מרד הנוער באירופה: שלב חדש במאבק למען הסוציאליזם העולמי – יעקב (יעקב טאוט)

10 ביוני 1968

in גיליון-42: יוני 1968, מאמרים

כבר בהתחלת שנות השישים הופיעה ביפאן מגמת הרדיקליזאציה של חלק חשוב של בני הנוער במאבק האנטי-אימפריאליסטי של תנועת הסטודנטים "צנגקורן". ב-1963 התפתחה תנועת הסטודנטים בארצות הברית בדרישתה הראשונה: זכות חופש הדיבור. מאז לא נפסקה צמיחתן המהירה של תנועות סטודנטים מתמרדות ברוב ארצות מערב אירופה והתעצמותן. זאת היא העובדה החשובה ביותר במשך עשרים השנים האחרונות במערב אירופה. היא עשויה להוות נקודת מפנה מן הקיפאון והאופורטוניזם בתנועת הפועלים – להתארגנות ופעילות המונית למען הגשמת מטרות הסוציאליזם המהפכני. חייבים אנו להתעמק בגורמים החברתיים והמדיניים, אשר הובילו למצב החדש.

המהפכה הטכנולוגית הנוכחית גרמה ל"התפוצצות האוניברסיטאות" (כך קוראים לנהירה ההמונית לאוניברסיטאות בצרפת), והיא, מצידה, שינתה באופן עמוק את הרכבה של אוכלוסיית האוניברסיטאות, צרכיה ומעניה. אמנם לא נפתחו השערים לבני מעמד הפועלים ברוחב לב, אבל נשלל מהמעמד העשיר המונופול על הלימוד בבתי ספר גבוהים. בני השכבות הסוציאליות הבינוניות, רבים מהזעיר בורגנות ומהשכבות הנחותות של הפקידות וכו', חדרו להיכל המדע. מבחינה כלכלית-חברתית קרובים הם יותר לפרולטריון, ומצבם האובייקטיבי והסובייקטיבי דוחף אותם להתנגשות עם ההון המונופולי.

מספר הסטודנטים גדל באופן ניכר, בלי שהמדינה הקפיטליסטית ניסתה להכין תנאים ראויים לקליטתם ולהתאמת הלימודים ותנאי הלימודים לצרכי ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית המודרנית. לאוניברסיטאות במדינות התעשייתיות הקפיטליסטיות באירופה אין מקום ואין סגל מורים, לא איכותי ולא כמותי, אשר מסוגל לספק את הצרכים בתנאי גידול תמידי של מספר הסטודנטים וההתפתחות המדעית. המצב גורם למשבר תמידי, והמשבר גורם לקונפליקט בלתי פוסק בין התלמידים, אשר נאבקים למען סטאטוס חומרי ואינטלקטואלי בהתאם לצרכיהם, לבין שלטונות האוניברסיטה והמדינה, אשר רוצים להגן על עניינם המעמדי ועל המשמעת באוניברסיטה לפי הבנתם. עבורם האוניברסיטה היא כלי לייצור כוח עבודה מועיל באיכות גבוהה ביותר לפי צרכיה של הכלכלה הקפיטליסטית והמדינה הבורגנית, בתנאי המהפכה התעשייתית הנוכחית.

מרד הסטודנטים היה מכוון בתחילה נגד שיטת הניהול של שלטונות האוניברסיטה והמדינה, ועבר, בהכרח, בקצב מהיר למרד כללי נגד המשטר הסוציאלי והעולם האימפריאליסטי. לסטודנטים יש אפשרות למבט רחב ועמוק יותר מלעובדי הכפיים. לכן היו הם מסוגלים לתפוס את הקשר בין עניינם הצר והמצב הכלכלי-סוציאלי הכללי.

נוסף לפיגור שיטות הלימודים וחוסר מקום לקליטת המון הסטודנטים, מרחיבים גורמים כלכליים-חברתיים וגם גורמים רעיוניים את המשבר: הופעתו המחודשת של חוסר עבודה בין סוגים מסוימים של צעירים; הרגשה חזקה של זרות חברתית; הטלת ספק במבנה החברה, אשר "ערכיה" מבוססים על ציניות ועל צביעות; וכו'.

נוסף לזה מעוררים את הנוער הניגודים העמוקים והמתעמקים בעולמנו ומשפיעים עליו בכיוון מהפכני: הרמה הגבוהה בה חי חלק ניכר של האוכלוסיה במדינות האימפריאליסטיות – והרעב בארצות מפגרות; אפשרויות פיתוח לטובת כל האנושות בעזרת המדע והטכנולוגיה – והסכנה של השמדת כל האנושות על ידי מלחמה אטומית; מאבק על-אנושי של המדוכאים ב"עולם השלישי" – ומדיניות פושעת מצד הביורוקרטיה הסובייטית.

