לעמוס קינן, לאורי אבנרי, למשה סנה ולכל השאר

 

"ולכל השאר" – כלומר: לכל אותם הישראלים הליברלים, המתקדמים, השמאליים; אשר תמכו בעם האלג'ירי, בעם הקובני ובעם הווייטנאמי; אשר נאבקו למען זכויות ערביי ישראל; אשר מתחו ביקורת – ולו גם שטחית – על המדיניות והאידיאולוגיה הציוניות – ועם כל זאת קיבלו את הגדרת מלחמת יוני 1967 כ"מלחמת קיום", והצדיקו בהתלהבות את ההתקפה הישראלית ב-5 ביוני אשתקד.

מאמריכם בעיתונות הישראלית – אשר בהם גיניתם את השמאל המהפכני במערב על עמדתו כלפי ישראל לאחר יוני 67' – זכו לאהדה מרבית בישראל. המיפנה הפוליטי, הקיצוני והפתאומי, שחל בכם בעקבות הניסיון הטראומטי של אותה מלחמה, גרם לכך שתיראו מאז בעיני רוב הציונים כ"בנים אבודים שחזרו אל חיק המשפחה". יתכן כי האימאג' החדש הזה יוצר אצל כמה מכם אי נוחות מסוימת, ויתכן גם שאופייה של מלחמת יוני אף הוא מביך אחדים מביניכם. אנו סבורים כי הופעתכם מלאת ההצדקה העצמית מחייבת ניתוח קר רוח.

טיעונכם הוא בערך כך: "מלחמת יוני 67' היתה שונה במהותה ובאופייה ממלחמת סואץ של 56', ולו רק מפני שהיה בה מקרה ברור של ניסיון ג'נוסייד מצד מצרים. בפני ישראל ניצב איום של השמדה פיסית, והיה עליה להתגונן מבלי להתחשב בשיקול פוליטי זה או אחר. אין זה גם חשוב ביותר אם התברר לאחר מכן, שלמעשה הועילה התגוננות ישראל לוושינגטון דווקא. כי הרי אין לצפות ממי שניצב בפני סכנת השמדה, שיימנע מהגנה עצמית אך ורק מפני שפעולותיו, או תוצאותיהן, עשויות להועיל לאיזשהו אויב מרוחק".

ידוע היטב במערב, כי הפוליטיקאים הערביים הלאומניים פתחו במערכת התעמולה שלהם לאחר איומיה של ישראל על סוריה – איומים שהושמעו ונתפרסמו מעל גבי העיתונים ערב חגיגות העצמאות של ישראל, במאי 1967 (ראו, למשל, גיליונות "הארץ" משלושת הימים שקדמו ליום העצמאות, בהם איומים של מדינאים ישראליים, קצינים ישראליים וכן ראש ממשלת ישראל עצמו). לחלק מתעמולה ערבית זו היה, ללא ספק, גוון ברור של איום בג'נוסייד. וזוהי הסיבה לכך שז'אן פול סארטר הכריז ימים ספורים לפני המלחמה כי "הנני תומך בישראל ללא סייג". זוהי גם הסיבה לכך, שאין כמעט אדם היכול להאשימכם על כי נסחפתם אחר רגשותיכם, עקב איומים אלה ערב המלחמה. אתם, כמו מרבית הישראלים, הייתם כנים בחששותיכם מפני התוצאות האפשריות של המלחמה המתקרבת. אבל את מאמרי הגינוי שלכם נגד השמאל המהפכני הרי פירסמתם 11 חודשים לאחר המלחמה. לא כן? ובמשך הזמן שחלף עד אז נתפרסם בישראל חומר רב המערער את הגדרת המלחמה כ"מלחמת קיום", או כ"מלחמה למען הקיום הפיסי".

למשל: עשרה ימים לפני המלחמה (24.5.67) פירסם "העולם הזה" מאמר מאת שלום כהן, שהיה מבוסס בצורה מרשימה על חומר עובדתי, תחת הכותרת "נאצר נכנס למלכודת". במאמר זה נחשפה  המציאות הפוליטית שהסתתרה מאחורי ההילולה התעמולתית. אם אדם מקבל את קו הטיעון של המאמר הנ"ל, ואם קיבלתם קו זה בשעתו, הרי שטיעונכם הנוכחי הוא בערך כזה: " עבד אל-נאצר פותה על ידי חברות הנפט האמריקאיות להיכנס למלכודת של סכסוך מזוין עם ישראל. חברות אלה הודאגו לנוכח השפעת מלחמת תימן על האינטרסים שלהן בערב הסעודית, ולנוכח הקשיים שהערים בפניהן המשטר בסוריה. לאחר שהסתבך במלכודת הרגשנות הלאומנית הערבית, החליט עבד אל-נאצר לצאת למלחמת ג'נוסייד נגד ישראל".

