בגיליונות 33, 34, 35 של "מצפן" פרסמנו את תרגום הפרק העשירי של מכתבם הגלוי של קארול מודזלבסקי ויאצק קורון אל חבריהם בתא המפלגתי באוניברסיטה של ורשה.
פרק עשירי זה מהווה את המסקנה הפרוגרמאטית מן הניתוח הנוקב והמעמיק הכלול בתשעת הפרקים הראשונים. המסמך בשלמותו מהווה ניסיון נועז ומרשים של שני מהפכנים צעירים להתמודד עם בעיות המשטר הקיים בארצות "הגוש המזרחי". המחברים מפגינים בו לא רק להט מהפכני, אלא גם שליטה מלאה במתוד המרכסיסטי ובנתונים העובדתיים של המציאות הפולנית.
אם כי המכתב הגלוי דן בעיקר בפולין ומסתמך על נתונים פולניים, הניתוח הכלול בו כוחו יפה – בשינויים מסוימים – לגבי כל הארצות בעלות משטר דומה. מכיוון שארצות אלה (ופולין בכללן) נתונות עתה בזעזועים מרחיקי לכת, רואה מערכת "מצפן" תועלת בפרסום תרגום מלא של המכתב הגלוי, כדי לספק לקוראי העיתון חומר רקע ומכשירי ניתוח להבנת האירועים השוטפים.
קארול מודזלבסקי ויאצק קורון הם בנים למנהיגים בכירים של מפלגת השלטון בפולין (אביו המנוח של מודזלבסקי היה שר החוץ הראשון של פולין העממית). בשנת 1956 לקחו הם חלק במהפכת "האוקטובר הפולני" והיו ממנהיגי האגף השמאלי (“השמאל של אוקטובר") בקרב הסטודנטים של אוניברסיטת ורשה. אחרי עליית גומולקה לשלטון התרכז סביב השניים חוג של סטודנטים ומרצים אשר בו פותחו, לובנו וגובשו ההשקפות של השמאל המהפכני בפולין.
אולם בהדרגה הכביד השלטון את אכפו, וניסה לשים מחסום על פיו של השמאל. שוב, כמו לפני 1956, הוטל איסור על דיון חופשי וכל תאי המפלגה ואירגון הנוער הועמדו תחת פיקוח ביורוקרטי חמור. בסוף 1964, בחיפוש שערכה הבולשת הפוליטית, נמצא בביתו של מודזלבסקי מסמך בן 128 עמודים המהווה טיוטה של עיקרי השקפות השמאל המהפכני בפולין. מסמך זה נתפס לפני שמחבריו הספיקו לסיים אותו ולפרסמו.
בהשתמשם במסמך זה, כפו שלטונות הביטחון והנהגת המפלגה על תאי המפלגה ואירגון הנוער באוניברסיטה של ורשה לגרש משורותיהם את מודזלבסקי, קורון ועוד שלושה חברים. מעניין לציין כי השלטונות לא הביאו בפני התאים הללו את הנוסח המלא של המסמך אלא רק לקט קטן של מובאות מתוכו, המנותקות מן ההקשר הכללי ואשר להן נתנו השלטונות פירוש מסולף ושרירותי.
במצב זה ראו מודזלבסקי וקורון הכרח לפנות אל חבריהם במכתב גלוי המכיל את תמצית השקפותיהם, כדי שהחברים יוכלו לעמוד על תוכן ההשקפות האלה ממקור ראשון ולא דרך הראי העקום של הבולשת הפוליטית. המכתב הגלוי שוכפל והחל לעבור מיד ליד. תרגומו המלא יופיע בהמשכים החל מגיליון זה של "מצפן".
על העזתם זו לקרוא תגר על הדוגמה הרשמית המקודשת נשפטו מודזלבסקי וקורון – הראשון לשלוש וחצי שנים והשני לשלוש שנות מאסר.
השנה, עם חידוש המאבק הפוליטי בפולין, שוב הושלכו מודזלבסקי וקורון לבית הכלא.
