכסיס" חוזרים ונשנים תפקידים שמחלק לעצמו שמאל זה, אשר יעמידו אותו כחלוץ התנועה הסוציאליסטית העולמית. בין השאר אומר פנחס גינוסר: "ייתכן גם ייתכן, שהמציאות הפוליטית בת ימינו הטילה על השמאל הישראלי את השליחות לסייע לאינטליגנציה זו (זו של השמאל הלא-ישראלי) להתגבר על חולשותיה – וזאת תוך התקפה בלתי מתפשרת על אלה מתוכה הנגועים בחולשות שמנינו, עד לשד עצמותיהם" (!) (עמ' 26). לאיזו התקפה מתכוון גינוסר ראינו במאמרו הספוג עיוותים, סילופים, אפולוגטיקה עצמית והיסטריה זדונית עד לשד עצמותיו. גינוסר מתנפל על דויטשר שאת ראיונו הוא מעמיד "בשורה אחת עם נאומי דה-גול, פדורנקו ושוקיירי" (עמ' 25). הוא מתנפל על דויטשר, אותו דויטשר שבאמת ובתמים הקדיש את חייו לחשיפת חולשות השמאל עד לשד עצמותיהן, שנים רבות לפני ש"הוועידה ה-20 קרעה את הלוט מהמיתוס וחשפה מציאות שאינה זהה עם החלומות הוורודים" (עמ' 26). אותו דויטשר שבאותו ראיון עצמו אינו מהסס מלתקוף באופן חמור את מדיניותה של ברית המועצות, שאינו חושש מלחשוף את חולשותיו המשוועות של המשטר הנאצרי, ולא ב"הערה רפה", מר גינוסר! המחשבות שמייחס גינוסר לדויטשר מסולפות כולן. הוא אינו "חושב" ש"או שב-1948 התנפלו היהודים על הערבים או שעצם הקמת מדינת ישראל הוא מעשה תוקפנות" (עמ' 22). כל מי שקרא את הראיון, ובתוכו את המשל שדויטשר מביא להדגמת אופן ראייתו את המקור ל"בעיה" הערבית-יהודית, במלואו ולא בקיצורו המסלף של גינוסר, יש לו מושג על אופן "טיפולו" של זה בדויטשר. גינוסר, המוכן למנות את חולשות השמאל הבינלאומי בהנאה עצומה, מתמלא זעם ושנאה היסטרית כאשר מישהו מעז לבקר את ארצו הוא. גם כאשר, או בייחוד כאשר, אותו מישהו משתמש בביקורת זו, או בביקורת ברית המועצות, או בביקורת "העולם השלישי", בכלים מרכסיסטים ומעמדיים. זהו חלוץ השמאל העולמי.

ויקטור ציגלמן כותב: "חוסר העקרונות, הנטיות האופורטוניסטיות של מדיניות 'הכוח הגדול' של מוסקבה, לא היו מעולם בולטים יותר מאשר בגישתה לסכסוך היהודי-ערבי" (עמ' 22). בורות, פרובינציאליזם, גאווה לאומית והונאה עצמית. מה עם המדיניות של מוסקבה כלפי המפלגה הקומוניסטית הסינית באמצע שנות ה-20? מה עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ? מה עם הדרישה ממפלגות קומוניסטיות בארצות רבות לרסן את מהפכנותן או אף להתפרק (מצרים!) על מנת לא לפגוע באינטרסים שלה? מה עם הפסקת העזרה באופן אכזרי וברוטלי לסין הקומוניסטית ב-1960? התנהגותה של ברית המועצות בכל אחד מן המקרים הללו גרמה נזק חמור הרבה יותר לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית מאשר התנהגותה בסכסוך היהודי-ערבי. אי הכרת עובדות אלו מוליכה, כפי שהדבר מוכח אצלנו שוב ושוב, לעמדה לאומית. ההיסטוריה מוכיחה כי המעלים עובדות מעצמו ומאחרים במשך שנים רבות, הופך במהירות מסחררת מסוציאליסט ללאומני, מחליף ללא פקפוקים רבים את המתוד המרכסיסטי-מעמדי במתוד בורגני-לאומי. השמאל הישראלי מוכיח פעם נוספת את קביעתו של טרוצקי: "גרד סטאליניסט וגילית אופורטוניסט".

