ישראל והאימפריאליזם – א. ישראלי (משה מחובר ועקיבא אור)

מערכת היחסים בין ישראל לאימפריאליזם מיוחדת היא במינה ומחייבת ניתוח מיוחד. אנשים רבים המשתייכים לזרמים שונים של השמאל בעולם מסכימים כי מדיניותה של ישראל צמודה למדיניות האימפריאליסטית – כיום לזו האמריקאית – והם מגנים צמידות זאת. אך מעטים הם האנשים המבחינים במקורם של יחסים אלה ובדינאמיקה הפנימית שלהם.

האם מסוגלת ישראל להשתלב אי פעם במערך של הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים במזרח התיכון? האם לא לחמה היא באימפריאליזם הבריטי ב-1948? להלן ננסה לענות על שאלות אלה – ועל אחרות מאותו סוג – תוך ניתוח מוצאם והגיונם הפנימי של חמשת שלבי היחסים הללו.

פרליוד מאיר עיניים לציונות

הקולוניזאציה היהודית המודרנית בא"י לא נפתחה על ידי הציונים אלא על ידי אירגון צרפתי בחסותו ובמימונו של הברון אדמונד דה רוטשילד, 27 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון (באזל, 1897). האדמיניסטראציה של הברון היתה עוינת לציונות עד לשנות ה-30 המאוחרות.

בדעתו של הברון היה לתת אדמה בפלשתינה ליהודים אשר נמלטו מהרדיפות במזרח אירופה, ולכונן כאן קולוניזאציה דוגמת ההתנחלות הצרפתית שנערכה אותה שעה באלג'יריה. הוא לא קיבל מעולם את הרעיון היסודי של הציונות: הקמת מדינה לאומית יהודית; אדרבא, דווקא לכך התנגד. בהיותו אחד מעמודי התווך של הקפיטליזם הפיננסי הצרפתי, חשב הברון במונחים של הגדלת ההשפעה הצרפתית מעבר לים. כיהודי – היתה אהדתו נתונה ליהודים הנרדפים ברוסיה. בשלבו את אהדתו ליהודים עם האינטרס הצרפתי, הקים הוא ומימן את ההתיישבות, אם כי ידע שבטווח הקצר ספק אם יצמח לו מכך רווח כספי.

מתיישבי הברון נקלעו לסכסוכים עם האריסים הערביים אשר סירבו לוותר על האדמה, שנמכרה לאדמיניסטראציה של הברון (במחירים עצומים, לפי מושגי הזמן ההוא) על ידי אדוני הקרקעות. לאחר מכן היו אותם פלאחים-אריסים לשכירים חקלאיים במושבות. אולם האדמיניסטראציה לא התנגשה התנגשות פוליטית עם ערביי הארץ; אלה לא ראו מניע מדיני מאחורי פעולתה. אשר ליחסים עם האימפריאליזם – הרי היתה התיישבות הברון חלק של השיטה הקולוניאלית הצרפתית, באופן שלא עמדה כלל על הפרק שאלה של "ברית" בין צדדים נבדלים.

דווקא העדר זה של מדיניות כלפי האימפריאליזם, הוא המבהיר את משמעות קיומה של מדיניות כזאת בתנועה הציונית. האדמיניסטראציה של הברון לא שאפה להקים מדינה ריבונית או כוח מדיני עצמאי ולפיכך לא היתה לה "מדיניות חוץ". שונה היה המצב לגבי התנועה הציונית; מעצם ראשיתה – עוד טרם הגיעו ארצה ראשוני המתנחלים הציונים – היתה מטרתה הראשית להקים מדינה לאומית יהודית (רק מסיבות טכסיסיות הוסוותה מטרה זאת בנוסחה "השגת 'בית לאומי' יהודי בא"י"). מכיוון שהיתה לציונות מטרה מדינית מיוחדת משלה, היתה חייבת לשקול את הדרכים להגשמתה; כלומר היה עליה לנקוט מדיניות חוץ משלה. היו כמה ציונים שהכירו מייד כי מטרתם היסודית מחייבת מדיניות חוץ המכתיבה מראש לא רק את בעלי בריתם אלא גם, באורח בלתי נמנע, את אויביהם.

1897–1917 : החתירה להכרה בינלאומית

תולדות התנועה הציונית ואופיה שונים באופן מהותי מאלה של כל תנועה מדינית אחרת. כבר אמר עליה מי שאמר: "זוהי ממשלה שכוננה מדינה". ובכך רמז לעובדות הבאות: לאחר הקונגרס הציוני הראשון היתה לציונים ממשלה (האכסקוטיבה הציונית) – מבלי ארץ למשול בה; היה להם בית נבחרים (הקונגרס) עם שמאל וימין, אגף מתון ואגף קיצוני, מתקדמים ושמרנים, מפלגות דתיות וחילוניות – מבלי אוכלוסיה (עד מלחמת העולם השניה היו הציונים מיעוט של יהודי העולם); הם גבו מסים (ה"שקל" הציוני, שהקנה זכות בחירה לקונגרס) – מבלי שהיו להם אזרחים.

