הפרוגרמה של האופוזיציה הפולנית – יאצק קורון וקארול מודזלבסקי

להלן המשך "המכתב הגלוי" של יאצ'ק קורון וקארול מודזלבסקי. בגיליון מס' 42 של מצפן פרסמנו את הפרק הראשון ("שלטון הביורוקרטיה") ומחצית הפרק השני ("שכר, תוצר עודף וקניין"). להלן חלקו הנותר של פרק ב'.

מצב המעמד העובד בפולין

מומחי התזונה הפולניים קבעו ארבע נורמות לצריכת בשר. נורמה א' – מספיקה בקושי, ובלתי מומלצת לתקופת זמן ארוכה – 37 ק"ג בשר לנפש לשנה. נורמה ב' – מספיקה ומאפשרת פעולה גופנית תקינה במשך תקופה ארוכה – 40 ק"ג בשר לנפש לשנה [הערת מערכת "מצפן": מספרים אלה נראים מוגזמים בישראל, שבה צריכת הבשר הממוצעת לנפש היא מהנמוכות ביותר בעולם, ואינה מגיעה אף לחצי הכמות הנחשבת בפולין למינימום הכרחי; אולם יש לזכור כי נורמות התזונה שונות מאוד מארץ לארץ, לפי תנאי האקלים, הגידולים החקלאיים המקומיים וכו']. הנתונים הרשמיים על תקציבי המשפחות מגלים כי ב-23 אחוזים ממשפחות מעמד הפועלים נופלת צריכת הבשר מן הנורמה המספיקה בקושי, וב-18–19 אחוזים ממשפחות מעמד הפועלים מגיעה הצריכה לנורמה המספיקה בקושי, אך נופלת מן הנורמה המספיקה.

לפי מחקר שנערך ב-1957 על מצב פועלי בית החרושת הוורשאי לאופנועים, אוכלים 23 אחוזים ממשפחות הפועלים ארוחת בשר אחת בשבוע לכל היותר, ואילו 25 אחוזים ממשפחות אוכלים שתי ארוחות בשר בשבוע. אפשר לטעון כי נתונים אלה שנאספו לפני שבע שנים אינם מעודכנים עתה; אך למעשה היתה בשנת 1957 צריכת הבשר הממוצעת לנפש בפולין 43.9 ק"ג – כלומר, גבוהה יותר מאשר בשנת 1960 (42.5 ק"ג) ונמוכה אך במעט מאשר ב-1962 (45.8 ק"ג).

המינימום ההכרחי לקיום כולל לא רק צריכת מזון, אלא גם ביגוד, שיכון, נוחיות אלמנטארית וכלי בית. ב-1957 היו לפועלי המפעל הנ"ל 0.51 חליפות צמר לנפש בממוצע, 1.05 חליפות תכולת צמר נמוכה, ומלבד זה עוד 0.8 זוגות מכנסיים ו-0.6 ז'אקטים. בקבוצה בעלת ההכנסות הנמוכות ביותר (18 אחוזים מכלל הנחקרים) היתה בממוצע חליפת צמר לחמישה פועלים. אשר לבגדי חורף, הרי שלפועל ממוצע במפעל היו 0.15 מעילי צמר, 0.12 מעילים עליונים בעלי תכולת צמר נמוכה, 0.2 מעילי צמר קלים ו-0.5 מעילים קלים בעלי תכולת צמר נמוכה. אפשר היה לטעון כי מאז ועד עתה שופר המצב; אך לפי הנתונים הרשמיים עלה השכר הממשי הממוצע ב-12 אחוזים בקירוב בתקופה מ-1958 עד 1963, ואילו עליית שכרם הממוצע של הפועלים נפלה בוודאי מן העלייה הממוצעת הכללית: בתקופה מ-1960 עד 1963 עלתה ההכנסה הממוצעת של משפחות כלל המועסקים בתעשייה ב-4.5 אחוזים, ואילו הכנסתן הממוצעת של משפחות פועלי התעשייה עלתה רק ב-2.5 אחוזים.