מערכת "מצפן"פרק א. שלטון הביורוקרטיה
לפי הדוקטרינה הרשמית, חיים אנו בארץ סוציאליסטית. ביסודה של קביעה זאת מונח הזיהוי של בעלות המדינה על אמצעי הייצור עם בעלות החברה על אמצעים אלה. ההלאמה העבירה כביכול לבעלות מלאה של החברה את התעשייה, את אמצעי התובלה ואת הבנקים – והיחסים המושתתים על בעלות חברתית הם, לפי עצם הגדרתם, סוציאליסטיים.
נדמה כי טיעון זה הוא מרכסיסטי. אך לאמיתו של דבר הוא מכניס לתיאוריה המרכסיסטית יסוד זר לה לחלוטין – דהיינו תפיסה פורמליסטית ומשפטנית של הקניין. מאחורי הבעלות הממלכתית עשויים להסתתר תכנים שונים, הכל לפי אופיה המעמדי של המדינה. הסקטור הממלכתי של הכלכלה הלאומית בארצות הקפיטליסטיות, אין לו ולא כלום עם קניין חברתי. וכך הוא הדבר לא רק משום שמחוץ לסקטור זה קיימות חברות קפיטליסטיות פרטיות, אלא בראש ובראשונה משום שמן העובד במפעל השייך למדינה נשללת כל בעלות ממשית – שהרי אין בידיו שום השפעה על המדינה ולפיכך אין לו כל פיקוח על עבודתו ועל תוצרתה. ההיסטוריה יודעת דוגמאות של חברות מעמדיות, על כל ניגודיהן, אשר בהן הבעלות העיקרית על אמצעי הייצור היתה בידי המדינה ("צורת הייצור האסיינית").
המונופולין בידי המפלגה
בעלות ממלכתית על אמצעי הייצור אינה אלא צורה מצורות הקניין. קניין המדינה שייך לקבוצות החברתיות אשר להן שייכת המדינה. בשיטה של משק מולאם, אין השפעה על מכלול ההכרעות הכלכליות (דהיינו על אופן הפעלתם של אמצעי הייצור ועל חלוקת התוצר החברתי והשימוש בו) אלא בידיו של מי שמשתתף בהכרעות השלטון או שיכול להשפיע עליהן. השלטון הפוליטי צמוד לשליטה על תהליך הייצור והחלוקה.
למי שייך השלטון במדינתנו? למפלגה יחידה, שהיא למעשה מונופוליסטית – מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת [זהו שמה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית השלטת בפולין – המערכת]. כל ההכרעות העיקריות נופלות תחילה במפלגה, ורק לאחר מכן מובאות הן לפני המוסדות הרשמיים של השלטון הממלכתי. אין החלטה בעלת חשיבות יכולה להתקבל ולהתגשם, אלא אם כן ניתנה לה מלכתחילה גושפנקה מטעם רשויות המפלגה. זהו מה שמכנים "תפקידה המנהיג של המפלגה"; וכיוון שהמפלגה בעלת המונופולין מתיימרת לייצג את האינטרסים של מעמד הפועלים, הרי שלטונה הוא כביכול ערובה לשלטונו של מעמד זה.
ואולם אם אין אנו רוצים לשפוט משטר זה לפי מה שמנהיגיו חושבים ואומרים עליו, הרי שחייבים אנו לבחון איזו אפשרות יש למעמד הפועלים להשפיע על הכרעותיהן של רשויות המדינה.
מחוץ למפלגה – אין. בידי המפלגה השלטת יש מונופולין על השלטון. אין מעמד הפועלים רשאי להתארגן וליצור מפלגות אחרות, וכן אין נתונה לו הרשות לנסח מצע אחר ולהפיצו ברבים, להיאבק למען הגשמת גוונים אחרים של חלוקת ההכנסה הלאומית ותפיסות פוליטיות השונות מתפיסתה וממצעה של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת. כל מנגנון המדינה כולו (על זרועותיו המינהליות, על משטרתו הפוליטית, על מערכת השיפוט שלו) והמוסדות הפוליטיים המנוהלים על ידי המפלגה, חונקים באיבם את כל הניסיונות להטיל ספק בתפקידה המנהיג של המפלגה ועומדים על המשמר מפני הפרתו של איסור זה.
