הננו מביאים בזה, בקיצורים קלים, את חלקו הראשון של ניתוח רב עניין שנכתב על ידי ו. סוליימה, מהפכן מצרי הנמצא בגלות בצרפת. המאמר פורסם בגיליון ינואר-פברואר של העיתון השמאלי "תחת דגל הסוציאליזם" (החלק השני פורסם בגיליון מס' 43 של "מצפן").
הלאומיות המהפכנית הערבית לבשה את צורתה המודרנית עם התבוסה ב-1948. הבעיה הפלשתינאית הקשורה קשר הדוק בתבוסה, היוותה במשך 20 השנים גורם בעל חשיבות ראשונית בהתפתחות המהפכה הערבית והמאבקים הבין ערביים.
העם נטול הקרקע והמהפכה הערבית
הפיכת העם הפלשתינאי לעם נטול קרקע; נישול הפלשתינאים; קיומם של מיליון פליטים, בקירוב; מאבקם בעד החזרת מולדתם – העמידו את כלל העולם הערבי מול שורת בעיות שלא באו על פתרונן ושחריפותן, כיום, רבה יותר מאשר אי פעם.
הזרמים הפוליטיים, בכל ארצות ערב, לא היו מסוגלים למצוא פתרון ממשי לבעיה הפלשתינאית. בעיה זו היתה מבחן תמידי למדינות ולארגונים המהפכניים. קוצר ידם להתוות דרך ממשית, מעיד על אי בגרותה של המהפכה הערבית. חולשתה של המהפכה הערבית מול הבעיה הפלשתינאית משקפת את יחסי הכוחות הכלליים בין המהפכה הערבית מחד גיסא, והאימפריאליזם ובעלי בריתו המקומיים, מאידך גיסא.
כל הזרמים הפוליטיים וכל ארצות ערב, המתקדמים והשמרניים כאחד, ניצלו את הבעיה הפלשתינאית לצרכיהם ומנעו מהפלשתינאים כל ביטוי עצמאי. בגלל מצבם האובייקטיבי, עשויים היו הפלשתינאים להוות את הגיזרה הרדיקלית ביותר של המהפכה הערבית ושום גוף פוליטי ערבי, מהימין ועד לשמאל, לא היה מעוניין לאפשר להם לבטא את שאיפותיהם במלוא כוחם ומקוריותם. רק בדרך מהפכנית אפשר היה לפתור את שפע הבעיות.
למעשה, התבוללו השכבות השליטות הפלשתינאיות, הבורגנות והפיאודלים, במעמדות המתאימים של המזרח התיכון – ולכן איבדו את יכולתן לפקח על המוני הפלשתינאים שלא השתלבו (או שהשתלבו במידה מועטה) בארצות המקלט. השאיפות העממיות הפלשתינאיות נטו להתבטא רק על ידי הקבוצות הקיצוניות ביותר, שצמחו מתוך מחנות הפליטים. אפילו בגדה המערבית, בה שמרו השכבות המסורתיות על עמדותיהן הכלכליות – ובמידה מסוימת, על כושר הנהגתן – נסחפו על ידי המון הפליטים קשי העורף ונאלצו להסכים, במידה מסוימת, לדרישות העממיות, או לעבור בגלוי לצד השלטון ההאשמי והדיכוי.
את שיחרורה של פלשתינה הכבושה, או את שילובם של הפלשתינאים בארצות המקלט, אפשר להגשים רק באמצעים מהפכניים. בפרט, ההשתלבות בארצות המארחות דורשת רפורמה אגררית, הרבה יותר יסודית מזו שבוצעה על ידי המשטרים הרדיקליים במזרח התיכון. רפורמה כזאת עלולה לסכן את שיווי משקלם הביורוקרטי של המשטרים הרדיקליים; היא עלולה לטאטא את המשטר החברתי הפיאודלי-בורגני בירדן ובלבנון.