לעשרה אחוזים ממשפחות הפועלים במפעל הנ"ל היה שטח דיור של פחות מ-3 מ"ר לנפש; ל-19 אחוזים היו בין 3 ל-4 מ"ר לנפש; ל-10 אחוזים היו בין 4 ל-5; ל-13 אחוזים היו בין 5 ל-6 מ"ר. בסך הכל היה ל-52 אחוזים מהמשפחות שטח דיור של פחות משישה מטרים רבועים לנפש. רק לאחוז אחד מהמשפחות היו מים חמים זורמים, ל-46 אחוזים היו מים קרים זורמים; רק ל-25 אחוזים היו בתי שימוש ול-7 אחוזים חדרי רחצה בדירותיהם. מספר המיטות הממוצע לנפש היה 0.3. שישים וחמישה אחוזים מהפועלים שנחקרו סבלו ממחלות כרוניות.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה על תקציבי המשפחות, משתמשות המשפחות הנמצאות בקבוצת ההכנסה השלישית (600 עד 800 זהוב לחודש לנפש) או למטה ממנה בכל תוספת הכנסה בעיקר כדי להגדיל את צריכתן בבשר, מוצרי בשר, חלב ומוצריו, ביצים, סוכר ומצרכי מזון כיו"ב. רק המשפחות הנמצאות מעל לקבוצת ההכנסה השלישית מגדילות את הוצאותיהן על מצרכים מסוג זה בקצב איטי יותר מקצב גידול הכנסותיהן, ואילו הוצאותיהן על בידור, תרבות, השכלה וספורט עולות מהר יותר. פירוש הדבר הוא כי קבוצת ההכנסות השלישית מגיעה לסיפוק הצרכים היסודיים ביותר, בשיעור המקובל אצל משפחות הפועלים כמינימום ההכרחי. מתחת לרמה זאת חיים 22–23 אחוזים ממשפחות הפועלים – מספר השווה כמעט בדיוק לאחוז המשפחות הפועליות שצריכת הבשר שלהן היא בלתי מספקת.

המינימום ההכרחי לקיום אמור לגבי אנשים החיים בתוך חברה, ולפיכך אינו קבוע. מותנה הוא בנסיבות ההיסטוריות והסוציאליות, ועולה בדרך כלל עם התפתחות התעשייה, הטכנולוגיה והרמה התרבותית הכללית בחברה הנתונה. התפתחות התעשייה המודרנית מצריכה פועלים בעלי רמה תרבותית ומקצועית גבוהה יותר, אשר להם יש, לכן, גם צרכים אישיים גדולים יותר, הן חומריים והן רוחניים. המינימום ההכרחי לפועל פולני היום גבוה ללא ספק משהיה ב-1937. תופעה דומה קיימת בחברה הקפיטליסטית: ברוב ארצות המערב עלתה הכנסתו הממשית של הפועל ללא ספק ב-45 אחוזים לפחות בעשרים וחמש או שלושים השנים האחרונות. ועם זאת לא חדל שכר העבודה מהיות מה שהיה בדור הקודם: שווה הערך של המינימום החיוני בנסיבות הנתונות, כלומר – מחיר כוח העבודה.

שכר העבודה בפולין

מתברר מניתוח תקציבי המשפחות שנעשה על ידי הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה, כי ההבדלים ברמות הצריכה בין משפחות הפועלים אינם נובעים בעיקרם מהבדלים ברמות השכר, אלא בייחוד מההבדלים בגודל המשפחות ובמספר המפרנסים בכל משפחה. פירוש הדבר הוא כי השכר הממוצע הנהוג עתה בארצנו אינו מאפשר לרבע ממשפחות הפועלים להגיע לרמת החיים המינימלית, בגלל גודלן; ואילו 13 אחוזים ממשפחות הפועלים יכולות אך להגיע למינימום, ותו לא. מעל למינימום חיים בעיקר זוגות ללא ילדים, או זוגות עם ילד אחד או שניים לכל היותר (בתנאי ששני ההורים עובדים). פירוש הדבר הוא כי שכר העבודה בארצנו מתאים למינימום ההכרחי בנסיבות הקיימות. לשון אחר: השכר מאפשר לפועל לקבל מן ההכנסה הלאומית רק את החלק החיוני לו בהחלט לשם קיומו וגידול ילדיו, כלומר לשם עיצור מחדש של כוח עבודתו שלו עצמו והכנת פועלים חדשים לתעשייה.