התנועה הציונית היתה פדרציה של מפלגות פוליטיות בעלות מטרה פוליטית משותפת אחת – מדינה יהודית בפלשתינה – אשר היו חלוקות ביניהן כמעט בכל שאלה אחרת, ובכלל זה בדבר הדרכים להשגת המטרה הזאת. כל הפעילות הזאת התרחשה באירופה, בעוד שיהודי א"י מנו פחות מ-10 אחוזים מכלל אוכלוסייתה, וברובם לא היו קשורים כלל לתנועה הציונית.

מקורה של הציונות היה אירופה, והיא היתה תופעה אירופית. ואלה שורשיה העיקריים:

• הצטמקות מרחיקת לכת של הבסיס הכלכלי המסורתי של יהדות רוסיה הצארית, והתגברות הפוגרומים והרדיפות. סכנה ריחפה לא רק על מחייתם של יהודי רוסיה, אלא גם על חייהם.

• במערב אירופה, שם היה מצבם הכלכלי של היהודים טוב הרבה יותר, נתקלו הם במכשולים על דרך השתלבותם בחברה הלא יהודית. פרשת דרייפוס, למשל, היא שהפכה את הרצל עצמו כמתבולל ציוני. אם נשתמש במונח בן זמננו, נוכל לומר כי במובן ידוע היתה הציונות מעין תנועת "כוח יהודי" (על משקל "הכוח השחור").

• מבחינה אידיאולוגית, עוצבה הציונות תחת השפעת הלאומנות האירופית של המאה ה-19, שהיתה האידיאולוגיה השלטת בין הים הבלטי לים האדריאטי.

• מבחינה רוחנית ורגשית, הושפעה הציונות השפעה עמוקה על ידי הדת היהודית, דת לאומנית במהותה, אשר אחד המיתוסים העתיקים שלה היה החזון המשיחי של תחיית העם היהודי וגאולתו האלוהית בארץ הקודש. הציונות הלבישה מיתוס זה לבוש מודרני, חילוני ומדיני.

הרצל עצמו בא מבית מתבולל ולא ידע להעריך נכונה את כוחו הפוליטי של הקשר הדתי הרגשי של היהודים אל ארץ הקודש. הוא הציע לקונגרס הציוני להקים את המדינה היהודית באוגנדה, והופתע כאשר נתקלה הצעתו בהתנגדות עזה מצד הרוב, שסרב לקבל כל תחליף לא"י, אף כפתרון זמני.

הציונים ראו את זכותם על פלשתינה כ"טבעית", "היסטורית" ובלתי ניתנת לערעור; אך הבינו כי עליהם להשיג הכרה בזכות זאת מצד מעצמה עולמית כלשהי, או לשכנע את מי שהשלטון על הארץ נתון בידיו כי יצירת מדינה יהודית כאן תהיה לטובתו. אם כי ישבו אז בפלשתינה כשבע-מאות אלף ערבים, לא טרחה הציונות לשאול לדעתם על רעיון הקמת המדינה היהודית, ושתי סיבות לכך: ראשית, משום שקשה היה לצפות מן הערבים – שכבר אז התעוררו בהם שאיפות משלהם לעצמאות – כי יגלו התלהבות לרעיון הציוני בדבר הקמת ריבונות יהודית בארץ שרובם המכריע של תושביה היו אז ערבים; שנית, הציונות יצירת-זמנה היתה, וככל תנועת קולוניזאציה בת התקופה ההיא, לא ראתה את ילידי המקום כגורם מדיני שיש להחשיבו. מאמציה המדיניים והדיפלומאטיים הופנו כולם כלפי כוחות קיימים, ולא כלפי כוחות צומחים או פוטנציאליים. וכך ניסח מכס נורדאו, סגנו של הרצל, את העיקרון של מדיניות החוץ הציונית:

"כמחט המצפן אל הצפון, כן פונות שאיפותינו אל עבר פלשתינה. על כן חייבים אנו לכוון את האוריינטאציה שלנו אל אותן המעצמות אשר בידיהן נתונה ההשפעה בפלשתינה".

בהתחשב עם הנסיבות ועם אופיה של תנועה לאומנית המנהלת מפעל של קולוניזאציה – ויהיו הסיבות לכך אשר יהיו – קשה לראות איזה תחליף היה יכול להיות למדיניות כזאת.

על כן היתה האוריינטאציה של המדיניות הציונית בתקופתה הראשונה (1897 עד 1917) מכוונת כלפי תורכיה, ששלטה אז בארץ, וכלפי גרמניה, שפרשה את חסותה על תורכיה. הרצל חיזר אחר השולטן והקייזר, והשתדל להשיג את הסכמתם לרעיון המדינה היהודית בא"י. הוא גם התאמץ להוכיח להם כי קיום מדינה כזאת יועיל לאינטרסים שלהם.

בזמן מלחמת העולם הראשונה הועברה האוריינטאציה של מדיניות החוץ הציונית אל עבר בריטניה, משום שהיה ברור כי היא עתידה לשלוט בא"י.