חברי המפלגה – למעלה ממיליון מספרם – הם אזרחים רגילים, ככל האחרים; אין ביניהם אלא כמה מאות אלפי פועלים. איזו אפשרות יש להם להשפיע על הכרעותיהן של רשויות המפלגה, ובאמצעותן על שלטונות המדינה?
המפלגה, לא זו בלבד שהיא בעלת מונופולין כלפי חוץ; אירגונה הפנימי מבוסס אף הוא על אותו עיקרון עצמו. מוטל בה איסור על כל סיעה; על כל קבוצה בעלת מצע מיוחד, על כל זרם פוליטי מאורגן. בידי החבר מן השורה הרשות להחזיק בדעות משלו, אך אין לו זכות להקים קשר אירגוני, על יסוד מצע משותף, עם חברי מפלגה אחרים החושבים כמוהו, או להפיץ ברבים רעיונות משותפים אלה, או לנהל בתוך המפלגה תעמולת בחירות למען הגשמת אותם רעיונות. הבחירות למוסדות המפלגה, בחירת הצירים לוועידות, הן איפוא בתנאים אלה – פיקציה. שהרי אין הן מנוהלות על יסוד פרוגרמות ומצעים שונים, כלומר בתנאים המאפשרים ברירה פוליטית ממשית; ואולם ללא התארגנות לא תיתכן היווצרות יוזמה פוליטית של ההמונים. בהיותם משוללי הזכות להתארגן לשם ניסיון להשפיע על הכרעות ה"פיסגה", מפוררים הם המוני חברי המפלגה וחסרי אונים.
המקור היחיד של יוזמות פוליטיות הוא איפוא, מטבע הדברים, מוסדות המפלגה – כלומר המנגנון. ככל מנגנון, מאורגן הוא באופן היירארכי. הדיווחים זורמים מלמטה למעלה, ואילו ההכרעות וההוראות – מלמעלה למטה. כמו בכל מנגנון היירארכי, נובעות הפקודות מן הצמרת, מקבוצת אנשים המחזיקים בתוך ההיירארכיה בעמדות אחריות והמעצבים יחדיו את ההכרעות היסודיות.
במשטר הקיים אצלנו, צמרת המפלגה היא-היא גם צמרת השלטון הממלכתי: בידיה נתונות ההכרעות השלטוניות, ובדרגים העליונים של סולמות ההיירארכיה של המפלגה ושל המדינה קיימת בדרך כלל חפיפה והצטברות של עמדות ומשרות רבות בידי אותם אנשים. בהיותה אוחזת ברסן השלטון הממלכתי, נתונה בידי היירארכיה זאת גם השליטה על כלל אמצעי הייצור המולאמים; היא הקובעת כרצונה את ההיקף היחסי של הצריכה וההצבר, את גודל ההשקעות בסקטורים השונים, את חלקה של כל קבוצה חברתית בסה"כ הצריכה של ההכנסה הלאומית – בקצרה, את חלוקתו ושימושו של כלל התוצר החברתי. הכרעותיה של הצמרת הן בלתי תלויות וחופשיות מכל פיקוח של מעמד הפועלים ושל שאר החברה. אין לפועלים או לכלל חברי המפלגה אפשרות להשפיע על הכרעות אלה. הבחירות לפרלמנט ולמוסדות השלטון המקומי אינן אלא פיקציה, מכיוון שקיימת רק רשימת מועמדים אחת, המורכבת על ידי הצמרת, ומכיוון שאין כל הבדל בפרוגרמה בין מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת לבין שתי המפלגות הגרורות – המפלגה העממית והמפלגה הדמוקרטית [בפולין, כמו בארצות "דמוקרטיות עממיות" אחרות, קיימות בצד מפלגת השלטון גם מפלגות גרורות שמידת עצמאותן דומה לזו של הרשימות הערביות של מפלגת השלטון בישראל – המערכת].
הצמרת ומעמד הפועלים
את הצמרת הזאת של השלטון המפלגתי ממלכתי – החופשייה מכל פיקוח מטעם החברה והמכריעה באורח בלתי תלוי בכל השאלות היסודיות שיש להן חשיבות כלל ארצית ובכל שאלות המדיניות והמשק – מכנים אנו בשם הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית.
השתייכות לביורוקרטיה הפוליטית המרכזית פירושה השתתפות ממשית בעיצוב ההכרעות הפוליטיות והכלכליות היסודיות ובעלות החשיבות הכלל ארצית. אין למעשה אפשרות לקבוע בדיוק את גודלה המספרי של צמרת זאת, שהרי אף לשם הערכה מקורבת יש לערוך מחקרים באותו תחום שעליו מוטל טאבו מוחלט. אולם מבחינתנו נודעת חשיבות ענקית לאו דווקא להכרת היקפה ואירגונה הפנימי של הביורוקרטיה, כי אם להבנת תפקידה בחברה ובתהליך הייצור החברתי.
בעוד שחברי המפלגה הפשוטים שרויים במצב של דיסאורגניזאציה בכל מה שנוגע לאפשרות של ניסיון השפעה על הכרעותיה של הביורוקרטיה, הרי לעומת זאת מאורגנים הם היטב במסגרת המשמעת המפלגתית למען ביצוע המשימות שמטילה עליהם אותה צמרת. כל מי שמתנגד לה מוצא מן המפלגה ומכאן ואילך אין הרשות בידו להתארגן; כלומר גם לפעול אינו יכול. לפיכך המפלגה, אשר בפיסגת ההיירארכיה שלה היא-היא הביורוקרטיה המאורגנת, מהווה בדרג התחתון אמצעי לשם דיסאורגניזאציה של כל ניסיון התנגדות ושל כל יוזמה העשויה לצאת מקרב מעמד הפועלים להפעלת השפעה על השלטון. עם זאת מארגנת היא את מעמד הפועלים ואת שאר שכבות החברה תוך כריעת ברך בפני הביורוקרטיה. תפקיד זה עצמו ממלאים גם יתר האירגונים החברתיים המונהגים על ידי המפלגה, ובכללם האיגודים המקצועיים. איגודים אלה, אשר הם האירגונים המסורתיים של מעמד הפועלים לשם הגנתו העצמית בתחום הכלכלי, כפופים אצלנו לכוח הפוליטי המאורגן היחיד, כלומר למפלגה, והפכו למכשיר פאסיבי ושפל-ברך בידי הביורוקרטיה, דהיינו בידי השלטון הפוליטי והכלכלי של המדינה. ממעמד הפועלים נשללו כל אירגון משלו, פרוגרמה משלו ואמצעים משלו לשם הגנתו העצמית.
כך מחזיקה איפוא הביורוקרטיה במכלול השלטון המדיני והכלכלי ושוללת ממעמד הפועלים לא רק את השלטון ואת הפיקוח, כי אם גם את האמצעים להגנה עצמית.
עם זאת מתיימרים מנהיגי הביורוקרטיה להיות נציגי האינטרסים של מעמד הפועלים. אך אם ברצוננו לשפוט את המשטר לא לפי מה שמצהירים מנהיגיו אלא לפי העובדות כפי שהן, הרי שעלינו לנתח את טיבה המעמדי של הביורוקרטיה. עצם העובדה שבידיה נתון השלטון, אין די בה לקבוע מראש את אופיה המעמדי ואינה מסבירה אופי זה די הצורך. מבחינה זו הגורם הקובע הוא יחסי הייצור. ובכן מוטל עלינו לבחון את מערכת הייצור ואת היחסים הנקשרים בה בין מעמד הפועלים, שהוא היוצר הבסיסי של ההכנסה הלאומית, לבין הביורוקרטיה הפוליטית אשר בידיה נתונים אמצעי הייצור.
פרק ב. שכר, תוצר עודף וקניין
מיהו היוצר את ההכנסה הלאומית וכיצד מתחלקת היא?
לפי התיאוריה המרכסיסטית, נוצרת ההכנסה הלאומית בתוך מסגרת הייצור החומרי – דהיינו בתעשייה, בבניין, בתובלה (באופן חלקי), בחקלאות, במלאכה.
בתעשייה מיוצרת ההכנסה הלאומית על ידי מה שמכנים בשם העובד המיצרפי, כלומר כלל העובדים המכינים, מבצעים ומאפשרים את התהליך הטכני של הייצור – דהיינו, מלבד הפועלים עצמם הלוקחים חלק ישיר או עקיף בתהליך הייצור, גם המהנדסים והטכנאים הקרויים גם בשם "האינטליגנציה הטכנית".
לעומת זאת, אין לחשוב כעובדים יצרניים את אלה שתפקידם אינו לאפשר את עצם התהליך הטכנולוגי של הייצור, כי אם להשגיח על קיומו של מצב מסוים ביחסים בין האנשים העוסקים בתהליך זה גופו; אלה הם המשגיחים והמפקחים על העבודה השכירה – הלא הם הטכנוקרטים. אמנם נכון כי גם הם מאפשרים את קיומו של הייצור, אולם הם עושים זאת באותו מובן כמו נוגשי העבדים בעולם העתיק, הסוכנים הממונים על האחוזות הפיאודליות בימי הביניים ומנהלי המפעלים הקפיטליסטיים בימינו אלה. הם מופקדים על קיום יחסי הייצור הנוכחיים ולא על התהליך החומרי של הייצור גופו [לשון אחר: תפקידם אינו פונקציה ישירה של הטכנולוגיה, כי אם של מסכת היחסים החברתיים שבמסגרתם מתנהל תהליך הייצור ושעל קיומם הם מופקדים – המערכת].
אכן, הבחנה זאת מופשטת היא, שהרי בדרך כלל מופקדים המפקחים גם על קיום פונקציות טכניות ולא רק חברתיות; ואולם בפעילותו המקצועית של מנהל עבודה או מהנדס ממוצע מכריעות את הכף המשימות היצרניות הטכניות, בעוד שבפעילותו של מנהל מכריעות המשימות האירגוניות, דהיינו פיקוח על אנשים ועל קיומו של מצב מסוים של יחסי ייצור במפעל הנתון להנהלתו.
בחקלאות, העובדים היצרניים הם איכרים פרטיים, פועלי חוות המדינה וחברי הקואופרטיבים החקלאיים היצרניים (מספרם של אלה האחרונים אינו רב אצלנו).
בסקטור העירוני של הייצור הזעיר, היצרנים הם בעלי המלאכה, המייצרים סחורות צריכה לשימוש שוטף.
שתי השקפות על ההכנסה הלאומית
בזמן האחרון נשמעת הטענה שהתפיסה המרכסיסטית, אשר לפיה יצירת ההכנסה הלאומית חלה רק בתחום הייצור החומרי, היא מיושנת. בימינו – כך אומרים בעלי טענה זאת – נוצרת ההכנסה הלאומית על ידי כלל העובדים. בסקטור השירותים – במובן הרחב של המילה (כלומר בסקטור הכולל כל מה שאינו נכלל בגדר התהליך החומרי של הייצור) – מספקים בעקיפין את צרכי הייצור והצריכה ומארגנים את חיי כלל החברה, כלומר, במילים אחרות: משקיעים כמות מסוימת של עבודה בכדי לענות על צרכים חברתיים הכרחיים.
