הננו מביאים בזה, את החלק השני והאחרון של מאמרו של ו' סוליימה, מהפכן מצרי הנמצא בגלות בצרפת. חלקו הראשון של המאמר פורסם בגיליון מס' 42 של "מצפן". המאמר פורסם במקורו בגיליון ינואר-פברואר של העיתון השמאלי "תחת דגל הסוציאליזם".

 

משמעות הגרילה

השלב הנוכחי של הגרילה הפלשתינאית הוא המשך הגיוני של הטרור שקדם ל-5 ביוני. זאת היתה הדרך היחידה בה יכלו הפלשתינאים להתריע על קיפוח זכויותיהם כלפי ישראל וארצות ערב כאחת. הטרור מנע את גניזת הבעיה ושימש מחאה נגד מדיניותן של ארצות ערב, שמינו עצמן לנציגות הפלשתינאים, אך שימרו את בעייתם במבוי סתום.

רחוקים ומנושלים מריבונותם הלאומית, לא נשארה בידי הפלשתינאים אלא דרך הטרוריזם הכמעט אינדיבידואלי – תשובה  יחידה שהיתה לפי כוחם והעשויה לעורר הד חיובי בין המוני הפליטים.

הטרור הפלשתינאי, בדומה לגרילה הנוכחית שלהם, משמעותו בסופו של דבר מלחמה עם ישראל. אפשר היה להעריכו כהתגרות בישראל וכסיוע אובייקטיבי למגמות ההתפשטות הישראליות. ניתוח כזה אינו נטול יסוד, אך את הפסקת הטרור רשאי היה לדרוש רק מי שבידו להציע לפלשתינאים מוצא וסיכוי אחר. אולם, אם באמת מסוכן היה לגרות את ישראל למלחמה, לא יתכן להתעלם גם מהעובדה שאת מחיר השלום שילמו הפלשתינאים. לדרוש מהפלשתינאים לוותר לא רק על אדמתם, אלא אף על זכותם למדינה עצמאית, רשאי רק מי שיציע בעת ובעונה אחת גם הקמת מדינה ערבית מאוחדת במזרח הקרוב, בה יהיו הפלשתינאים שווי זכויות ותובטח השתלבותם הכלכלית המלאה של הפליטים. אולם, איש לא המליץ על תכנית כזאת בעתיד הקרוב; מאידך גיסא, נעשה הכל במגמה להחזיק את הפלשתינאים במצב, שבו רק המלחמה פתחה לפניהם סיכוי כלשהו, אם כי מפוקפק.

קיים היה, ללא ספק, מפגש אינטרסים אובייקטיבי בין הטרוריזם הפלשתינאי והגורמים האקספנסיוניסטיים והמיליטריסטיים בישראל. הודות לטרור היתה בידי ישראל אמתלה נוחה לדיר יאסין ב-1948 ולהתקפות ב-1956 ויוני 1967. ואין אפילו להוציא מכלל אפשרות שישראל שתלה את אנשיה בתוך תנועת ההתנגדות ואלה הדריכו או גירו קבוצות של טרוריסטים, ברגע שהדבר נדרש למטה הכללי הישראלי. לפי עדויות מסוימות, אפשר להניח שהישראלים ביימו בעצמם התנקשויות מסוימות לצרכיהם.

ברור, אלמלא היה קיים הטרור הערבי, היה טיעונן של ארצות ערב בעניין הפלשתינאים באו"ם, נוח יותר; לולא הטרור, היו לאגף המתון בציונות ולאישים כמשה שרת, יותר אפשרויות לייצב את הסטאטוס קוו ולכוונו לקראת התפתחות של שלום. אך מסוכן לקבוע שאלמלא הטרור לא היתה ישראל יוצאת למלחמה. כי הבעיה אינה בהמצאת אמתלות, היא נעוצה באופיין של מדינת ישראל והציונות וקשורה בתפקידים שהאימפריאליזם קובע להן, תפקידים שיבוצעו ביעילות, גם אם לא יסופקו תואנות על ידי הצד הערבי.

למעשה, הסכנה הגדולה ביותר שצצה בקשר לטרור הפלשתינאי כלולה באנטי ישראליות עקרה ודמגוגית ששימשה, לסירוגין, את תעמולת הימין והשמאל הערבי, כשמטרתה אינה פתרון הבעיה הפלשתינאית, אלא הטיית תשומת הלב מהקשיים הפנימיים או הסוואת קוצר ידם להציע פתרון כלשהו לבעיה הפלשתינאית. כל ארצות ערב שותפות לאווירת חוסר האחריות שנוצרה מסביב לבעיה הפלשתינאית; בעד חוסר אחריות זה שילמה ביוקר הרפובליקה הערבית המאוחדת; נתנה אפשרות ל[נשיא תוניסיה]בורגיבה להוקיעה, כשהצדק ההגיוני לצידו. אולם מעשיו של בורגיבה לא היו מכוונים לפתרון הבעיה, כי אם לסכל תמרון של נאצר, שעשוי היה, לולא ההתערבות התוניסאית, להסתיים בהצלחה רבה לשמאל הערבי.