שכר העבודה הוא אפוא רק אחד ממרכיבי הוצאות הייצור, הוצאה נחוצה באותה מידה כמו ההוצאות על חומרי גלם ומכונות.

בדרך כלל יש לפועל שיכון ממלכתי, בתשלום קטן מאוד. כלומר, השימוש בדירה ניתן לו כמעט בחינם. אולם הרי חייב הוא לגור במקום כלשהו כדי שיוכל לחיות ולייצר. בדירתו אין דבר מן המותרות, ובמרבית המקרים היא נעדרת נוחיות אלמנטארית. השיכון הוא חלק מהמינימום החיוני, הניתן לו נוסף לשכרו.

הפועל נהנה מטיפול רפואי חינם ומהנחה במחירי התרופות; הרי הדבר הכרחי כדי שישמר כוח עבודתו. גם זה חלק מהמינימום החיוני לקיומו. אילולא ניתן הטיפול הרפואי בחינם, או אילו הועלה שכר הדירה, כי אז מן ההכרח היה להעלות את שכר עבודתו בשיעור השווה לעליית הוצאותיו. הנאות ושירותים אלה מהווים, לגבי הפועל, חלק הכרחי מן המינימום החיוני לקיומו, תוספת הכרחית למשכורתו – הכרחית לא פחות מהמשכורת עצמה – ולפיכך מהווים הם חלק מהוצאות הייצור.

בהשוואה לשכר העבודה, חשיבותם של שירותים והנאות אלה היא משנית; שהרי ערך הצריכה הציבורית של שירותים בפולין מסתכמת ב-1,200 זהובים לנפש בשנה.

איזה חלק מערך תפוקתו של הפועל נכלל בשכר עבודתו? הסטאטיסטיקה הרשמית נותנת על כך תמונה מסולפת, משתי סיבות:

ראשית, המחירים המיוחסים לתוצרי סקטור א' (אמצעי ייצור) אינם מחירים אמיתיים, והם נמוכים בהשוואה למחירים שלפיהם מחושבת התוצרת של סקטור ב' (מוצרי צריכה). לפיכך מביאים מחירים אלה להגזמה מלאכותית בערך השכר בהשוואה לערך התוצר.

שנית, ההנמכה המלאכותית של מחירי התוצרת החקלאית מפחיתה ומסווה את חלקה של החקלאות ומגזימה בחלקה של התעשייה ביצירת התוצר הלאומי. אך בלית ברירה השתמשנו בנתונים הרשמיים, אשר את מסקנותיהם רואים אנו כהדגמות מקורבות גרידא.

בשנת 1962 ייצר הפועל בתעשייה תוצר בשווי ממוצע של 71,000 זהוב, אשר מתוכו קיבל הוא כשכר עבודה 22,000 זהוב בממוצע. לשון אחר: במשך שליש מיום עבודתו מייצר הפועל את המינימום החיוני לקיומו הוא, ובמשך שני השלישים הנותרים מייצר הוא תוצר עודף.

חלוקת התוצר העודף

למעמד הפועלים אין כל השפעה על היקף התוצר העודף, על חלוקתו ועל השימוש שנעשה בו; שהרי – כפי שראינו – הוא משולל השפעה על הכרעות השלטון, אשר בידיו נתונים אמצעי הייצור והתוצר עצמו. לא מעמד הפועלים הוא הקובע את גובה שכר העבודה – השכר נכפה עליו, ממש כמו נורמות הייצור. לפועלים אין זכות או אפשרות של התגוננות כלכלית, שהרי משוללים הם אירגון משלהם – ואירגון כזה, תנאי הכרחי הוא ליעילותה של שביתה. כל התארגנות של פועלים שמטרתה ניהול מאבק להעלאת השכר היא בלתי חוקית, ובתור שכזאת היא נרדפת על ידי מנגנון הדיכוי – המשטרה, התביעה הכללית, ובתי המשפט. ובכן, התוצר העודף נלקח בכוח הזרוע מן הפועלים, בשיעור שלא נקבע על ידם, והוא בא על שימושו מחוץ לתחום השפעתו של מעמד הפועלים ומעבר לגדר פיקוחו.

