הרשימה המובאת כאן תורגמה מתוך גיליון מאי של כתב העת השמאלי האמריקני "ראמפארטס".

*     *     *

סנטיאגו, צ'ילי. חמשת לוחמי הגרילה יושבים באחד מחדרי המטה של השירות החשאי הצ'יליאני. כשחצו החמישה – שלושה קובנים: הארי וילגאס טאמאיו, ליאונרדו טאמאיו נונז ודניאל אלארקון ראמירז ושני מורי הדרך הבוליביאניים – את הגבול בצפון צ'ילי, נדף מהם ריח מסעם בן 133 הימים במערב בוליביה. עתה הם נקיים, לאחר אמבט. לארוחת הצהריים ביקשו היום הפליטים הרעבים ביפסטייק עם ביצים ויין. הם נועלים עדיין את הסנדלים הכבדים של לוחמי הג'ונגל ולבושם עשוי ארג גס הנמכר בצפון צ'ילי.

אלה הם הניצולים התשושים מצבאו המקורי של צ'ה גווארה, לוחמי הגרילה של ה"ואלה גראנדה". הם נלכדו אחרי שסגרו עליהם 2,000 חיילים בוליביאנים בכיתור מתהדק שנמשך מ-26 בספטמבר ועד 8 באוקטובר 1967. צ'ה נפל סמוך לשלושת הקובנים בטרם הצליחו לפרוץ את טבעת החנק של החיילים ולברוח מערבה, דרך 400 מילים של הרים וג'ונגלים, אל גבול צ'ילי. שני מורי הדרך הבוליביאניים, אסטניסלאו ויליקא ואפרין קווינונס אגואילאר, שהתכוננו להצטרף לגרילה אולם איחרו את המועד והחמיצו את הקרב הגורלי של ה-8 באוקטובר, פגשו בזמן את שלושת הקובנים הבורחים והורו להם את הדרך אל הגבול.

החמישה, הנתונים עתה להשגחת שירות החקירות הצ'יליאני, מצפים באפס מעשה להחזרתם להוואנה. כרטיסי הטיסה שלהם כבר הגיעו מקובה. שני הבוליביאנים יצטרפו אליהם. הקובנים ביקשו להחזירם לקובה מיד עם הגיעם לצ'ילי. הם לא ביקשו מחסה ושום ממשלה לא דרשה את הסגרתם. האנשים אמרו, כי בחרו לחצות את הגבול הצ'יליאני משום שהניחו כי ממשלת צ'ילי תנהג בהם בהגינות יותר משכנותיה האחרות של בוליביה: ארגנטינה, פרגוואי, ברזיל או פרו. הם הודו כי נתקבלו ביחס הוגן מצד השלטונות. ממשלת צ'ילי לא מסתירה, עם זאת, את רצונה לראות כבר את חמשת ה"מסוכנים" בדרכם לקובה.

הראיון שלנו מתעכב בגלל כניסתם של שלושה אנשים עמוסים במזוודות, הם רוכלים שקיבלו רשות מהבולשת, לאחר הפצרות רבות, לנסות ולמכור בגדים חדשים ללוחמי הגרילה "בשביל נסיעתם הביתה". אולם קצין זוטר מונע מהם מלמכור ללוחמים דבר. "לא, לא", הוא מתנגד. "אין הם יכולים לקנות דבר כי יש להם רק דולרים, וכאן אנו מקבלים רק אסקודוס. הם יצטרכו ללכת לבנק להחליף את כספם". אחרי שנייה מתגנב חיוך מהורהר על פניו והוא שואל את הנוכחים: "ובכלל איך יגיע לוחם גרילה לתוך בנק?" המכירה נכשלה, אבל הראיון מתחיל.

*     *     *

שלושת הקובנים לחמו בקובה עם גווארה ועם סיינפואיגוס. גילם לא עלה על 18 שנה כאשר הצטרפו ללוחמי הגרילה בקובה.

"אני הייתי מקלען בטור הצבא של קאמילו סיינפואיגוס", אומר אלארקון ראמירז ("בניניו").

"ובבוליביה?"

"גם כן מקלען. הייתי איש החוד של גווארה בוואלה גראנדה".

שלושת הקובנים היו עם צ'ה כשנפל, אבל לא ראו כיצד נתפס. הם לחמו במקומות נפרדים. בניניו איש החוד קיבל אותו יום פקודה מצ'ה: "לכו לשם, אל הגבול. החיילים חייבים לעבור משם. אתם חייבים, בכל מחיר, לעזוב את העמדה הזו".