עד כאן תמצית שבתמצית מן הביקורת שחייב השמאל למתוח היום על עצמו. צריך להיות ברור לכל מרכסיסט אמיתי, עייף מאשליות עצמיות, כי ביקורת זו אינה יכולה להתנהל ואינה יכולה להביא לכל פירות שהם במסגרת מפלגות השמאל הקיימות. אחדות העבודה אינה קיימת יותר; מפ"ם נמצאת בתהליך של היעלמות. כל זה לא נולד היום. יסודו בהיסטוריה ארוכה ובגורמים אובייקטיביים בסיסיים שבחלקם רק נרמזו עד כה. דבר נוסף בעל חשיבות ממדרגה ראשונה הוא, כי התנועה הקיבוצית אינה יכולה להוות את חוט השדרה או חיל החלוץ של מפלגה קומוניסטית כלשהי. עם כל תרומתה למאבק רפורמיסטי בקרב הפועלים, לא יכלה התנועה הקיבוצית לקשור אתם קשר חי, ובסופו של חשבון השתמשה בהם לצרכיה היא. למחרת הבחירות האחרונות להסתדרות, כאשר זכתה מפ"ם באמון חלק חשוב של מעמד הפועלים, היתה תביעתו המרכזית של מאמר המערכת ב"על המשמר" לאפשר מעתה פעולה חופשית יותר של תנועות הנוער החלוציות! וכמה חודשים מאוחר יותר, בבחירות לכנסת, הביעו אותם פועלים אי אמון במפלגה זו כמייצגת את מאבקם הפוליטי. באשר למדיניות חוץ, אוחזת מפ"ם במכנסיו של אבא אבן, המייצג מדיניות חוץ פרו-אמריקאית קונבנציונלית.

מק"י נוקטת מאז הפילוג במדיניות אופורטוניסטית שגרמה לה להפסיד את כל התמיכה בין הערבים מבלי שזכתה לתוספת כלשהי, אולי להיפך, בין בוחריה היהודים. היא נאחזת בשארית כוחותיה במפ"ם הדופקת בייאוש על דלתות מפלגת העבודה. בינתיים היא זוכה לתשבחות על "אומץ ליבה" בעיתונות הבורגנית, המלוות מפעם לפעם בנזיפות משפחתיות.

רק"ח היתה ונשארה מפלגה שאין לה דבר להציע מלבד הגנת האינטרסים של ברית המועצות ודיקלום מכני של עמדותיה. על הערבים יהיה להבין כי כפי שאין המפלגות הקומוניסטיות האורתודוקסיות בארצות אחרות יכולות להוביל את הפרולטריון לניצחון סופי – כך אין רק"ח יכולה להובילם להגשמת שאיפותיהם הלאומיות.

כל המאמצים חייבים להיעשות עתה להקמת מפלגה קומוניסטית בלתי תלויה שתענה על דרישות המינימום הבאות:

א. ניהול תעמולה שיטתית נגד מפלגות השמאל הקיימות, במטרה לזכות בכוחות צעירים שאינם יכולים להשלים עם עמדותיהן התיאורטיות והמעשיות של מפלגותיהם.

ב. ניהול מערכת הסברה בין פועלים, סטודנטים ואינטליגנציה, יהודים וערבים, אשר תגלה את עמדתה של המפלגה בכל השאלות המעמדיות, הלאומיות והבינלאומיות, בבהירות ובאופן אמיץ.

ג. אירגון תאים בין חברי המפלגה ואוהדיה להעמדת הידע המרכסיסטי, לימוד בעיות המדינה והאזור מתוך עקרונות מרכסיסטיים, הקניית ידע וניסיון בפעולות פוליטיות.

ד. הכנת מצע ושורת מחקרים אודות מבנה החברה הישראלי, המצב הבינלאומי, התפתחויות בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, בעיות המזרח התיכון.

ה. הוצאת ביטאון.

ו. התקשרות עם גופים קומוניסטיים ערביים ובינלאומיים דומים.

ז. החייאת מלחמת המעמדות בישראל. בבורגנות הישראלית יש לכלול את הביורוקרטיה הממשלתית, ההסתדרותית והמפלגתית, ביורוקרטיות שהושחתו על ידי בורגנות זו ואשר אינן היום אלא אברים מגופה. אותו חלק של מעמד הפועלים המועסק במפעלים הסתדרותיים וממשלתיים מהווה אנטי-תזה של הקפיטליזם הישראלי באותה מידה שמהווה אותו החלק המועסק במפעלים פרטיים. (אם דרושה לכך עוד הוכחה נוספת סיפקו אותה פועלי המפעלים המולאמים בצרפת, כמו רנו וסיד-אביאסיון, אשר עמדו בראש תנועת תפיסת המפעלים).

ח. החייאת רעיון המדינה הדו-לאומית. בעניין זה חייב להיות תיאום באסטרטגיה ובטקטיקה של הפעולה הפוליטית והרעיונית עם מפלגות ואירגוני שמאל פלשתינאים. על המפלגה לשאוף להיות דו-לאומית בהרכבה. עליה לקבל את הקשר הקיים בין הגשמת הקומוניזם לפתרון הבעיות הלאומיות בארץ ישראל ולהסיק את כל המסקנות המתחייבות מקשר זה.