למה משמש התוצר העודף?

ראשית, להצבר הון; כלומר להרחבת הייצור, אך מכיוון שהפועל מקבל מתוך כלל התפוקה רק את המינימום החיוני, הרי שמטרת הייצור אינה מטרתו המעמדית (דומה לכך המצב גם במשטר הקפיטליסטי: ההצבר עשוי לשרת את האינטרס של העובד, במידה שהוא יוצר עבורו תעסוקה המאפשרת לו להתפרנס; ואף על פי כן, מטרת הייצור איננה מטרתו המעמדית של העובד). במשטר הנוכחי, מיועדות הוצאות ההצבר למטרה זרה לפועל.

שנית, להחזקת מנגנון הדיכוי: הצבא, המשטרה הפוליטית, התביעה, בתי הדין, בתי הכלא. מנגנון זה משמש לביצור היחסים הכלכליים והחברתיים הקיימים, שבהם מקבל הפועל רק את המינימום החיוני לקיומו, בעוד ששני שלישים מכלל התפוקה נלקחים ממנו; יחסים שבהם משולל הפועל השפעה ופיקוח על עבודתו ועל פריה, משולל אירגון עצמי, משולל אמצעי התגוננות. הוצאות החזקת המפלגה והאירגונים המנוהלים על ידה משמשות לאותה תכלית עצמה: מניעת כל ניסיון התנגדות, כל אופוזיציה מצד מעמד הפועלים. הוצאות אלה משמשות לשם אירגונו של מעמד זה בכפיפות קומה וכניעה לשלטון; אלה הן הוצאות החזקת מנגנון המפקח על הפועל בכדי שייצר תוצר עודף רב ככל האפשר ובכדי שלא ייקח זהוב אחד למעלה ממשכורתו; הוצאות למימון מנגנון התעמולה המפאר ומרומם את המשטר הנוכחי ומסביר לפועל כמה שפר חלקו; הוצאות לאדמיניסטראציה שהיא מכשיר של שלטון הביורוקרטיה. כל המנגנונים הללו הם אויבי מעמד הפועלים, ואותו חלק מן התוצר הכולל המוקדש להחזקתם הריהו מופנה נגד מעמד הפועלים.

שלישית, חלק מן התוצר העודף משמש לכיסוי הוצאות של סקטורים אשר פעולתם אינה נראית, במבט ראשון, קשורה באופיו של המשטר: מדע, מערכת החינוך, השכלה גבוהה, תרבות, בריאות, שירותים שונים. אכן, הסקטורים האלה ממלאים תפקיד חברתי כללי; אולם תפקיד כזה ממלאים התרבות, ההשכלה, המדע (ואף עצם הייצור החומרי) בכל חברה בעלת ניגודים מעמדיים – ואף על פי כן, חרף תפקידם הכלל-חברתי של סקטורים אלה, יש להם אופי מעמדי מובהק. את ההוצאות הנזכרות בסעיף זה אפשר לסווג כדלקמן:

1. הוצאות המשמשות באופן ישיר את הייצור (חלק מהוצאות המדע, כגון מחקרים טכניים ומתימטיים: חלק מהוצאות ההשכלה בכל הדרגים, המיועדת להכשיר כוח עבודה בעל הרמה ההשכלתית הנדרשת על ידי הטכנולוגיה בת זמננו, וכד'). במערכת היחסים הכלכליים הקיימים, עצם מטרת הייצור זרה לאינטרס המעמדי של הפועל – ולכן זרות לו גם ההוצאות המיועדות להגשמת אותה מטרה, ממש כמו ההוצאות בנועדות להצבר.