הדור הצעיר, אשר על הרהוריו לא מכבידות במישרין תבוסות הסוציאליזם בעבר, עדיין לא נתפש לספקנות אשר שלטת בחלק הארי של הקשישים. לכן הוא מסוגל לפעול בהכרה מהפכנית ולהוות משמרת קדמית, גרעין של מנהיגות סוציאליסטית מהפכנית חדשה. הצעירים האלה אינם מוכן להרכין ראשם לפני הביורוקרטים של המפלגות המסורתיות, הסוציאל-דמוקרטיות והקומוניסטיות.

השתתפותו הפעילה של הנוער במאורעות הסוציאליים והפוליטיים מתרחבת, והרדיקליזציה בשורותיו מתעמקת. ההפגנות בערי אירופה בעד ניצחון לוחמי וייטנאם: – מי חלם על ממדים כאלה לפני שנה? בפברואר–מארס השנה: בברלין המערבית – 30,000; בפאריס – 7,000; בבריסל – 15,000; בלונדון 30,000.

אך המספרים האלה כבר נקראים אפסיים לעומתה ההתפתחויות בשבועות האחרונים. ראשית – גרמניה: בימי חג הפסחא התנגשו כמאה אלף סטודנטים ופועלים צעירים עם המשטרה ב-20 ערים. מאבקם נגד קונצרן העיתונות האדיר של אקסל שפרינגר, אשר הואשם על ידי הסטודנטים שהוא הגורם העיקרי להתנקשות במנהיגם רודי דוטשקה, היה בעצם מאבק נגד המשטר במדינה הבורגנית, אשר אינו מוכן לפעול נגד שפרינגר (דרך אגב: הוא חסיד של המשטר הציוני בישראל ונותן ממון עבורו); להפך, המשטר מגן עליו, מפני שעיתונותו עוזרת לטמטם את ההמונים, וזה מבטיח את שלטונו. בהתנגשות של הצעירים בכוחות המדינה נשפך דם רב בשני הצדדים.

ההתפתחות המהירה והמורכבת העמידה לפני הנוער המתמרד אתגר אידיאולוגי, מדיני ואירגוני אשר איים להיות גדול מדי עבור אפשרותו, יכולתו וניסיונו. אבל הוא לא נכנע. ב-11 במאי צעדו שוב. הם יצאו מכמה חלקי גרמניה לבירה האדמיניסטרטיבית, בון. הפעם התנהגה המשטרה ביתר זהירות, מפני שמאחורי דרישתם עומדת ברית האיגודים המקצועיים על 7 מיליון חבריה, ובפרנקפורט אף נערכה הפגנת אהדה של האיגוד המקצועי. הם מחו נגד החוקים המיוחדים, אשר הפרלמנט המערב גרמני עומד לקבל בימים האלה. שימוש בחוקים החדשים לא רק מסוגל להשתיק כל אפשרות של פעילות מקצועית מצד הפועלים והריסת האיגוד המקצועי שלהם, אלא בעזרת חוקים דומים הגיע היטלר בשנות השלושים לשלטון.

הביורוקרטיה של האיגוד המקצועי העצום אמנם מוחה מתוך דאגה לקיומה, אבל אינה מעיזה להפעיל את כוח אירגונה באופן מלא. הפועלים הצעירים והסטודנטים, בצעדם לבון, פעלו בלי (אולי אפילו נגד) רצונם של הביורוקרטים האלה, וקראו בסיסמאותיהם לפועלים לשבות לשם מניעת קבלת החוקים, אשר מובילים לפאשיזציה.

פעולות כאלה אינן עוברות בלי השפעה על המוני הפועלים הקשישים, אם גם זמן ממושך יעבור עד שיימס הקרח אשר קיים כתריס בין חלקים גדולים של הפועלים הגרמנים והסטודנטים. עתה עדיין רווחת ביניהם הספקנות, ואף האיבה כלפי מעשי הנוער; – אבל מחר כל הנוער העובד יצטרף למאבק, חלקים בין הפועלים הקשישים יימשכו עם הזרם ואחרים יהיו נייטראליים. החלק העוין יצטמצם לכמות בלתי מסוכנת.

שיא הסערה של המשמרת הצעירה הסוציאליסטית המהפכנית באירופה בחודש אפריל היו המאורעות בימי פסחא בגרמניה. בחודש מאי הגיעה ההתפתחות לשיא גבוה יותר בפאריס. הרובע הלאטיני  נראה כבסיס של מלחמת אזרחים. הקימו מתרסים להגנה נגד הסאדיזם של המשטרה, ואף התקיפו את שומרי החוק בבקבוקי מולוטוב. לפי משאל גאלופ הביעו 80 אחוז של תושבי פאריס רגשי סולידאריות עם הסטודנטים. הרבה פועלים, בעיקר פועלים צעירים הצטרפו אליהם בדרך זו או אחרת. אכזבתם והתמרמרותם של הפועלים נגד המדיניות הניאו רפורמיסטית של מנהיגות המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, התפרצו החוצה בהזדמנות זו.