היה יסוד אובייקטיבי מסוים להאשים את הטרוריזם הפלשתינאי בחוסר אחריות; אולם הדבר נובע מחוסר אחריותן הרבה יותר של כל ארצות ערב במדיניותן כלפי ישראל וחוסר אחריותו של השמאל הערבי כלפי המהפכה וכלפי האגף העשוי להיות רדיקלי ביותר במהפכה זו – העם הפלשתינאי.

חוסר אחריותן של המדינות הערביות התבטא בשימוש המתמיד באיומי  מלחמה כלפי ישראל, בשעה שאף אחת מהן לא היו בידיה אמצעים מתאימים. הרפובליקה הערבית המאוחדת שהוכיחה, למרות הכל, זהירות מרבית בשטח המאבק האנטי ישראלי בדחותה את המלחמה לעתיד הרחוק, טעתה, עם זאת, בהאמינה שזהירותה מבטיחה לה מחסה זמני מפני תוקפנות וטעתה שוב בהעריכה שחילות ערב המסורתיים יהיו מסוגלים, בבוא השעה, לשבור את ישראל בדרך צבאית.

במבוי הסתום בו נתונים הערבים, מול כוחם העדיף של ישראל ובעלות בריתה בריתה המערביות לפני ה-5 ביוני ועל אחת כמה וכמה היום, לא יכלו הערבים לבחור בין מלחמה לשלום. רעיון המלחמה העממית הכלול בטרור, נראה היום לא פחות מבוסס (אם לא יותר) מהתקווה למוטט את ישראל או לנצחה על ידי הצבאות הקונבנציונליים. אשליה זאת מקורה העיקרי בעובדה שמלחמה עממית מחייבת את ביטול הצבאות הסדירים, בשעה שצבאות אלה הם הם יסודם החברתי של המשטרים הרדיקליים הערביים. יתר על כן, מלחמת ששת הימים הוכיחה שהצבאות הסדירים לא היו מסוגלים אפילו להגן על המשטרים שאותם יצרו הם עצמם. הם היו מבכרים לחזות במפלתם של המשטרים האלה, על פני האפשרות של התפתחות הנבטים המהפכניים הגלומים בהם בכוח.

סיכויי הגרילה

הטרור, ואחריו הגרילה הפלשתינאית, מורים על הצורך בחיסול הצבאות המקצועיים, כדי לאפשר את התקדמותה של המהפכה הערבית. הבעיה המתעוררת היום היא: האם תוכל הגרילה להביא פתרון צבאי לתבוסה ולשינוי יחסי הכוחות בין הערבים לישראל.

גם היום כלול בגרילה הסיכון של התפשטות המלחמה וחידוש התוקפנות הישראלית בכיוון דמשק, רבת עמון, קהיר ויתכן גם בכיוון ביירות. במתקפה כזאת יימחצו, ללא ספק, צבאות ערב. זוהי, אם כן, הסכנה שבפניה מעמידה הגרילה את ארצות ערב השכנות; המשטרים במצרים, סוריה ועיראק שוב לא יתאוששו לאחר מפלה כזאת, הרי גם לאחר מפלת יוני התאפשר קיומם רק בחסד.

אלה הם הסיכויים האפשריים במקרה שהמלחמה העממית תוגבל לתחום השטחים הכבושים על ידי ישראל. אולם, מה יקרה אם תבחרנה סוריה  והרפובליקה הערבית המאוחדת, גם הן, באסטרטגיה עקבית של מלחמה עממית? למרות הגוזמות הישראליות בדבר פגיעותן של בירות ערב ואופיים ה"אידיאלי" של הגבולות הנוכחיים, הרי במקרה של מלחמת גרילה, בה היתה ישראל נאלצת להרחיק ולהתקדם ולכבוש שטחים נוספים ואוכלוסיה מזוינת מראש, היא (ישראל) היתה נלכדת במין פח וייטנאמי בעוד שסוריה הצפונית, עיראק ומצרים התיכונה תישארנה מחוץ לכיבוש ותמלאנה במלחמה את תפקידה של צפון וייטנאם. אם כיום מטרידה הגרילה הפלשתינאית את ישראל וידידיה המערביים במידה כזאת, שעל ממשלת ישראל לחזור ולהכריז על כוונותיה לספח את כל השטחים הכבושים, הרי החשש מפני הרחבת הבעיה פי שלושה או ארבעה, יכול לדחוף את ישראל לנסיגה. אימוץ מדיניות ממין זה כולל בתוכו סכנות עצומות, והגדולה שבהן היא: קבלתה לחצאין. סוריה נמצאת כיום, למעשה, במצב כזה, בו מפולגת מנהיגות המשטר בין "הסובלנות המהפכנית" של ח' חייקל ומגמה של מלחמה עממית שאפשר לראותה כקו רשמי (הערה מסבירה של המחבר בסוף המאמר).

אם תבצע ישראל את המעשה המטורף ותכבוש את הדלתה של הנילוס, את עבר הירדן וחלקים של סוריה, לא יהיה בכוחה להחזיק כוח כיבוש צפוף כזה שמוצב היום בגדה (ושלמרות הכל הפלשתינאים מצליחים להתגרות בו). במידה שיתרחבו אזורי הכיבוש, תתאפשר יצירת חזית ניידת, כדוגמת וייטנאם. ישראל מסוגלת פחות מכל אחד לעמוד במלחמה ממושכת; צבאה, הבנוי להפליא לצרכי מלחמת בזק, יראה את יתרונותיו הופכים לחולשה ברגע שיעמוד בפני שטחים נרחבים ואוכלוסיה העולה עשרות מונים על זו שלו. צירוף מלחמת גרילה בשטחים הכבושים עם בסיסי פריפריה בשטחים החופשיים, שמתוכם יוכלו לפעול אנשי קומנדו ויחידות מצוידות בנשק כבד יותר, יאפשר לנצל בצורה יעילה את יתרונותיהם של הערבים, בעיקר את יתרונות המרחבים והעדיפות המספרית. יעילותה של אסטרטגיה כזאת, שמתבלטת כבר בשטח הצבאי, תהווה אמצעי לחץ בו לא תוכל ישראל לעמוד לאורך ימים.

המזרח התיכון אינו וייטנאם – טוענים מתנגדי הגרילה, בהדגישם את השוני הגיאוגרפי: מבנה חצי מדברי, דלילות האוכלוסיה וכו'. ברור שהמרשם הווייטנאמי לא יתאים כפשוטו למזרח התיכון. בעיקר יחייב המבנה החצי מדברי סבל מפרך, אולם אותה מנת סבל תוטל, במידה שווה, על שני היריבים. וכבר נוכחו האנגלים והמצרים בדרום ערב ובתימן, שאפשר להחזיק צבא סדיר ב"שח" ממושך ואפילו להעמידו במבחן קשה מאוד, בתוך האזורים החצי מדבריים.

גישושי הנסיגה האחרונים של ישראל, מקורם בדיוק בחששות מפני מצבים דומים. זוהי השעה בה אסור למהפכנים הערבים לוותר על השימוש ביתרונותיהם.

הערת המחבר: הידיעות המגיעות מסוריה מאשרות את אופיה הדו משמעי של האוריינטציה הסורית. בדצמבר נאסר ח'אלד ג'ונדי והואשם ברצח שפל: לפי הגירסא הרשמית, הוא רצח את אהובתו וביתר אותם לנתחים! (ההאשמה לוותה בפרטים מחרידים). יש אומרים שההסתה מכוונת נגד כל "שבט ג'ונדי" ובעיקר נגד עבד אל-כרים ג'ונדי, האחראי לשירותים המיוחדים בצבא הסורי והאמור להיות בעל השפעה רבה על ח'אלד. הופצו שמועות בדבר "אי יושרו" של הנאשם, "חוסר דייקנות בהנהלת קופות האיגוד המקצועי"; כמו כן הוא מואשם בעמדה עוינת כלפי מפלגת ה"בעת", בהחלשת סמכותה בעזרת המיליציה של האיגודים המקצועיים ובשימוש במיליציה לקידום מטרות פרטיות. אין כל ספק שההתקפה על "שבט ג'ונדי" נועדה לפגוע לא רק במיליציה של הפועלים, אלא בכל צורה של חלוקת נשק לעם. לפי ידיעות אחרות ממקורות מהימנים מוכן היה הגנרל ג'דיד, אחד ממנהיגי ה"בעת", לבטל את הצבא הסדיר ולחלק נשק לאוכלוסיה. הוא שוקל ברצינות את האפשרות לנקוט אסטרטגיה של מלחמה עממית, לא לשם חיסול השמאל, אלא נגד הימין והאלמנטים הבורגניים. אם לקבל הנחה זאת, הרי יש להקשות על עמדתו של ג'דיד בפרשת ג'ונדי. בהיותו האיש החזק במפלגה, איך יתכן יחסו הסובלני לפרובוקציה המבוימת נגד בעלי בריתו האובייקטיביים?