טיעון כזה איננו יכול להיות מוצדק אלא בחברה שבה קיימים חליפין צודקים של מוצרים ושירותים; דהיינו בתנאי שהיצרן של מוצרים חומריים מקבל כתמורה – בצורת שירותים הניתנים לו עצמו, ולא לצד שלישי – את שווה הערך של חלק מתוצר עבודתו, שעליו הוא מוותר ואותו הוא מוסר למען החזקת סקטור השירותים במובן הרחב, וכן בתנאי שההצבר כפוף לאינטרסים של היצרן. אם תנאים אלה אינם מתמלאים, אזי תיאורה של כל עבודה (ובכלל זה גם עבודתם של השוטר, התובע, הקצין והסוהר) כעבודה יצרנית הריהו משמש ביעילות להסוואת הניצול. באופן כזה מעמידים את הסך-הכל של ההכנסה הלאומית, חוץ מהחלק הנועד להצבר, על הסך-הכל של משכורות כל העובדים למיניהם המהוות, כביכול, תגמול עבור "עבודה יצרנית". באותו אופן עצמו אפשר להסוות את הניצול הקיים בחברה קפיטליסטית: מחוץ לצריכה האישית של מוצרים חומריים על ידי המעמד הרכושני (וצריכה זו אינה אלא חלק זעיר מן התוצר החברתי ואף מהכנסותיו של אותו מעמד), הרי כלל ההכנסה הלאומית מורכב כביכול משכרם והכנסותיהם של יצרני המוצרים החומריים, ממשכורותיהם של עובדים אחרים המועסקים באופן ישיר על ידי הקפיטליסטים או על ידי המדינה, ומקרן ההצבר. טיעון כזה אין לו ולא כלום עם ניתוח מדעי אובייקטיבי. הוא אינו אלא לימוד סניגוריה על הסדר החברתי הקיים.
ואילו אנו מאמצים לנו דרכי מחשבה המאפשרות לנתח את הניגודים ולא להסתירם. לפיכך קובעים אנו, בעקבות מרכס, כי ההכנסה הלאומית היא התגלמותה החומרית של עבודת העובדים היצרניים במסגרתו של הייצור החומרי. בסיסם של ההצבר ושל השירותים, במובן הרחב של המילה, הוא התוצר החומרי של הסקטור היצרני. ובכן, הקצאת קרן ההצבר, הוצאות המשטרה, הצבא, התרבות, הבריאות וכו' וכו' מהווים ניצול של ההכנסה הלאומית. חוץ מן השירותים שעבורם משלם העובד מכיסו, מוחזקים כל השאר על חשבון התוצר ללא תמורה של עבודת הפועלים והאיכרים – דהיינו מתוך התוצר העודף. ומכאן שעלינו לבחון כיצד מתחלק תוצר עודף זה בכדי שנוכל לקבוע לטובתו של מי משתמשים בו.
חלקם של הפועלים ב"עוגה" הלאומית
הקבוצות העיקריות היוצרות את ההכנסה הלאומית בארצנו הן הפועלים והאיכרים הפרטיים.
האיכרים הפרטיים משווקים את תוצרת עבודתם. ואולם 75% מכלל התוצרת המשווקת זורמת בתיווך המדינה, הקונה את היבולים הללו במחירים הנמוכים ב-40% בממוצע ממחירי השוק. יתר על כן, מחירי השוק של התוצרת החקלאית – הנקבעים על ידי המדינה שבידיה המונופולין על השוק – נמוכים בהשוואה למחירי המוצרים התעשייתיים ונקבעים לרעת האיכרים. לא נתעכב עתה על בעיה זאת; נחזור אליה כשנבוא לנתח את המצב בתחום החקלאות.
החלק שמקבלים הפועלים מתוך ההכנסה הלאומית נקבע בראש ובראשונה על ידי שכר עבודתם. מהו שכר העבודה בארצנו, ובמה תלוי גובהו?