הרי זה טיעון מוזר במקצת – אם כי לא בלתי אפשרי – אם עדיין מקבלים אתם את הניתוח שהעלה "העולם הזה" ימים ספורים לפני המלחמה. או, דוגמה אחרת: בשלהי 1967, ערב פרישתו מכהונתו הצבאית, העניק רב-אלוף יצחק רבין ראיון ל"הארץ" (22.12.67). ראיון זה, המצטיין בכנותו, בוודאי ידוע לכם, כי אין אדם פוליטי בישראל שלא קרא אותו בקפדנות. כדי לרענן את הזיכרון, לצורך הדיון הנוכחי, כדאי להזכיר רק שאלה אחת שהופנתה לרבין באותו ראיון – השאלה אם מאמין הוא שעבד אל-נאצר ערך חישוב מוטעה, והאמין שיוכל לצאת מן העסק ללא מלחמה, אלא שהסתבך. על כך השיב רמטכ"ל המלחמה בחיוב מודגש. הוא אישר כי אמנם זוהי הערכתו, אלא שעבד אל-נאצר נקלע למצב בו העדיף סכנת מלחמה על אפשרות נסיגה. מכאן, שאם עבד אל-נאצר קיווה שיצליח להשיג הישגים מדיניים מבלי להסתבך במלחמה, כדברי רבין, הרי ודאי שלא היתה כאן לא תכנית מלחמה ולא תכנית השמדה.

משום מה, קשה להאמין שמלחמת ג'נוסייד היא מין תאונה מקרית שכזו. להיפך. מסתבר כי מלחמה כזו היא עניין מתוכנן היטב ועשוי בדקדקנות, כהתקפה מכרעת על הקורבן. והנה, לפי דברי רבין היה המנהיג המצרי נתון להיסוסים וניסה להשתחל החוצה – לרוע המזל ללא כל הצלחה – ממה ש"העולם הזה" הגדיר כמלכודת שתוכננה היטב. הרי זה צעד פתיחה מוזר לקראת ג'נוסייד! ומכיוון שהראיון הנ"ל פורסם חמישה חודשים לאחר המלחמה, יש יסוד מוצק להאמין שהייתם כנים בטיעונכם אודות ג'נוסייד לפחות עד שקראתם אותו.

לא חסרות בעיתונות הישראלית דוגמאות כאלה למכביר. הנה לוי אשכול, בראיון ל"ידיעות אחרונות" (18.10.67): "סדר הכוחות המצריים בסיני והפעילות הצבאית הכללית שם, מעידים על הקמת מערך הגנתי מצרי מדרום לישראל". והנה משה דיין, בראיון ל"מעריב" (30.4.68): "מה פירוש בלתי נמנעת? היתה, כמובן, גם אפשרות להשלים עם  סגירת המיצרים… הרי הגויים אפילו התחילו לעשות סטטיסטיקות כמה אוניות ישראליות בעצם עוברות במיצר אילת… זאת אומרת, ניתן היה למנוע את המלחמה, בתנאי שהמיצרים יהיו סגורים לשיט ישראלי".

הגילוי המעניין האחרון שכדאי להזכירו כאן, הוא לוח הזמנים המפורט של ההתפתחויות הפוליטיות בימים שקדמו למלחמה – לוח זמנים שפורסם ב"מעריב" על ידי אורי דן ב-3.5.68, ושאותו בוודאי קראתם גם כן. ובכן, דו"ח זה, הממלא הרבה פרטים חסרים בתשבץ הביאורים הפוליטיים, מבהיר נקודה אחת: כל עוד עמד לינדון ג'ונסון בתוקף על אזהרתו לישראל שלא תנקוט ביוזמה צבאית, לא פתחה ישראל ביוזמה כזו.