התקופה הראשונה בהתפתחות המדיניות הציונית הגיעה לקיצה ב-2 בנובמבר 1917, כשפירסמה הממשלה הבריטית את הצהרת בלפור. ההצהרה הכירה בזכות הציונים לכונן "בית לאומי" יהודי בפלשתינה, והבטיחה לתמוך בהקמתו. כשהושגה ההכרה בזכות הבסיסית (ובאינטרס המשותף) הושגה ממילא המטרה הראשונה של מדיניות החוץ הציונית.

כבר בשלב מוקדם זה ברור כי האוריינטאציה הפרו-אימפריאליסטית של הציונות טבועה בעצם מטרותיה. בין אם מצא הדבר חן בעיניה ובין אם לאו, לא יכלה הציונות לגשת ברצינות להגשמת תוכניתה בטרם תקבל את אישורו של השליט על הארץ. לא הרישעות, אלא עצם הגיונה הפנימי, הוא שדחף את הציונות אל המחנה האימפריאליסטי. המטרה והנסיבות הקיימות הן שהכתיבו לה מראש מי ומי יהיו בעלי בריתה.

1917–1945 : החתירה לרוב ולבעלות על הקרקע

משהושגה ההכרה בתביעת התנועה הציונית להקים מדינה יהודית בפלשתינה, היתה משימתה הבאה – מימושה של אותה תביעה. לשם כך היו נחוצים שני דברים: הגירת המוני יהודים לארץ ורכישה המונית של קרקעות על ידי יהודים.

ערביי פלשתינה, שהתעוררו לחיים פוליטיים בהשפעת מלחמת העולם הראשונה ורוחם נסערה לשמע הרמזים שהשמיעה בריטניה בעת המלחמה אודות עצמאות ערבית (כדי לרכוש את עזרתם נגד תורכיה), התנגדו כבר אז למטרה הציונית, כשם שהתנגדו למדיניותה של הציונות בענייני הגירה וקרקעות. לא היה להם כל רצון להפוך למיעוט בארצם ולהיות נתינים של מדינה יהודית מעיקרה, כלומר לסבול מאפליה לאומית. יתר על כן, הם עצמם שאפו להשיג עצמאות מדינית בפלשתינה. לשם כך היה עליהם להשתחרר מן השליט הזר – ובזאת נקלעו לניגוד של אינטרסים עם הבריטים.

ואילו הציונים הבינו כי אם יזכו הערבים (שאותם לא הביאו בחשבון בתקופה הקודמת) בעצמאות בטרם יספיקו היהודים להוות רוב – אזי יקיץ הקץ על סיכויי הגשמת המטרה הציונית העיקרית. לכן היתה הציונות מחויבת, בתוקף האינטרס שלה, לתמוך בשלטון הבריטים בארץ, לבנות בהדרגה רוב ולקנות עוד ועוד אדמות – עד אשר ייווצר רוב יהודי על שטח רצוף וגדול במידה סבירה, ורק אז להעלות תביעות לריבונות ולפתוח במאבק למענה.

מכאן ברור כי האינטרס של התנועה הציונית הכתיב לה לא רק את בעלי בריתה, אלא אף את אויביה.

ושוב, לא רישעות היא שגרמה לציונות להתנגד ללאומנות הערבית ולכל מגמה אנטי-אימפריאליסטית אחרת בפלשתינה; אלא אף זאת תוצאה ישירה של המטרה והנסיבות. בהתנגדותם לעצמאות ערבית בפלשתינה, מצאו הציונים את עצמם בשותפות אינטרסים טבעית עם האימפריאליזם (במקרה זה: השלטון הבריטי).

היו ציונים רבים שדעתם לא היתה נוחה משותפת זאת, אך כל אימת שנקלע ציוני להתנגשות פנימית בין גישתו האנטי-אימפריאליסטית לבין הציונות – הכריעה תמיד זו האחרונה את הכף בסופו של דבר. אלה שבחרו באנטי-אימפריאליזם, חדלו להיות ציונים.

תנועת "הכוח היהודי" – כמו תנועת "הכוח השחור" – היתה פרי האימפריאליזם, לא רק מבחינה חברתית, אלא אף מבחינת אידיאולוגית; אולם בעוד שהאחרונה נדחפת, בתוקף הנסיבות, להיערכות מדינית נגד האימפריאליזם – נערכת הציונות תמיד לצידו.

בשלושים השנים מ-1918 עד 1948 גדלה האוכלוסיה היהודית בארץ מחמישים אלף לשש-מאות אלף, בעיקר הודות להגירה שהודרכה, הונהגה וכוונה על ידי התנועה הציונית. כספים שנאספו באופן סדיר ברחבי תפוצות היהדות שימשו לבניית משק יהודי טהור (שמעולם לא השתלם מבחינה כלכלית ואף לא התכוון לכך). תחת הסיסמאות "עבודה עברית", "תוצרת הארץ" (כלומר תוצרת המשק היהודי) ו"גאולת הקרקע" נוצר בהדרגה ישוב יהודי סגור ובעל מידה של ממשל עצמי.