לפי הערכתו של הפרופסור קאלצקי, היתה בשנת 1960 הכנסתו של פועל ב-45% בממוצע גבוהה יותר מהכנסתו הממשית של פועל שביצע עבודה דומה לפני המלחמה, בשנת 1937. (עליית השכר הריאלי היתה נמוכה יותר, אולם בחישוב ההכנסה מוסיפים לשכר היסודי את ערך השירותים הציבוריים הניתנים חינם על ידי החברה, ואת התשלום עבור שעות נוספות וכד' – והללו עלו בשיעור גבוה יותר). הסטטיסטיקה שלאחר המלחמה אינה מביאה בחשבון את העלייה המוסווה של מחירים, באופן שחישובי אינדקס יוקר המחיה מסתירים חלק מן העלייה הממשית במחירים. אולם נניח כי הערכתו של הפרופסור קאלצקי נכונה ביסודה, עליית השכר בתקופה מ-1949 עד 1960 חלה בעיקרה בשנים 1956-59. היתה זו תקופה בלתי נורמלית למשטר: המשבר הפוליטי, התמוטטות המונוליטיות של המפלגה, השביתות והתביעות הקולקטיביות להעלאת שכר, תקופה קצרה (עד מחצית 1958) שבה היתה יוקרה רבה למועצות פועלים שנבחרו על ידי העובדים והיו בלתי תלויות במפלגה – כל אלה החלישו יחסית את מנגנון השלטון. בתנאים אלה זכה מעמד הפועלים במשך פחות מארבע שנים לעלייה בשיעור 30% בשכר הריאלי, באופן שמתוך כלל עליית ההכנסה הריאלית של הפועל לעומת 1937 הושגו לפחות שלושה-רבעים בתקופה זאת. בתקופה מ-1949 עד 1955 כמעט לא היתה עלייה ניכרת בשכר הריאלי. דבר דומה ניתן להיאמר גם על התקופה שלאחר 1959; כפי שמתברר ממחקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על תקציבי המשפחות, גדלה ההכנסה הריאלית לנפש במשפחות הפועלים בשיעור 2.5% במשך ארבע השנים האחרונות (מ-1960 עד 1963). אם נתחשב בעלייה המוסווה במחירים – שממנה מתעלמת הסטטיסטיקה הרשמית – הרי שיהיה עלינו להניח כי רמת חייהן של רוב משפחות הפועלים לא עלתה, ולמעשה אף ירדה קמעא, במשך ארבע שנים אלה.
ואולם הערך הכולל של התפוקה התעשייתית בשנת 1963 היה גדול פי תשעה מאשר בשנת 1938 (וכן בשנת 1948) וההכנסה הלאומית הוכפלה פי 2.5 ומעלה בין 1949 ל-1963.
גידול הצריכה הממוצעת לנפש היה בתקופה 1949-63 רב יותר מן הגידול הצנוע בשכר הריאלי – וזאת כתוצאה מגידול היקף התעסוקה. זאת אינה אלא תוצאת התיעוש, בכל משטר שהוא. שיעור הניצול אינו תלוי בהיקף התעסוקה אלא רק ביחס בין ערך התוצר לבין גובה השכר, כלומר התמורה הניתנת עבור עבודה יצרנית. ובכן, הגידול בהכנסה הלאומית שנוצר על ידי העובד, היה מהיר לאין ערוך מהעלייה הצנועה בשכרו הריאלי (שגם היא הושגה בחלקה הגדול במשך שנים אחדות, יוצאות דופן לגבי המשטר).
בשנים 1960-62 גדלה התפוקה התעשייתית נטו ב-20% ואילו השכר (הנומינאלי) עלה בפחות מ-5%. ובאותה תקופה עלו מחירי מצרכי המזון (לפי הסטטיסטיקה הרשמית) ב-3.4% במסחר המולאם, ב-7% בחנויות המכולת וב-12% בשווקים. רמת החיים של משפחות הפועלים לא עלתה איפוא כלל.