קשה גם להבין, לאחר קריאת הדו"ח, מדוע הודיעה ממשלת ישראל לשגריר ארצות-הברית בישראל עוד ב-23 במאי 67' כי היא לא תפתח במלחמה; הרי מול המדינה ניצב איום של ג'נוסייד? אחרי הכל, הקיום – או הקיום הפיסי, כפי שאתם טוענים – חשוב הרבה יותר מאשר יחסים טובים עם ארצות-הברית. ומדוע נשמעה ממשלת ישראל להוראת ג'ונסון כאשר על אוכלוסייתה איימה סכנה של השמדה? האין זה חוסר אחריות משווע לעסוק בשיקולים פוליטיים – ויהיו חשובים ככל שיהיו – לנוכח השיקול העליון של קיום? מדוע החליטה ממשלת ישראל לפתוח במלחמת הקיום רק לאחר שנתקבל או-קיי דיפלומטי מוושינגטון?

אנו משוכנעים, שכמו רוב הישראלים האחרים, האמנתם גם אתם בכנות בחודש יוני 1967, כי היתה זו מלחמה להבטחת הקיום הפיסי. שאלה אחרת היא, אם גם הממשלה והמטכ"ל היו שותפים לאמונה זו; אם גם אלוף [אהרן] יריב, למשל, מפקד המודיעין של צה"ל, סבור היה בשלהי מאי כי "הרודן המצרי זומם מלחמת השמדה נגד ישראל"; אם דו"חות המודיעין הישראליים, בתוספת דו"חות המודיעין האמריקאיים, הצביעו על סכנה כזו; אם עמדה ישראל בודדה במערכה שנכפתה עליה, או שהובטחה לה הגנה אמריקאית מראש, על כל צרה שלא תבוא לאחר התקפתה שלה על מצרים?

האם אתם חושבים כי המפקדים המובחרים של ישראל, וקציני המודיעין המעולים שלה, טעו עד כדי כך בהערכת כוחן של מדינות ערב? האם הערכותיהם לפני המלחמה בדבר "סכנת השמדה" היו כנות, או שמא היו רק מסע תעמולתי מוצלח?

לדעתנו ריחפה על ישראל סכנה אחרת לגמרי ערב מלחמת יוני – סכנת התמוטטותה של המדיניות הרשמית, סכנת התמוטטותו של ה"סטאטוס קוו", כתחילת התערערותן של העובדות המוגמרות אותן כפתה ישראל על הערבים בכוח הזרוע.

אתם הרי נמנים על אותה שכבה בישראל המפורסמת בכך שהיא "מתמצאת בעניינים" – לפחות כמו העיתונאים אורי דן ואיש משרד הביטחון מיכאל בר זוהר, שספרו רב המכר על הימים שלפני המלחמה עבר טיפול צנזוראלי גס ביותר, בעיקר כשענה על השאלות הרשומות למעלה. לכן עתה, אחרי שהשיקולים הפוליטיים שעמדו מאחורי ההחלטה להתקיף את מצרים – שיקולים שהציבור לא ידע אותם בזמנו – הולכים ומתגלים, ואתם ממשיכים עדיין בהשמעת הטענות על "מלחמת קיום", הופכת כנותכם למפוקפקת ורגשנותכם נראית חשודה.

כאשר פותחת ממשלה במלחמת ג'נוסייד היא אינה מהססת בצעדיה הדיפלומטיים, המדיניים והצבאיים. היא מנחיתה מכת בזק ללא היסוס ופונה עורף לכל שיקול אחר. וכאשר מוטל על ממשלה להגן על אזרחיה מפני מלחמת השמדה, אין היא הולכת לבקש את רשותו של מישהו לכך ואין היא מחכה לשום אור ירוק ואינה דוחה את פעולתה בגלל איזושהי אזהרה.

האם כל זה אינו ידוע לכם?

אתם הרי תמיד התגאיתם בכך, שמעולם לא נסחפתם על ידי רגשות לאומניים, או על ידי התלהבות ההמון, וידעתם לעמוד בפני כל הלחצים ולנתח באיזמל ההיגיון מצבים פוליטיים סבוכים. מלחמת יוני 67' היתה פרשה סבוכה מאוד; איש אינו מכחיש זאת. אולם מדוע מלאים כל מכתביכם אל השמאל המהפכני בנימוקים רגשיים? ומדוע חסרים הם כל הנמקה פוליטית? מדוע? לנוכח כל העדויות העומדות לרשותכם עתה, חייבים אתם – לפחות כלפי עצמכם – לענות על השאלות הבאות:

1)   האם רצה גמאל עבד אל-נאצר בתחילת יוני 1967 לפתוח במלחמה נגד ישראל?

2)   אם כן, מדוע? וכיצד יש להסביר את תשובתו השלילית של רבין?