למרות החיכוכים עם הבריטים (אשר החלו ערב מלחמת העולם השניה לחזר אחרי הצד הערבי, לקצץ במכסות ההגירה היהודית וכו') נשארה בעינה שותפות האינטרסים היסודית, עד אמצע שנות ה-40. שני הצדדים נחלצו נגד ניסיונות הפלשתינאים לסלק את הבריטים.

במשך השנים 1936-39 קמו ערביי פלשתינה במרד גדול אשר ריתק לעיתים חצי מצבא בריטניה כולו. אולם המרד נחלש מבפנים כתוצאה מהצביון המפגר של מנהיגותו, ולבסוף הובס על ידי הבריטים בקרב-שדה מכריע. תוצאת המפלה היתה הסתלקותם של הערבים מזירת הכוח בפלשתינה.

בזירה נשארו השלטון הבריטי והציונות. במשך מלחמת העולם השניה החלו להתגבר החיכוכים בין השני הצדדים, ובשנים 1945-47 החריפו חיכוכים אלה והתגלגלו להתנגשות מזוינת.

הסיבה העיקרית לכך היה סירובם של הבריטים להתיר הגירה המונית של פליטים יהודיים מאירופה. היו גם סיבות כלכליות: בזמן המלחמה היתה התעשייה המקומית (שרובה בידי יהודים) הספק הראשי של הצבא הבריטי באזור; משנסתיימה המלחמה, תמה גם תקופת השגשוג, ותוצרת בריטית מתחרה נהנתה מהעדפה.

בין שתי מלחמות העולם היתה שותפות אינטרסים בין הציונות והאימפריאליזם הבריטי, אך לא זהות של מטרות ארוכות טווח. הציונות תמכה בשלטון הבריטי משום שחסותו היתה חיונית עבורה; בטווח הארוך שאפה היא להשיג ריבונות על הארץ. הבריטים היו מעוניינים בקיום קהילה של מתיישבים, שתהיה נאמנה להם ותשמש משענת לשלטון נגד התנועה הלאומית הערבית; אך לא היה להם עניין בכך שקהילה זאת תגדל ותתעצם עד כדי שתוכל להעלות תביעות לריבונות. במלים אחרות: הבריטים היו מעוניינים בציונות כבמשקל נגד, המאזן את משקל הלאומיות הערבית – ואילו הציונות שאפה להפר איזון זה לטובתה. ככל שהתפתח המפעל הציוני, כן החמיר ניגוד זה – עד שלבסוף פרץ החוצה.

הישוב היהודי בא"י החל – בראשונה בניגוד לרצון מנהיגיו, שלא רצו לדחוק את הקץ – לתבוע במפגיע עצמאות. תביעה זאת התפתחה למאבק מזוין, שלבש בעיקר צורה של מלחמת גרילה עירונית.

מספר גורמים סייעו לציונות ואילצו את הבריטים לסגת: דעת קהל עולמית אוהדת, בגלל השמדת שישה מליון יהודים על ידי הנאצים; החלשת האימפריאליזם הבריטי בעקבות המלחמה; התחזקות האימפריאליזם האמריקאי (אשר לעברו החלה הציונות לכוון את האוריינטאציה שלה) בעקבות אותה מלחמה; ההתעצמות הכלכלית והצבאית של הישוב היהודי בתקופת המלחמה; הדמורליזאציה של התנועה הלאומית הערבית בפלשתינה, אשר קיוותה למפלת הבריטים במלחמה (ואשר כמה ממנהיגיה אף תמכו בפועל במחנה הציר).

גולת הכותרת של כל אלה היתה ההחלטה אשר נתקבלה בעצרת הכלכלית של האו"ם ב-27.11.47 ברוב של שני שלישים, ואשר קראה להקמת שתי מדינות – אחת ליהודים ואחת לערבים – בשטחה המחולק של פלשתינה.

כדי לסכל את ביצוע ההחלטה, אירגנו הבריטים פלישה של צבאותיהם הסדירים של פארוק, עבדאללה, חוסני זעים ונורי סעיד אל תוך הארץ.

תוצאת המלחמה היתה, שבן גוריון ועבדאללה, אשר ניהלו שיחות חשאיות במשך המלחמה, סיפחו איש איש מחצית מהשטח שנועד לפי החלטת האו"ם למדינה הערבית.

את מלחמת 1948 יש להגדיר כמאבק של קהילת מתנחלים, קולוניסטים, השואפת לריבונות ונקלעת עקב זאת לסכסוך עם המעצמה האימפריאלית אשר תחת כנפיה צמחה. מנקודת ראותם של המתנחלים הציונים גופם, היתה זאת מלחמת עצמאות; מבחינת האוכלוסיה המקומית היתה היא החלפתו של השליט הזר שהסתלק, בשליט מתיישב שאין לו לאן ללכת; של שליט שרצה לנצל את הארץ בשליט שהקים בה את ביתו. מבחינה פוליטית היה מצבם של הערבים הפלשתינאים אחרי שנת 1948 רע מאשר לפניה.