הפלשתינאים משלמים את מחיר המבוי הסתום
חוסר המוצא האובייקטיבי, וחרדתם של המשטרים הערביים מפני תביעותיהם של הפלשתינאים, גרמו לשימוש בדרכים מדיניות רבות ומנוגדות. התוצאה היתה – פיצולם של הפלשתינאים, שנקרעו בין תקוות פחות או יותר דמיוניות ומנוגדות: הסכם עם ישראל על שיבה או פיצויים; מלחמת כיבוש; השתלבות; איחוד לאומי של המזרח התיכון הערבי, בו יהיו (הפלשתינאים) לאזרחים; וכו'. פיצול זה וניגודים אלה שיקפו את מצב העולם הערבי, שלא היה מסוגל למצוא פתרון ברור ומוחלט לבעיה זו ולבעיות האחרות: מלחמה או שלום, שכה דרוש היה לפלשתינאים.
אף משטר ערבי אחד, גם הרדיקלי ביותר, לא היה מסוגל להתעלות לרמה מהפכנית שהיתה הכרחית לפתרון הבעיה בכיוון מתקדם. לעומת זה, חברו כל המשטרים, תוך מאבק מתמיד, להכנעת הפלשתינאים לפני הארצות ה"אחיות". בכל ארצות ערב, משמשת מדיניות ה"סולידאריות" כאמצעי שליטה ומכוונת להטיית הרגשות המהפכניים בעם – רגשות שנבעו מהתבוסה ב-1948.
רגש האחדות הערבי מופנה, באופן אובייקטיבי, נגד הפיצול הפוסט קולוניאלי ולכן, נגד המדינות שגבולותיהן תוחמו בדרך שרירותית על ידי האימפריאליזם האנגלי והצרפתי. וכדי שרגש זה לא יופנה נגדה, נאלצת כל ממשלה להטותו נגד שכנותיה. כל מדינה השתדלה לרכוש פלשתינאים "משלה", שיתנו גושפנקא ללאומיות זוטא של עצמה. כתוצאה מכך, גברו הפיצול והמבוכה ופחתו האפשרויות להתארגנות עצמאית של הפלשתינאים. ההתחרות, בה ניסה כל אחד להרבות במחיר כדי לרכוש פלשתינאים "משלו", גרמה להיווצרות ביורוקרטיה מושחתת בקרב הפלשתינאים, שנאמנותה משתנה לפי המחיר המוצע. ביורוקרטיה זו, המפולגת בתוכה, מאוחדת בנקודה אחת, הקושרת אותה למנגנוני המדינות: הפחד מלהרשות להמוני הפליטים לפקח על המעשים המתבצעים בשמם.
תחת לחץ ה"חסות" של הליגה הערבית והמדינות השונות, קיימו הפלשתינאים, באופן נפרד, אירגונים עצמאיים, מפוצלים, נבדלים ולעתים אף נאבקים ביניהם לבין עצמם. המפורסם שבהם – "אל-פתח אל-עאסיפה". עמדת "אירגון השחרור הפלשתיני" (הכפוף לליגה הערבית) היתה אופיינית ל"אפוטרופסים" והפלשתינאים: אש"ף ניסה לרכוש את "אל-פתח" תוך כדי התנגדות לדרכיו, במטרה לבלוע אותו ולעשותו בלתי מזיק.
הפלשתינאים – החלוץ של המהפכה
מלחמת ששת הימים גרמה לשינוי כל הנתונים של הבעיה הפלשתינאית ושל יחסי הכוחות בין האירגונים הפלשתינאים. איחודה מחדש של פלשתינה בכיבוש הישראלי, הכליל קרוב ל-2 מיליון פלשתינאים בגבולות החדשים. האירגונים הועמדו מול המבחן האכזרי של המאבק החשאי במחתרת: "האירגון לשחרור פלשתינה", אירגון הגג, איבד את השפעתו לטובת אירגונים קטנים, המושרשים בתוך ההמונים והמוכנים לפעול. מאז הוועידה האחרונה של ששת אירגוני ההתנגדות – "אל-פתח" היה המלהיב והמעורר שבהם – הפסיד אש"ף את שארית יוקרתו. הפלשתינאים לא רק השתחררו מאפוטרופסיהם, אלא גם נעמדו בראש ההתנגדות הערבית לישראל.
ה"אקונומיסט" (13.1) מנתח את מצב הגרילה בפלשתינה כדלקמן:
"מאז יוני נהנו (אנשי הקומנדו) מזירת מבצעים מורחבת. שדה אימוניהם החשוב ביותר נמצא, לפי דבריהם, במרכז השטח הכבוש; הם מכריזים על נכונותם להוביל לשם כתבים זרים.
"פעולותיהם תכפו וחשיבותן גדלה. הם התחילו להשתמש במרגמות ופעם הצליחו אף לפגוע בשדה התעופה של לוד. מטרתם, לפי דבריהם, אינה לזרוע בהלה בתוך האוכלוסיה, אלא לערער את הביטחון, כדי לייאש את הרוצים לעלות לישראל. בעייתם היא להגיע לרמת פעולות יעילה, אבל לא במידה שתגרום לתגובות תגמול כבדות.
"הישראלים עשו, במשך ששת החודשים האחרונים, את כל שביכולתם על מנת לשרש את הקבוצות הפעילות ולמנוע בעד האוכלוסיה המקומית והארצות השכנות מלהגיש להם את עזרתם. נגד האוכלוסיה המקומית נקטו באמצעים המקובלים על כל צבאות הכיבוש: חקירות, גירושים, מעצרים, הרס בתים. נגד ירדן – תותחים והתקפות אוויר. נגד אנשי הקומנדו החוצים את הקווים – מוקשים, סיורים ומסוקים. אחד היתרונות של אירגון "אל-פתח" הוא בסודיות הנהוגה כלפי הלוחמים והתאים.
"אפשר להיווכח בנקל, שערביי פלשתינה ותושבי השטחים הכבושים, הנם הקרבנות העיקרים בכל ניסיון של הרחבת פעולה על ידי אנשי הקומנדו. אולם, הדיווחים בעניין זה מעידים על חיזוק המוראל בקרב האוכלוסיה הערבית.
"מדברי נוסעים ערבים, שבאו "מבפנים", אפשר ללמוד, שגוברת החלטיותם של תושבי הגדה המערבית בהתנגדותם ללחץ הישראלי, המכוון לגרום להגירתם. ההתנגדות הפסיבית גדלה, היא באה לביטוי גם בהחרמת טקסי חג המולד על ידי הערבים הנוצרים (טקסים שאורגנו על ידי השלטון הישראלי בבית לחם).
"מצב המוראל הוא נתון משתנה, ואין לנו קני מידה להערכתו. אולם, אפשר להניח שאפילו התנגדות פחות מאורגנת יכולה להוסיף משקל לדרישה הערבית שהצעד הראשון לקראת השלום הוא נסיגתם של חילות ישראל מתוך השטחים הכבושים".
ה"אקונומיסט" לא חזה את מפלתו השלמה של "הארגון לשחרור פלשתינה", כפי שאירע במציאות – העיתון ניבא איחוד, במנהיגותו של "אל-פתח", שבו ישמור יחיא חמודה (נשיאו החדש של אש"ף) על יוקרה כלשהי.
המאבק העמוק בין האירגונים הפלשתינאים השונים הפך היום לאיחוד, בו מקובל "אל-פתח" כמנהיג. תהליך זה, שבא בעקבות הדיכוי הישראלי, גרם כבר לרדיקליזציה של מלחמת הגרילה, החודרת לתוך אזורי האוכלוסיה הישראלית ומתחזקת באזורים הערביים. מאידך גיסא, מציגה הגרילה הערבית את יוקרת הלוחמים, לעומת ההשתמטות של מדינות ערב, האחיות, כלפי הפלשתינאים. הגרילה הפכה עתה לגורם מרכזי במאבק הישראלי-ערבי. עצם קיומה מצמצם את גבולות התימרון של מגמות ההתפשרות הערביות. אם תעמוד במבחן, עשויה הגרילה לשנות כליל את סיכויי העימות הישראלי-ערבי, ותפלס דרך לניצחון.
חששותיו של ה"אקונומיסט"
אם כי אין הדברים כתובים במפורש, חרד ה"אקונומיסט" מפני נגע היוזמה שמדביק יותר ויותר את הממשלות הערביות.
הצבא הירדני נתון כבר במידה כזאת ללחץ הדוגמא הפלשתינאית, עד שמותר כמעט לדבר על עוּבּר של שלטון כפול בירדן. השלטון המרכזי אינו מסוגל לבלום את העזרה המוגשת בידי אנשי הצבא הירדנים (שהנם, לעתים קרובות, פלשתינאים גם הם). השלטון מהסס בין דיכוי – שלבצעו ייתכן שאינו מסוגל יותר, לבין שיתוף פעולה, העלול לסכן את עצם קיומו. בשבועות האחרונים פתחו לא פעם הכוחות הירדנים באש מעל לירדן לשם חיפוי תנועותיהם של אנשי הקומנדו. הפגזת אילת על ידי מרגמות משטח ירדני שבסביבות עקבה מעידה על שיתוף פעולה חזק, אזרחי וצבאי, שבלעדיו לא היה אפשרי מבצע מעין זה.
ובדומה לזה, גם ביחידות העיראקיות הנמצאות בירדן. הישראלים שבו לא מכבר סגן-משנה, שערק מהצבא העיראקי ועבר ל"אל-פתח"; אמנם, הוא עצמו הנו ממוצא פלשתינאי, אבל נראה שגם עיראקים מלידה נדבקו בנגע.
המאמר ב"אקונומיסט" לא נכתב בהשראת מקור ידיעות רגיל. זוהי התראה זהירה מחוגים מערביים מהימנים, החוששים פן תגרום עמדתה של ישראל ופרסומיה הציניים בדבר מגמות ההתפשטות, להתפוצצות מהפכנית בכל המזרח התיכון ולאובדן היתרונות שהושגו הודות לניצחון ביוני.
ה"אקונומיסט" מציין את הלחץ שמהווה הדוגמא הישראלית על כל הארצות באזור:
"היחסים בין הקבוצות הפלשתיניות לבין ממשלות ערב השונות היו, ועדיין הינם, בלתי יציבים. יש אומרים שבמשך שלושת החודשים האחרונים שינתה ממשלת סוריה ארבע פעמים את החלטותיה המנוגדות בדבר העזרה לקבוצות הקומנדו. בשבוע האחרון האשים "אל-פתח" את ירדן בכליאתם מחדש של לוחמיו. כל הארצות הערביות באזור נקרעות בין רצונן לסייע לבין פחדן מפני מעשה התגמול".
העיתון מצדיק, כמובן, עמדה זאת: "החשש פן תגרום ישראל מחדש נזקים הוא, בעת ובעונה אחת, אינסטינקטיבי ורציונלי, אבל האקטיביסטים (בארצות האמורות) טוענים שרק בקרב לומדים ללחום; הרעיון שלפיו יש לחכות "עד שיהיו מוכנים" הוא כסות רציונלית לסירוב ללחום.
מבחן הגרילה ושותפיה של ישראל
הפלשתינאים מציעים היום לכלל המהפכנים הערבים פרספקטיבה של מאבק. הם מעמידים במבחן חסר רחמים את כל אלה שהכריזו פעם על סולידריותם, ובו בזמן ניצלו את התנועה הפלשתינאית למטרות אחרות, בפחדם מפני אופיה הרדיקלי. לפי מבחן זה, מתבלטים שני קטבים בשלל הדעות הערביות: מחייבי הגרילה הפלשתינאית ומתנגדיה.
הניגוד הזה יהפוך כנראה למכריע, כי הגרילה הפלשתינאית היא חלוץ המהפכה ובו בזמן משחקת תפקיד ראשי בקונפליקט הישראלי-ערבי.