2. הוצאות המשמשות בעקיפין ללימוד סניגוריה על היחסים החברתיים הקיימים, להשרשתם בתודעת ההמונים, ולכינונו של אורח חיים התואם אותם. לסוג זה שייכות בחלקן הוצאות המדע, הספרות, הקולנוע, האמנות. תלותם החומרית של האינטלקטואלים היוצרים (אשר מקצועם קשור בעיצוב התודעה החברתית) בשלטונות מוסדות המדע, בשלטונות המיניסטריונים, ובמערכות העיתונים והוצאות הספרים, מאפשרת את הכנעתם של היוצרים לאינטרסים של הביורוקרטיה. הכנעה זאת מתבצעת הן בעזרת טיעון פוליטי (תפקידה המדריך של המפלגה בשדה המדע והתרבות) והן באמצעי דיכוי: הצנזורה. הסופר, המדען ואמן הקולנוע אינם יכולים לגלות עצמאות בעבודתם המקצועית ואינם רשאים לומר לציבור אלא מה שמתיר הצנזור. הביורוקרטיה היא הקובעת – באמצעות הצנזורה, הנהלות מוסדות המדע והתרבות, המו"לים והעורכים – את גבולות הפעילות המקצועית של היוצרים, ובכך אונסת היא אותם ללמד סניגוריה או לבלום את פיהם. גם הוצאות מערכת החינוך משמשות בחלקן למטרות דומות – לא רק בגלל האופי התעמולתי של תוכניות הלימודים, אלא בעיקר בגלל המבנה המסורתי של השיטה הפדגוגית הנהוגה היום בבתי הספר, אשר מחנכת את הנוער לאורח חיים קולקטיבי התואם בדיוק את היחסים החברתיים הקיימים, יחסים שבהם אין לפועל כל שליטה על עבודתו ועל תוצרתה, והוא משולל זכויות פוליטיות; בתי הספר מכוונים איפוא למטרות הנוגדות את מטרות הפועל.

3. הוצאות המשמשות למימון הטבות ושירותים שונים הניתנים חינם לפועלים ולכלל העובדים השכירים; בסוג זה נכללים תקציבי הבריאות, חלק מן התקציבים לאחזקת שירותים עירוניים, גני ילדים, גנונים, פעילויות של שעות הפנאי וכו'. כפי שראינו לעיל, מהווים שירותי חינם אלה חלק בלתי נפרד מן המינימום החיוני לקיום הפועל, כל עוד רמת השכר הממשי היא כפי שהינה. לפיכך מהוות הוצאות אלה, מנקודת ראותם של מארגני הייצור, חלק בלתי נפרד של הוצאות הייצור, השייכות לתוצר ההכרחי ולא לתוצר העודף.

משטר של ניצול מעמדי

ברור כי הפועל אינו יכול לקבל את מלוא ערך תפוקתו בצורת שכר ממשי. בכדי שהייצור יוכל להתרחב, יש להפריש קרנות להצבר; בכדי להחזיק את הסקטורים הבלתי יצרניים הנחוצים לפועל ולכלל החברה (חינוך, בריאות, מדע וכו') יש להקדיש להם חלק מהתפוקה הכוללת. אולם במשטר הקיים אין הפועל מקבל (בצורת שכר ושירותים) אלא את המינימום ההכרחי. התוצר העודף נלקח ממנו בכוח, אין לפועל שליטה על גודלו ועל חלוקתו, והשימוש בו נעשה למטרות הזרות – ואף מנוגדות – לאינטרס שלו. פירוש הדבר הוא כי הפועל מנוצל; הוא מייצר עבור עצמו רק את המינימום ההכרחי, וכל כוחות השלטון מופנים נגדו. תוצר עבודתו-הוא לובש למולו צורה של כוח עוין ונוכרי שאינו שייך לו. אם התוצר המיוצר על ידי הפועל אינו שייך לו, הרי פירוש הדבר כי גם עבודתו-הוא – שהיא מקורו של התוצר – אף היא אינה שייכת לו.

מדוע?

בכדי לחיות חייב הפועל לייצר. בכדי שהייצור יוכל להתבצע, צריך לחול צירוף של כוח העבודה עם אמצעי הייצור. בידי הפועל נתון רק כוח עבודתו-הוא, ואילו אמצעי הייצור אינם ברשותו. הצירוף של כוח עבודתו עם אמצעי הייצור השייכים לזולתו יכול איפוא להתחולל רק על ידי פגישה, בשוק העבודה, של הפועל בעל כוח העבודה עם בעלי אמצעי הייצור. הפועל איפוא מנוצל מפני שמשולל הוא בעלות על אמצעי ייצור; בכדי לחיות עליו למכור את כוח עבודתו. למן הרגע שבו הוא עושה צעד זה, שהוא חיוני עבורו – כלומר, כאשר הוא מוכר את כושרו לבצע עבודה מוגדרת תוך זמן מוגדר – הרי שעבודתו ותוצרתה כבר אינן שייכות לו אלא למי שקנה את כוח העבודה, דהיינו לבעל אמצעי הייצור, למנצל.