1949–1950: החתירה להכרה בקווי שביתת הנשק כגבולות בינלאומיים

בספחו שטחים שנועדו על ידי האו"ם לערביי פלשתינה, איבד בן גוריון את ההכרה הבינלאומית בגבולות ישראל. השטח שבשליטת הציונים היה אמנם גדול מזה שהוקצה להם על ידי האו"ם – אך שום סמכות בינלאומית לא הסכימה כי שלהם הוא.

משימתה העיקרית של מדיניות החוץ הציונית – כלומר מדיניות החוץ של ממשלת ישראל – היתה מעתה להשיג הכרה של מעצמה עולמית (או של "סמכות בינלאומית" – כלומר קבוצה של מעצמות) בחוקיות בעלותה של ישראל על השטח שסיפחה על חשבון הפלשתינאים.

הכרה כזאת – לפחות דה פאקטו – סופקה על ידי ארצות-הברית, בריטניה וצרפת, אשר נתנו בהצהרתן המשולשת (מאי 1950) את הגושפנקה שלהן לקווי שביתת הנשק (אמנם, שלוש המעצמות נמנעו מלקבוע כי קווים אלה הם סופיים, ואף לא הכירו בירושלים כבירת ישראל).

שוב היתה מדיניות החוץ הציונית תלויה באימפריאליזם – הפעם, כדי להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית של ישראל על ידי הכרה בסיפוח השטח שהועיד האו"ם לפלשתינאים.

האם היתה לפניה ברירה?

באופן תיאורטי – כן. לו נשאר בן גוריון צמוד לגבולות תוכנית החלוקה, לו התגבר ב-1948 על פיתוי ההתפשטות הטריטוריאלית, אז לא היה זקוק לחסות האימפריאליזם על הסיפוחים. אך למעשה היה זה אי אפשרי למנהיג ציוני להתגבר על הפיתוי להתפשטות טריטוריאלית בא"י. יתר על כן, הקשרים הכלכליים והפוליטיים של ההנהגה הישראלית (שהפכה עם הקמת המדינה למנהיגת התנועה הציונית, למעשה אם כי לא להלכה) עם יהדות אמריקה וממשלת ארצות-הברית היו כבר חזקים מכדי לאפשר מדיניות חוץ נייטראלית – שלא לדבר על מדיניות חוץ אנטי-אימפריאליסטית.

כשפרצה מלחמת קוריאה, התייצבה ממשלת ישראל בגלוי לצד ארצות-הברית ובכך שמה קץ לתקופה קצרה שבה נקטה מדיניות החוץ הישראלית – לפחות באופן רשמי – עמדה של "אי הזדהות". עמדת ישראל בעניין קוריאה סימלה שינוי מסוים בגישה הפרו-אימפריאליסטית של ההנהגה הישראלית: משותפות האינטרסים הקודמת, בנושא המקומי, הארצישראלי, צמחה עתה שותפות אינטרסים בנושאים גלובאליים, מרוחקים. המחיר של הסתמכות על תמיכה אימפריאליסטית בבית, הוא מתן תמיכה לשיטה האימפריאליסטית העולמית.

1950–1957 : הניסיונות לאלץ את הערבים להכיר בסטאטוס קוו

עד שנת 1950 הצליחה הציונות לבצע ארבע משימות: תביעותיה בפלשתינה הוכרו על ידי המעצמות; היא יצרה רוב יהודי והשיגה ריבונות פוליטית ב(חלק מ)ארץ ישראל; והיא קיבלה את הכרת האימפריאליזם בהישגיה הטריטוריאליים. היה רק פגם אחד שהעיב על שורה זו של הצלחות: הערבים סירבו להשלים איתן או לקבל אותן כסוף פסוק. ואין בכך כדי להפליא: שהרי הצלחות אלה נכפו על הפלשתינאים כעובדות מוגמרות המקוימות בכוח; סוכלו שאיפותיהם לעצמאות; רבים מהם הפכו לפליטים שאיבדו את כל אשר להם – ובכלל זה את כבודם העצמי.

דברים אלה היו ברורים להנהגה הישראלית. מאז שהושג ההסכם עם עבדאללה ב-1949 (באישור משרד החוץ הבריטי) נמנעו בן גוריון, גולדה מאיר, אשכול, דיין ושאר מנהיגי ישראל בקפדנות מלהזכיר את הפלשתינאים. הם היו מוכנים לכרות שלום עם כל שליט של מדינה ערבית, לנהל משא-ומתן "בכל מקום ובכל שעה" – אך עמדו בתוקף על כך שמבחינה פוליטית הפלשתינאים "אינם קיימים".

צחוק ההיסטוריה הוא, שבתוקף ניצחונם במלחמת יוני 1967 נאלצו מנהיגים אלה לעסוק ולהכיר שוב באותם פלשתינאים שאותם העלימו בדמיונם 19 שנה.

ב-1950 ציפה בן גוריון כי תוך שנה יכרות המלך עבדאללה שלום עם ישראל, ובזאת יביא לקיצו את הסכסוך הישראלי-ערבי. זמן קצר לאחר מכן, נורה עבדאללה בידי פלשתינאי; לימים הודה דיין כי בגלל ההסכם הסודי עם ישראל היה המלך "חלל פוליטי עוד לפני שנרצח". לפתע נראה השלום רחוק יותר משהיה אי-פעם.

אין זה ברור למה בדיוק התכוונה ההנהגה הישראלית במונח "שלום". בן גוריון הביע לא אחת את ההשקפה כי להעדר יחסים תקינים עם הערבים וליחסם העוין לישראל יש השפעה חיובית ומלכדת על העם הישראלי המפוצל פיצול עדתי. הוא ראה את תפקידו העיקרי של צה"ל להיות כור היתוך לאומה חדשה. אכן, יש יסוד לשער כי אם תיפסק האיבה החיצונית, ישימו הניגודים העדתיים החריפים (המתלכדים במידה רבה עם החלוקה המעמדית) קץ לאחדות היהודית. ואף על פי כן אין ספק כי ההנהגה הישראלית התכוונה באמת להשיג השלמה – גלויה, דה-יורה, או סמויה, דה פאקטו – של הערבים עם הסטאטוס קוו הטריטוריאלי והדמוגראפי של 1949.

כיוון שהערבים סירבו להעניק הכרה זאת, וכל הפניות הישראליות הישירות נכשלו, החליט בן גוריון להשתמש בטכניקות עקיפות.

בשנים אלה הקיפה ארצות-הברית את ברית-המועצות ברשת בסיסים ובריתות צבאיות. נעשו מספר ניסיונות, בעיקר על ידי ג'ון פוסטר דאלס, להכניס את המזרח התיכון לברית צבאית אנטי-סובייטית. ממשלת ישראל היתה תמיד להוטה להצטרף לברית כזאת – לא כל כך מתוך פחד או שנאה לברית-המועצות (שהיתה ב-1948 הכוח העיקרי שסייע לישראל מבחינה מדינית וצבאית), אלא בעיקר מתוך הנחה שחיזוק השליטה המערבית באזור, ובייחוד כניסת מדינות ערב וישראל למסגרת צבאית משותפת בפיקוח המערב, יביאו לבסוף להשלמת הערבים עם הסטאטוס קוו. רוב מנהיגי ערב, להוציא פרו-אימפריאליסטים ותיקים כגון נורי סעיד, סירבו להצטרף; לא בגלל ישראל, אלא מתוך החשד שהבריתות הללו אינן מכוונות רק נגד ברית-המועצות (שאיתה לא היה להם שום סכסוך רציני) כי אם נגד האינטרסים של העולם הערבי עצמו. הם ראו את הבריתות המוצעות כמסווה לניסיון של ארצות-הברית למלא את מקומה של הנוכחות האימפריאליסטית הבריטית במזרח התיכון.

מאז תום מלחמת העולם השניה היתה התנועה הלאומית האנטי- אימפריאליסטית בעולם הערבי בקו עליה. היא הפעילה לחץ ישיר ועקיף על כל שליט ומדינאי באזור. בהדרגה הגיעו זרמים אחדים של תנועה זאת לשלטון בכמה מארצות ערב. מצב זה הדאיג את ההנהגה הישראלית. למשל, כאשר התברר ב-1954 כי בריטניה מתכוונת לפנות את בסיסה הצבאי בתעלת סואץ, עשתה ממשלת ישראל ניסיונות קדחתניים לשכנע את הבריטים להישאר. אחד מאלה היה הפרובוקאציה המחושבת של משלוח הספינה "בת גלים", המניפה דגל ישראלי, דרך תעלת סואץ; המטרה: לנצל את מעצרה (הצפוי מראש) של הספינה למסע תעמולתי שנועד להוכיח כי "אין לסמוך על המצרים שיבטיחו מעבר חופשי לספינות כל העמים". האמת היתה כי גם בתקופה שהבריטים שלטו שלטון מלא בתעלה לא עברו בה ספינות ישראליות (המצרים טענו כי למרות הסכם שביתת הנשק קיים מצב לוחמות בינם לבין ישראל, וסירבו להתיר מעבר ספינותיה לפני הסדר כולל של "בעיית פלשתינה").

מבחינת הנושא של מאמר זה, הנקודה החשובה היא שאם עד 1948 לא היה לציונים סכסוך עם מצרים, הרי עתה נקלעו להתנגדות למדיניות האנטי-אימפריאליסטית של המשטר החדש במצרים (אשר, דרך אגב, לא היה אחראי כלל להשתתפות מצרים בפלישה של 1948). הציונים היו מעוניינים בנוכחות בריטית בתעלה.

שוב הכתיבה השותפות עם האימפריאליזם בנושאים מקומיים שותפות גם בבעיות לא מקומיות.