3)   אם לא – אם באמת נלכד הוא, או נקלע למצב אותו לא יכול היה לחזות מראש – מתי בשלה אצלו ההחלטה לנהל מלחמת ג'נוסייד?

4)   אם איימה על ישראל סכנת ג'נוסייד, מדוע חיכתה הממשלה עד שקיבלה "אור ירוק" מוושינגטון? מדוע ייחסה היא חשיבות כה גדולה לאזהרות ג'ונסון ולערובותיו?

5)   אם חזר ג'ונסון על הבטחת הערובות בצורה חגיגית בפני שר החוץ אבא אבן, וחזר על דברים אלה מספר פעמים עד ה-5 ביוני, מדוע הוצרכה ישראל לצאת להתקפה ב-5 ביוני?

6)   תמיד הייתם נגד שיתוף הפעולה בין הציונות לבין האימפריאליזם – יהא זה האימפריאליזם העות'מאני, הבריטי, או האמריקאי – אולם מדוע, לדעתכם, היתה תמיד ההנהגה הפוליטית של היישוב היהודי בפלשתינה בברית עם מעצמה אימפריאליסטית כלשהי, ומדוע היתה תמיד הנהגה זו עוינת לעם הפלשתינאי?

תמיד התגאיתם על כך שלחמתם נגד האימפריאליזם הבריטי בשנות הארבעים, איש איש – עמוס קינן, אורי אבנרי ומשה סנה – בדרכו הוא. ויש לכם מושג ברור נגד מה לחמתם. אבל האם ברור לכם בדיוק למען מה לחמתם? האם לחמתם פשוט למען הוצאת הבריטים מארץ זו? האם לחמתם למען עצמאותה של פלשתינה? או שמא לחמתם למען מדינה יהודית ריבונית בפלשתינה? האם ברור לכם ששתי מטרות אלה – עצמאות פלשתינה וריבונות יהודית בפלשתינה – שונות זו מזו? ואף אינן עולות בקנה אחד?

האין זה נכון כי כולכם, לרבות אלה מכם שנטו לסטליניזם, לא דגלתם ברעיון של ארץ עצמאית המנוהלת לפיה שיטה של "אדם אחד – קול אחד"? האם שקלתם אי פעם את המסקנות הנובעות מן ההנחות המדיניות שאימצתם לעצמכם לפני כשלושים שנה?

תמיד רציתם במדינה יהודית בארץ ולא סתם ב"ארץ עצמאית". ובכן, עינינו הרואות שאפילו מאבקכם נגד האימפריאליזם בשנות הארבעים נראה באור קצת שונה אם מסתכלים עליו מנקודת ראות פלשתינאית. כמובן, תמיד תמכתם בזכויות האזרחיות של התושבים הערביים במדינה היהודית; אבל האם נאבקתם אי פעם למען פלשתינה עצמאית?

התקפתכם הרגשנית נגד השמאל כורכת יחד את סארטר עם קוסיגין, את קאסטרו עם גומולקה, את הפאציפיסטים עם המהפכנים, את הטרוצקיסטים עם הסטליניסטים. אבל ידוע לכם היטב, לפחות מאז 1956, כי בכיכר האדומה חנוט לא רק לנין, אלא גם הלניניזם והמהפכה. לכן, כשאנשים כמוכם, המכירים (אפילו אישית) את סארטר ואת רושפור, מוקיעים אותם על חטאי המדיניות של קוסיגין, הרי זה מעשה של הונאה, פשוטו כמשמעו. לכרוך יחד את מחאתו של סארטר נגד המשפט הצבאי שנערך למזכיר הסטודנטים הערביים באוניברסיטה העברית בירושלים עם התעמולה האנטישמית של המשטרים הסטליניסטיים – פירושו של דבר לקבל את ההנחה שהעולם כולו מחולק לשני מחנות: אלה התומכים בישראל, מול אלה המתנגדים לה.

אתם מאשימים את השמאל המהפכני במערב על כך שהוא מחרים את השמאל בישראל. מי בדיוק, לפי דעתכם, שייך לשמאל המהפכני באירופה? אולי קוסיגין, או אולי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית? ומי, במטותא מכם, הוא השמאל בישראל? האם אלה הם האנשים שתמכו בסיפוח מזרח ירושלים לישראל? או אלה שקיבלו את הגדרת מלחמת יוני 67' כ"מלחמת קיום"? תפסיקו לתקוע בדיחות.

סבורים אתם שאם אתם רוצים שלום, שלום, שלום, שלום, שלום, שלום וכו', אזי הופכים אתם למהפכנים? ושמא לדעתכם מתלכד קו החלוקה בין מהפכנים לבלתי מהפכנים עם קו החלוקה בין אלה הרוצים שלום לבין אלה הרוצים במלחמה?

הבה ניתן לכם דוגמה לאומץ מוסרי הנדרש כדי להיות מהפכן אמיתי, אינטרנציונליסט אמיתי. כאשר הוקיע ח'ליל טועמה (מזכיר ועד הסטודנטים הערביים באוניברסיטה העברית בירושלים) לפני מלחמת יוני את מדיניות עבד אל-נאצר ושוקיירי כאחד כלפי ישראל, וכאשר הכריז אחרי המלחמה – זמן קצר לפני מעצרו, שלא איכפת לו אם ירושלים תהיה תחת שלטון ערבי או לא, אלא שהוא מתנגד ל"פתרונות" הכפויים בכוח צבאי – הרי היה זה מעשה של אינטרנציונליזם ושל אומץ רב. כאשר ערבי פלשתינאי – אשר חי בישראל במשך עשרים שנה תחת מימשל צבאי, אשר הושפל והועלב ואף הוכה יותר מפעם אחת על ידי פטריוטים ישראליים, אשר שייך לאוכלוסיה שהובסה מבחינה פוליטית וחברתית פעמיים במשך עשרים שנה, אשר מייצג סטודנטים ערביים שחלק ניכר מהם לאומניים – כאשר אדם כזה מתייצב ומכריז בגלוי על דעותיו האינטרנציונליסטיות, הרי זה מעשה הראוי לתמיכה שהביעו לו האס-דה-אס הגרמני, הג'ה-סה-אר הצרפתי וכן סארטר, ראסל ואחרים.

אתם שייכים למדינה אשר ניצחה במלחמה. מצבכם הרבה יותר טוב מבחינה זו מאשר מצבו של טועמה, והוא מאפשר לכם להגיב על קריאתו בהצהרה פומבית, שגם לכם כאינטרנציונליסטים לא איכפת אם ירושלים תהיה נתונה לשלטון ישראלי או לא, ובלבד שההכרעה תקבל ברצון על ידי אוכלוסי העיר. כאשר תנקטו גם אתם בקו כזה, תזכו גם אתם בתמיכת השמאל המהפכני ברחבי העולם. לא השמאל הזה הוא אשר מסרב להבחין ביניכם לבין דיין. אתם עצמכם הם אלה שגילו לפתע כי ביניכם לבין דיין קיימת שותפות בהנחות היסודיות, ושכל ההבדלים ביניכם לבינו הם בעלי חשיבות משנית. היתה דרושה סיטואציה קיצונית, כמלחמת יוני 67', כדי שתיווכחו כי לכם ולדיין משותפות ההנחות בדבר מדינה יהודית בארץ זו. במשך עשרים השנים האחרונות האפילו על עובדה זו הרבה עניינים משניים שבעקבותיהם נעשיתם חדורי גאווה על התנגדותכם לדיין ולוושינגטון. לפתע פתאום תפסתם שאם אינכם דוחים את הלאומנות הישראלית, הרי שאתם נדחפים לזרועותיו של דיין ושות' – לזרועותיה של הציונות.

ברירה דוחה זו, אשר נכפתה עליכם על ידי רגשותיכם אתם, מחרידה את מחשבתכם הרציונאלית. זהו קונפליקט אישי טראגי, ואתם מנסים להימלט ממנו על ידי הטלת האשם במישהו אחר. אך לאמיתו של דבר לא השתנה השמאל המהפכני, ואף דיין ושותפיו לא השתנו. השינוי חל בכם עצמכם, לאחר שהלחצים הטראומטיים של מלחמת יוני 1967 הציגו לפניכם בבירור את הכיוון שבו הובלתם על ידי רגשותיכם הלאומיים.

כאשר אנו טוענים כי מחאותיכם נגד סארטר, רושפור ואחרים הן בלתי כנות, אין כוונתנו לומר בכך שאתם מנסים לרמות מישהו; כוונתנו לומר שאתם מנסים לרמות את עצמכם. רוצים אתם מאוד להיות במחנה אחד עם "כל האנשים הטובים"- אבל אתם רוצים גם שמזרח ירושלים תהיה חלק ממדינת ישראל. אתם רוצים בשלום – אבל אתם רוצים גם במדינה לאומית יהודית בלעדית (כמובן, עם זכויות אזרחיות מלאות למיעוט הערבי). אתם רוצים להיות אנטי אימפריאליסטים, אך זקוקים אתם לוושינגטון, שתגן על המדינה הלאומית היהודית. אתם הופעתם תמיד כמגינים על זכות הפליטים לחזור לישראל – אבל שמחתם כשנוצר מצב בו אפשר לכפות עליהם התיישבות מחוץ לקווי שביתת הנשק של 1949.