"במשך כל היום החזקתי בעמדתי... משש בבוקר עד שמונה בערב. נלחמתי כמעט בקרב פנים אל פנים עם החיילים, פחות מ-30 יארדים הפרידו בינינו. הרגתי ארבעה ופצעתי שישה. בלילה ירדתי מעמדתי. צ'ה כבר לא היה שם. שני חברים נשלחו, כנראה, כדי לחלצני, אך נפלו לפני שהספיקו להגיע אלי. הכיתור הזה נמשך מה-26 בספטמבר עד ה-8 באוקטובר. לבסוף שברנו את הטבעת בלחימה".

המקלען לא הוסיף הרבה. בהיותו ילד עבד כפועל חקלאי בשדות הקפה. מאז ועד היום הוא לוחם. "זה היה מקלע SIT מתוצרת בלגיה", הוא אומר, כשהוא זע ברפיון בתוך מעילו.

כעת עוברת החקירה אל "פומבו", שהיה למעשה שומר ראשו של גווארה.

"למה נכשלה מלחמת הגרילה?"

"המלחמה לא נכשלה. הפסדנו קרב".

שום דבר לא יזיז אותו מאמונתו. הוא אוהב לדבר, ועיניו זוהרות כשהוא מסביר: "הגרילה, כמו האדם, היא יצור חסר הגנה עם היוולדה. היא ילד. לו המשיכה הגרילה שלנו להתקיים, היתה גדלה ומתפתחת. אולם בבוליביה היה כישלון אחד: נתגלינו מוקדם מדי, וכבר במארס נאלצנו להילחם. צ'ה חשב שנוכל לצאת לטבילת האש הראשונה רק בדצמבר. עד אז היו כבר אנשינו מוכנים והיינו מצליחים ליצור קשרים טובים עם הערים. גם חשדנותם של האיכרים היתה נעלמת".

"לא קיבלתם תמיכה מצד האיכרים?"

פומבו היסס. "כן, היתה תמיכה, אולם האיכרים פחדו. פחדו מהצבא, מהחזקים יותר".

"האם זכיתם בתמיכתה של המפלגה הקומוניסטית הבוליביאנית?"

"היא העניקה לנו תמיכה מוסרית".

"מה היה ערכה של תמיכה זו?"

"לא כלום".

"אם כן, לא היתה שום תמיכה מצידם?"

"היו במפלגה סיעות שסירבו לעזור לגרילה. אחרות הסכימו לעזור, אולם רצו קודם לחכות ולראות".

"האם ידעת על השיחה בין מריו מונחה, המזכיר הכללי של המפלגה, לבין צ'ה גווארה?"

"צ'ה סיפר לנו על כך. מונחה העמיד שלושה תנאים: ראשית, דרש שהסיעה הפרו-סינית במפלגה לא תורשה להשתתף בפעולות הגרילה; שנית, שההנהגה המדינית והצבאית של מלחמת הגרילה תהיה בידי המפלגה; ושלישית, שנחכה ונבקש את עזרת כל המפלגות הקומוניסטיות באמריקה הלטינית".

פומבו המשיך: "צ'ה התנגד לכל שלושת התנאים. בנוגע לאחד לא נטה לשום פשרות: אנו חייבים להחזיק בהנהגת התנועה עד שהכוח הבוליביאני יהיה מוכן. מונחה, כמנהיג המפלגה, התנגד לכך. אף על פי כן, לפני שעזב ב-31 בדצמבר, אמר שהוא אישית, לא כחבר המפלגה הקומוניסטית, רוצה להצטרף לכוחות הגרילה. הוא הבטיח כי יסביר את עמדתו למפלגה ויחזור כדי להצטרף אלינו. כפי שאתה יודע, הוא לא חזר מעולם".

*     *     *

אין טעם לשאול את שלושת הקובנים אם הניסיון הבוליביאני גרם להם להטיל ספק בתיאוריה של הפוקו (מוקד מהפכני). בשבילם ספק כזה אינו מתקבל כלל על הדעת. הם חייבים ליצור מרכזים מהפכניים ולפזרם בכל רחבי היבשת. הבעיה היא לעשות מהפכה עכשיו. Ir pa' delante  (קדימה) ו-patria o muerte – זה הכל.

איזה מין אנשים הם אלה? האם הם פאנאטים, מהפכנים מקצועיים או עילית פוליטית? כל ההגדרות הללו אינן מתאימות להם ואין גם שום הגדרה מתאימה.

אנשיו אלה של צ'ה גווארה תמימים כמעט מבחינה פוליטית; חסר להם ליטוש פוליטי, הם מאמינים בלב שלם באמת שלהם. הם אנשים מעשיים וחיילים מעשיים בעלי הכרה ואמונה גדולה ופשוטה: המאבק המזוין הוא הדרך למהפכה, ואין שום אלטרנטיבה.

"על מה אתם משוחחים כשאתם לבדכם? על מה אתם מדברים ביניכם?"

"אנו מדברים על המהפכה. אנו מדברים על קרבות. אנו מדברים על תוכניות קרב".

מה היה מעמדה של אותה לוחמת גרילה ביניהם, אותה טאניה, שנורתה בשעת ניסיון לחצות ערוץ של נהר?

"היא היתה לוחמת גרילה – כמו כל היתר".

"האם אתם מדברים על משפחותיכם, על נשותיכם, על חייכם הפרטיים?"

"לא. שיחה כזו היא כבר שאלה אחרת. אנו חושבים ששיחות מסוג זה יכולות להזיק לנו. הן עלולות לגרום לגעגועים  ואפילו לפחד. לפעמים אנחנו מדברים על הפעם האחרונה שבה אכלנו ארוחה טובה, או על הלילה האחרון שבו שתינו כהוגן. מה שנוגע לנשים, אחרי כמה חודשים בג'ונגל הופכת התשוקה לאשה למשהו אחר; הדחף הזה, התשוקה הזו, פונים לשטחים אחרים. קשה להסביר את זה. צריך לחיות את זה. למשל, המפקד גווארה היה עבורנו כמו אבא".

ליאונרדו טאמאיו מסכם את סיפור מאבק הגרילה בבוליביה: "היינו בסך הכל 36 אנשים: 16 קובנים שנכנסו לבוליביה בדרכים שונות – דרך ברזיל, דרך צ'ילי או דרך אפריקה – כולם באופן חוקי, וכן 18 בוליביאנים ושני פרואנים. בדצמבר 1966 זה היה כוחנו. צ'ה הגיע לפנינו.

"עד מהרה חלינו. רוב האנשים נפלו למשכב והתנגשויות עם הצבא החלו זמן רב לפני שהשלמנו את תקופת האימונים, לפני שהסתגלנו מבחינה פיזית לתנאים; יותר מכך, הקשרים שלנו עם הערים לא פעלו; בדרך כלל אמצעי התקשורת בבוליביה עלובים.

"נאלצנו להתחלק לשתי קבוצות: אחת נשארה בפיקודו של ארנסטו גווארה והשנייה בפיקודה של 'גואקוין' (קבוצתה של טאניה). בדרך זו כוחנו התפצל. נשארנו לכודים בננחאהואזו עד ה-8 באוקטובר כשפרצנו את הכיתור. לאחר מכן הצטרפו אלינו שני הבוליביאנים. וילקה בא לחפש אותנו, וחבריו, מאנשי המפלגה הקומוניסטית, הנחו אותו אלינו".

וילקה, הבוליביאני, הוסיף: "לא הסכמתי עם הקומוניסטים שסירבו לתמוך בגרילה. רציתי להילחם. באתי לחפש אותם ומצאתי אותם".

*     *     *

מכאן ואילך סיפורה של הקבוצה הוא סיפור של צעידת 400 מייל תוך התחמקות מתמדת מן הצבא הבוליביאני.

"לא ראינו שום חייל. את כל המסע צעדנו ברגל כשאנו נושאים נשק קל להגנה עצמית. לפעמים ראינו מטוסים שחיפשו אחרינו. תוך צעידה מאומצת בלילות, ולפעמים גם בימים, הגענו לגבול".

"האם אתם חושבים שיש טעם להביא קבוצה של זרים – כגון קובנים, במקרה שלכם – לארץ זרה כדי לבצע מהפכה? האם חשבתם שקבוצה קטנה כשלכם, אמיצים ככל שתהיו, יכולה להמריד מדינה שלמה כנגד ממשלתה?"

"אנו הכנו כוח בוליביאני שצריך היה להפוך לכוח הגרילה האמיתי. לאחר מכן חשבנו לעבור לארץ אחרת. פרו או ארגנטינה, לדוגמה. המהפכה היא לטינו-אמריקאית".