למי מוכר הפועל בארצנו את כוח עבודתו? לאלה שבידיהם אמצעי הייצור, כלומר לביורוקרטיה הפוליטית המרכזית. בתוקף עובדה זאת מהווה הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית מעמד שליט: בידיה השליטה הבלעדית על אמצעי הייצור הבסיסיים; היא הקונה ממעמד הפועלים את כוח עבודתו; היא הנוטלת ממנו, בכוח הזרוע ובכפייה כלכלית, את התוצר העודף שבו היא משתמשת למטרות עוינות ונוכריות לפועלים, כדי לבצר ולהאדיר את שלטונה על הייצור ועל החברה. זהו הטיפוס העיקרי של יחסי הקניין במשטר הקיים אצלנו, הבסיס שעליו מושתתים יחסי הייצור והמבנה החברתי.

יש אומרים שאין הביורוקרטיה יכולה להיות מעמד, מפני שהכנסותיהם האישיות של חבריה זעירות הן לעומת הכנסותיהם של בעלי הון; מפני שאין בידי כל ביורוקרט וביורוקרט שליטה אלא על חווילתו, על מכוניתו ועל מזכירתו; מפני שכניסתו של אדם לשורות הביורוקרטיה נעשית בדרך הקריירה הפוליטית ולא בירושה מאבות לבנים; ומפני שאפשר, ללא קושי רב, לסלק אדם מתוך הביורוקרטיה בעיקבות התגוששות פוליטית. טעות היא. כל הנימוקים הללו באים רק להוכיח דבר הלמד מעניינו: הקניין הביורוקרטי אינו אישי, אלא קניין קולקטיבי של עילית המזהה את עצמה עם המדינה. עובדה זאת היא הקובעת את עקרונות אירגונה הפנימי של הביורוקרטיה; ואילו אופיה המעמדי אינו תלוי באירגונה הפנימי ובנוהגיה, אלא רק ביחסים הקושרים אותה – בתורת קבוצה – עם אמצעי הייצור ועם שאר המעמדות (ובייחוד עם מעמד הפועלים).

הכנסותיהם האישיות של הקפיטליסטים גבוהות לאין ערוך משל הביורוקרטים. אולם מהכנסתם האישית מפרישים הקפיטליסטים קרנות להשקעה, משלמים משכורתם של משגיחים על העבודה השכירה, של משרתים אישיים ושל כל אלה שתפקידם לרומם ולהאדיר את יוקרת בעל ההון וסמכותו. הכנסתם האישית משמשת להם לרכישת עמדה חברתית, חשיבות, השפעה וכוח פוליטי. ואילו הביורוקרטים מכסים מהכנסתם האישית רק את צריכתם האישית; כל השאר – כלומר קרנות ההשקעה, והקרנות שמתוכן משלמים לאנשים לאין-מספר שתפקידם לגונן על שלטון הביורוקרטיה, לנהל תעמולה בזכות המשטר, להשגיח על העובדים וכו' – כל זה נלקח מהכנסותיה של המדינה, שעליה הם שולטים שליטה בלעדית.

עקב היקפה המספרי המצומצם, אין הביורוקרטיה נוטלת לצריכת המותרות שלה אלא חלק זעיר מן התוצר החברתי; אך אותו דבר עצמו ניתן להיאמר גם על הקפיטליסטים. לא זאת היא מהותו של הניצול, שהרי בשום משטר אין הצריכה האישית הישירה מטרה בפני עצמה של המעמד השליט.

זכות היתר של צריכת השפע, היוקרה והשלטון – וכל שאר זכויות היתר החברתיות – נובעות מן השליטה על הייצור. לפיכך שואף כל מעמד שליט לקיים, לבצר ולהגדיל את שליטתו על הייצור ועל החברה; לשם כך הוא משתמש בתוצר העודף ולמטרה זאת הוא מכופף את עצם תהליך הייצור.

(המשך יבוא בגיליונות הבאים)