לכן, המוצא הקל ביותר עבורכם הוא לדבוק בנוסחה שמלחמת יוני היתה הגנה מפני ג'נוסייד, ולא מלחמה להשגת יתרונות פוליטיים לאומיים. הטיעון שלכם הופך להיות יותר ויותר רגשני דווקא משום שהנכם מתווכחים עם עצמכם. אתם טוענים כי "האנשים הטובים לשעבר" אינם מבינים את הייחוד שבמצבה של ישראל. לאמיתו של דבר הם מבינים את הטרגדיה שכפה הפתרון הציוני על יהודי הארץ, בצורה הרבה יותר מעמיקה מאשר אתם מתארים לעצמכם. אתם עצמכם הם אלה שאינם מסוגלים להתייצב אל מול פני המציאות הזו, ולהכיר בקונפליקט שבין רגשותיכם לבין מוחכם.

בחרתם מטרות קלות להתקפותיכם; התנפלתם על סארטר, ראסל, רושפור ופידל קאסטרו. הם חיים מחוץ לישראל, הם מהווים מטרה נוחה לסחטנות רגשית, הם ערים ורגישים מאוד לכל דבר שריח של אנטישמיות נודף ממנו. אתם תמיד יכולים לטעון, שמאחר שהם אינם חיים בישראל הם אינם יכולים גם להבין את מצבכם. אך מדוע בחרתם לכם ביריבים נוחים כאלה? מדוע אינכם מתקיפים את בני ארצכם הישראליים, אשר עברו ניסיונות דומים לשלכם במשך עשרים השנים האחרונות, ובכל זאת נוקטים היום בעמדה פוליטית הזוכה לתמיכת כל "האנשים הטובים"?

מדוע, למשל, אינכם תוקפים את הפרופסור ישעיהו לייבוביץ', המותח ביקורת מוחצת על ישראל, על הכיבוש, על הסיפוחים וכו'. הוא אף איננו איש שמאל, אלא יהודי אדוק בדתו. ומה בדבר שמעון צבר? כולכם הרי מכירים אותו אישית. הוא היה חברכם לנשק בלח"י, ולאחר מכן במק"י. הוא אף עבד ב"העולם הזה" כבעל טור קבוע. הוא היה חייל בכל שלוש המלחמות – ב-1948, ב-1956 וב-1967. ואף על פי כן יצא לאחר המלחמה האחרונה בעמדה השונה לחלוטין מעמדתכם. מדוע לא חתמתם על המודעה שפירסם ב"הארץ", מדוע לא הצטרפתם לדרישתו לנסיגה מיידית מן השטחים הכבושים? האם מפני הסיבה שהתנגדתם לדעותיו הפוליטיות, או שמא מפני חששכם להפסיד פופולאריות? ומדוע אינכם מתקיפים אותנו, אנשי "מצפן"? והרי את עמדותינו הפוליטיות אתם מכירים לפני ולפנים.

כמובן, שונאים אתם אותנו שנאת-נפש בגלל פעילותנו ועמדותינו הפוליטיות, החושפות את השינוי שחל בכם, המקלקלות את החזית המשותפת הסמויה שלכם עם דיין. רוצים אתם להיות פטריוטים במולדתכם ואינטרנציונליסטים בחוץ לארץ, אבל קומץ אנשים מן "השוליים המטורפים" דיו להעמיד אתכם במצב לא נוח.

ולשם מה בכלל אתם משתדלים כל כך? אחרי הכל, השמאל המהפכני באירופה אינו אלא קומץ נוסף של אנשי "השוליים המטורפים".

אתם זועקים כי השמאל המהפכני במערב רוצח אתכם מבחינה מוסרית, כדי להקל על אחרים את רציחתכם הפיסית. מעוררי רחמים אתם! האם אינכם יודעים שאי אפשר לרצוח גוויה?

אי אפשר לרצוח אדם מבחינה מוסרית. הוא יכול רק לבצע התאבדות מוסרית.