בניסיונותיה של ירדן להגיע לשלום נפרד, מקווה היא להחזיר לעצמה את הגדה המערבית ולשים קץ לגרילה. היא הראשונה בין המועמדים המוכנים לבגוד.
על ידי הסיפוח ב-1948 (של הגדה המערבית), קיבל על עצמו השלטון ההאשמי את תפקיד השוטר כלפי הפלשתינאים, לטובת ישראל, האימפריאליזם וארצות ערב. המלך חוסיין היטיב למלא את תפקידו זה מהצבא הישראלי היום, שבדיכויו הקשה מעודד את ההתנגדות ומאפשר לפלשתינאים להתייצב בראש המהפכה.
חלום "ישראל הגדולה", המטופח מאז יוני כמעט על ידי כל החוגים בחברה הישראלית, עלול להוביל להתפרצות מהפכנית לא רק בפלשתינה הכבושה, אלא גם בירדן ובכל הארצות השכנות. ארצות הברית ניצלה את מגמות ההתפשטות ואת המיליטריזם הישראלי לא במטרה לאפשר את הניצחון, כי אם במגמה לשבור את המהפכה הערבית. במידה שההתפשטות הישראלית הנוכחית עשויה להוביל לליבוי הרוח המהפכנית, מוכנה ארצות הברית ללחוץ על תל אביב שתיסוג מתוך הגדה המערבית ותאפשר למלך חוסיין להחליף את הצבא הישראלי, ואם לא יאחר את המועד – יכרית את תנועת הגרילה.
הכרזותיהם של דיין ואבן שאפשר לקנות את השלום תמורת פינוי חלקי של השטחים – הרי הן מחווה-ויתור של ממשלת ישראל ללחץ המערבי. לדבריו של אדוארד סאאב, ידידו של המלך חוסיין, משתדלת ירדן למנוע, במשא ומתן עם ישראל, את סיפוחה של הגדה המערבית וצימצומה של ירדן ל"אמירות מדברית", כפי שהיתה לפני 1948. בכניעתו לישראל מנסה חוסיין להציל את הכתר ואת המשטר, שכיום מסכנים אותם הגרילה והתפוררות מנגנון הדיכוי הירדני. בראש ובראשונה הוא משתדל לחדש, לטובת המערב והריאקציה הערבית, את מעיכתה ופירורה של התנועה הפלשתינאית, תנועה העשויה להפוך לתבוסה את כיבוש "הגבולות האידיאליים" על ידי ישראל. אולם לשם כך עליו להשתמש בהצדקה פטריוטית. כרגע, אין אף מדינה ערבית מעיזה לתמוך בגלוי בפטריוטיות של המלך חוסיין, אך איש, חוץ מ"אל-פתח", גם לא העז לגנותו בפומבי; איש גם לא הודיע גלויות על סולידריותו עם הגרילה הפלשתינאית (חוץ מהודעותיה הדו-משמעיות של סוריה).
המשך המאמר בגיליון מס' 43 של "מצפן
* * *
מתוך גילוי דעת של רושדי שעם, מראשי המפלגה הקומוניסטית בגדה המערבית:
"אין השעה כשרה לגרילה. מצד אחד, היא מגבירה את סבל האוכלוסיה, שהופכת בגלל זה לעוינת, ומצד שני, היא גורמת לבריחת האוכלוסיה, הפוחדת ממעשי התגמול הישראליים. היא מפחיתה את האוכלוסיה הערבית באזורים הכבושים, וזאת בדיוק משאלתה של ישראל.
"במקום לעודד את קבוצות הקומנדו, על ארצות ערב לרכז את מאמציהן לחיזוק צבאותיהן.
"אין אף קומוניסט בשורות אל-פתח".
מבלי לגנות את המשטר ההאשמי ואת גישושי השלום הנפרד של חוסיין, מביע שעם רק את תקוותו, ששתי גדות הירדן יאוחדו שוב "במשטר דמוקרטי".