אולם כל השיטות העקיפות – והן היו רבות ומגוונות – נכשלו בהשגת מטרתן: העולם הערבי סירב בעקשנות להשלים עם העובדות שכפתה הציונות על הערבים. כאשר הוברר כשלון זה לבן גוריון (שהיה אז הסמכות העליונה בישראל בשאלות מדיניות החוץ והביטחון) עבר הוא בהדרגה לשיטה אחרת: ניסיון לכפות על הערבים הכרה בסטאטוס קוו. המכשיר לכך היו "פעולות התגמול".

כפי שמעיד שמן הרשמי, בוצעו פשיטות ישראליות אלה כתגמול כביכול על פעולות ההסתננות והחבלה שנעשו (בקנה מידה קטן) על ידי מדינות ערביות או אירגונים ערביים בשטח ישראל. המניע המדיני האמיתי – אותו הבינו רק ישראלים מעטים – היה שונה. אחרי כל התקפה ישראלית רצינית היתה הממשלה הערבית הנוגעת בדבר פונה, בדרך כלל, לשגריר ארצות-הברית בבקשה לנשק. התגובה האמריקאית הקבועה: "הצטרפו לברית צבאית ותקבלו נשק בשפע…" – וזה בדיוק מה שרצה בן גוריון להשיג.

אולם טכניקה זאת פעלה, באורח מפתיע, כבומראנג. לאחר ההתקפה הישראלית הגדולה על מחנה צבאי ברצועת עזה (28 בפברואר 1955) פנה עבד אל-נאצר לשגריר האמריקאי בקהיר, הנרי באירוד, בבקשת נשק וקיבל את התשובה הרגילה; אז החליט לפנות לברית-המועצות בבקשת עזרה – ונענה בחיוב. נחתמה עיסקת הנשק המצרית-צ'כית.

ההשלכות המדיניות של צעד זה עירערו לבסוף את היסוד למדיניות החוץ של בן גוריון, כי ברית-המועצות לא היתה שותפה להצהרה המשולשת וסירבה להכיר בסטאטוס קוו. עד 1955 היה המערב השליט הבלעדי במזרח התיכון, לא רק בגלל אחיזתו הכלכלית ונוכחותו הצבאית הישירה, אלא גם בגלל המונופולין שלו על אספקת הנשק לאזור. עתה נאלץ המערב להתחרות עם ברית-המועצות על חסדי השליטים המקומיים.

עבד אל-נאצר הפיק תועלת רבה מתחרות זאת. אולם בן גוריון לא היה מסוגל לנצל אותה, משתי סיבות. ראשית, היתה התלות הכלכלית של ישראל בארצות-הברית גדולה מדי; ושנית, ברית-המועצות סירבה להכיר בסטאטוס קוו ותמכה בזכויות הפלשתינאים. כך נקלעה ההנהגה הישראלית – אשר בסכסוכה עם הבריטים ב-1948 מצאה משענת איתנה במדיניות הכוח של סטלין – להתנגשות אינטרסים עם ברית-המועצות בשאלת א"י.

מאז 1955 היה להנהגה הישראלית אינטרס מיוחד משלה בהקטנת ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון.

גולת הכותרת של קווים מדיניים אלה היתה מלחמת סואץ-סיני, 1956. ישראל לא "נתפתתה" על ידי צרפת – ומכל שכן על ידי אנגליה – לקנוניה זאת.

מלחמת סואץ (אשר ארצות-הברית התנגדה לה) מדגימה אספקט חשוב של אופי היחסים בין ישראל לאימפריאליזם. ישראל אינה משרתו הצייתני של האימפריאליזם האמריקאי (ומכל שכן לא של זה הבריטי או הצרפתי). היא מוכנה להעמיד את האימפריאליסטים בפני עובדות מוגמרות, אשר במקרה שיצליחו, יקבלו בדיעבד את ברכתם – אך לא תמיד יזכו לאישור מראש.

למרות הניצחון הצבאי, לא הצליחה ישראל ב-1956-7 לכפות על הערבים הכרה בסטאטוס קוו. בכך נסתיים השלב הרביעי בהתפתחות מדיניות החוץ הציונית.

1957–1967: המבוי הסתום; צמיחת המדיניות של "הישענות עצמית"

לאחר סואץ התברר להנהגה הישראלית כי במשך תקופה ארוכה לא תהיה שום דרך לכפות על הערבים שישלימו עם העובדות שנכפו עליהם על ידי הציונות. המצב הוחמר על ידי הקרע הברור בעולם הערבי, בין משטרים אנטי-אימפריאליסטיים ופרו-אימפריאליסטיים – קרע שהעמיק בעקבות מלחמת סואץ. שליטים פרו-אימפריאליסטיים (כמו נורי סעיד, פייצל או חוסיין), שהיו מעוניינים בקיום ההשפעה האימפריאליסטית במזרח התיכון, נמצאו בלחץ מתמיד מצד ההמונים, אשר נתמכו על ידי הממשלות האנטי-אימפריאליסטיות. כאמצעי-נגד מול לחץ זה, פנו אותם שליטים לתעמולה גזענית, אנטי יהודית, והוקיעו את המנהיגים האנטי-אימפריאליסטיים שאינם מזדרזים "להשליך את היהודים הימה". במקום לעסוק בדיבורי סרק על מאבק באימפריאליזם – כך אמרו – הבה נתלכד למלחמה נגד היהודים. העובדה שדווקא מצד השליטים הללו באה התעמולה האנטי ישראלית החריפה ביותר גרמה לתיסכול אצל ההנהגה הישראלית. יתר על כן, מעצמות המערב המשיכו לחזר אחרי עבד אל-נאצר (בתקווה למתן את פעילותו שאיימה על האינטרסים הכלכליים שלהן באזור) וגילו קרירות מה כלפי ישראל, בכדי לא להתנגש בגלוי עם הערבים, ומתוך ידיעה כי לישראל אין ממילא אפשרות לפנות נגדן.

כך צמחה המדיניות של "הישענות עצמית". פירוש הנוסחה הזאת הוא, שישראל אינה יכולה לסמוך על ממשלות ארצות-הברית, בריטניה או צרפת שישמרו על קיומה ובטחונה, והיא חייבת להישען בעיקר על כוחה-היא ועל עזרת היהודים בעולם.

[קטע שנמחק על ידי הצנזורה] בן גוריון ותלמידיו, דיין ופרס, עמדו על מדיניות זאת. הציונים המתונים יותר – כמו אשכול ואבן – היססו; לא נעמה להם המחשבה על התנגשות עם ארצות-הברית, [קטע שנמחק על ידי הצנזורה]

כאשר גילתה וושינגטון כי בן גוריון בונה, ללא ידיעתה ופיקוחה, כור אטומי (נוסף על הכור הקטן שעליו היה לה פיקוח), היא רתחה מזעם, בגלל ההשלכות הברורות שהיו לכך במישור המקומי ובמישור העולמי. לחץ אמריקאי היה אחד הגורמים שהביאו לסילוק בן גוריון מהשלטון ולהחלפתו באשכול.

[קטע שנמחק על ידי הצנזורה]

כאשר הטיל עבד אל-נאצר הסגר במיצרי טיראן, לא הזדרז ג'ונסון להתערב התערבות צבאית; היתה לו כבר מלחמה אחת, בווייטנאם, ולא היה להוט לעורר כנגדו את כל העולם הערבי על ידי התייצבות גלויה לצד ישראל. רק כאשר שוכנע כי אין צורך ש"בחורים אמריקאיים ימותו למען ישראל" נתן את האור הירוק להתנגשות צבאית. סירובו של ג'ונסון לממש מייד את התחייבותו הצבאית היה מכה קשה להנהגה הישראלית; טענותיו של בן גוריון בזכות מדיניות של "הישענות עצמית" הוכחו בעיניה כנכונות.

מדינת מתנחלים, אשר בגלל אופיה ועקב דרך התהוותה היא חלק אינטגראלי של מערכת הכוח האימפריאליסטית, אינה יכולה תמיד לסמוך על תמיכה פעילה מצד המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות. היא חייבת להביא בחשבון את האפשרות כי מעצמות אלה יהיו מוכנות להקריב אותה, או לעשות ויתורים על חשבונה לטובת האינטרסים שלהן. שאלה אחרת היא, אם אפשרות כזאת עשויה באמת להתממש; אולם עצם קיומה – ולו רק באופן תיאורטי – מחייב מדינות כגון דרום אפריקה, רודזיה וישראל להתכונן למקרה הגרוע ביותר. אין הן יכולות להפקיד את קיומן בידי הרצון הטוב והאינטרסים העצמיים גרידא של המעצמות האימפריאליסטיות. מכיוון שמדינות אלה חשות איום על עצם קיומן מצד התנועה האנטי-אימפריאליסטית, הרי התנגדותן אליה נואשת יותר מזו של המעצמות האימפריאליסטיות גופן. בהיותן קטנות, אין להן רגש אחריות כלפי שאר העולם. בהרגישן שאיום מרחף על קיומן, לא יהססו להבטיח אותו [קטע שנמחק על ידי הצנזורה] אין אף להוציא מכלל חשבון אפשרות של סחטנות או איום מצידן כלפי מעצמה אימפריאליסטית.

[קטע שנמחק על ידי הצנזורה]

הנה כי כן, הציונות שאפה להקים מדינה יהודית על ידי התנחלות בא"י; בתוקף המטרות והאמצעים שלה עצמה היתה היא חייבת להיכנס לשותפות עם הקולוניאליזם הבריטי – שותפות המבוססת על אינטרסים מקומיים משותפים. אך בהדרגה נקלעה הציונות להתנגשות עם כלל התנועה האנטי-אימפריאליסטית בעולם.

על כל פנים, דבר אחד ברור הוא: כל עוד נושאת ישראל אופי ציוני ומדיניותה מונעת על ידי שיקולים ציוניים, לא ייפסקו בריתה עם האימפריאליזם ותלותה בו.