לחץ ההמונים הכריח את האיגודים המקצועיים, בהנהגה קומוניסטית, סוציאליסטית וקתולית, להכריז שביתה של 24 שעות לאות אהדה עם הסטודנטים, לתמיכה בדרישתם לשחרור כל האסירים ופינוי המשטרה משטח אוניברסיטת סורבון. מאות אלפים פאריסאים צעדו בהפגנה ענקית, שכדוגמתה לא ראתה צרפת כבר שנים רבות. כרזות עם סיסמאות מהפכניות ודגלים אדומים שלטו בנוף ההפגנה.

מציאות התמרדות הנוער באוניברסיטאות, ותנועות נוער סוציאליסטיות מהפכניות, יצרה חזית מאוחדת בין עמלי הראש והיד – מעל ראשיהם של מנהיגי המפלגות המסורתיות. החזית המאוחדת יצרה את התנאים ההכרחיים למאבק המתחדש לשינוי סוציאליסטי של פני החברה, לא רק בצרפת, אלא באירופה כולה. החזית המאוחדת מסוגלת לטאטא אל ערימת הזבל של ההיסטוריה את הגורמים המעכבים את המהפכה הסוציאליסטית: את המדיניות האופורטוניסטית של דו-קיום של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, את המדיניות של הצלת הקפיטליזם והאימפריאליזם של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, ואת ה"ליברליזם השמאלי" הכוזב והפרו-אמריקאי של אחד, פרנסואה מיטראן.

הפראזיולוגיה של המפלגה הקומוניסטית מסוכנת עבור ההתארגנות המהפכנית. אחרי שנים של חיכוכים עם אירגון הסטודנטים שלה, אשר הציג מדיניות שמאלית בהרבה ממנהיגות המפלגה, ניסתה האחרונה להטיל עתה את מרותה על מעשי הסטודנטים בכללם. כאשר אלה התנגדו, לא היו מוכנים להעמיד את עצמם תחת אפוטרופסות הביורוקרטים ובחרו בעצמאותם המהפכנית – התנפלה מנהיגות המפלגה עליהם בגידופים והשמצות; אפילו לא התביישה לקרוא למשטרה לנהוג יתר תקיפות נגד "ההרפתקנים הצעירים". כאשר היא הרגישה ביחס השלילי מצד ההמון כלפי התנהגותה, ובסולידאריותו הברורה עם הסטודנטים המתמרדים, לא נשאר לה מוצא אחר מלשנות את הטקטיקה. בעל כורחה נאלצה להיות ידידותית יותר כלפי הצעירים, לשם מניעת אובדן כל השפעתה על ההמונים.

בתנאים אלה – מרד הסטודנטים, התמרמרות הפועלים כלפי מנהיגותם ומצבם, סולידאריות מופגנת עם הנוער המתמרד – התקיימו השביתה הכללית של 24 שעות והפגנת הענק. לא די בפעולות כאלה לשם הפלת המשטר. הן עשויות להיות התחלה של מצב מהפכני. הן גם מסוגלות לגרום לשינויים בהרכב הממשלה או להחלפת הממשלה. אולם לשם שינוי יסודי של המשטר יש צורך בהעמקה תמידית והרחבת המרד.

הברירה אשר עומדת לפני הסטודנטים והפועלים בצרפת היא: לתת למאורעות להשתתק כתוצאה מעייפות וחוסר כשרון להנהיג ולכוון; זאת היא תוצאה אליה שואפים מנהיגי כל המפלגות – או להתקדם בדרך האסקלציה, בכוחות מאוחדים ומתחזקים, להתארגנות והכנה לשינוי סוציאליסטי מהפכני. החלפתו האפשרית של משטר דה גול על ידי ממשלה קואליציונית "שמאלית" כביכול, אפילו בהשתתפותה של המפלגה הקומוניסטית, אינה יכולה להוביל למטרה הסוציאליסטית. להיפך; ממשלה "שמאלית" כזאת רק מצילה את המדינה הבורגנית, עם יחסי ייצור קפיטליסטיים הקיימים בה, מציפורני מתנגדיה. ומכאן עד דיכוי הכוחות המתמרדים – לא ארוכה הדרך. פשרנות בעימות מהפכני מובילה לתבוסה. זהו הלקח של תבוסות בעשרות ארצות במשך 40 השנים האחרונות. בתוך המשמרת הצעירה באוניברסיטאות ובבתי החרושת מתהווה מנהיגות בלתי פשרנית בזמן המאבק האזרחי הנוכחי, אשר מתפתח בכל ארצות מערב אירופה, בצפון אמריקה ובחלקי עולם אחרים.

המאבק הזה, יחד עם ההתנגשויות עם האימפריאליזם באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, עשוי לשנות את פני החברה האנושית בכל העולם תוך זמן קצר.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: