אמר קארל מארכס: המהפכה היא קטר ההיסטוריה. ניבא קארל מארכס: הקפיטאליזם יכרע תחתיו, בלחץ סתירותיו הפנימיות. הפרולטריון יתקומם, יתפוש את השלטון ויקים חברה שבה השפע והחופש יהיו נחלת ההמונים.
לא כולם לקחו את מארכס ברצינות – גם לא כל אלה המכנים עצמם "מארכסיסטים".
המהפכה הפרוליטארית פרצה תחילה בארצות מפגרות, תת-מפותחות. מיהרו אויבי הסוציאליזם והכריזו: מארכס טעה. לפרולטריון בארצות הקפיטאליסטיות המפותחות יש מה להפסיד. שם לא תפרוץ מהפכה.
הבשורה שהושמעה בחודש מאי 1968 בצרפת נועדה להזכיר לנו: רכבת ההיסטוריה ממשיכה לנוע גם בארצות הקפיטאליסטיות. קטר ההיסטוריה מתחיל להתנשף גם שם, אחרי "מנוחה" של כמה עשרות שנים. הפרולטריון הצרפתי – וביחוד הדור הצעיר בתוכו – מעמיד על סדר היום את המהפכה הסוציאליסטית. לא, מארכס איננו "מיושן" ; להיפך – הוא הקדים את זמנו.
את הניצוץ הציתו הסטודנטים, הנוער המהפכני המשכיל. ואך ניצת הניצוץ, החלה האדמה לרעוד: הקפיטאליזם המפותח בשל למהפכה. צריכה רק להימצא היד האמיצה שתקטוף את הפרי הבשל.
ההנהגה המסורתית, השמנה, הביורוקראטית, של פועלי צרפת גינתה את הסטודנטים. אבל המוני הפועלים לקחו את היוזמה לידיהם, כבשו את המפעלים והניפו עליהם דגלים אדומים. מדווח כתב ה"טיימס" הלונדוני על שיחתו עם פועלים צעירים במפעל "סוד-אביאסיון" המושבת: "זהו מצב מהפכני", אומרים הפועלים, "על מישור אחד קיימות הדרישות הטרייד-יוניוניסטיות הרגילות. אותן צריך לספק מייד. על מישור שני, אנו מעמידים בסימן שאלה את הממשלה ואת המשטר עצמו. אנו קוראים תגר על החברה הקפיטאליסטית, על הסדר החברתי המבוסס על הקניין הפרטי."
דברים ברורים! וכך מדברים הפועלים הצעירים בכל רחבי צרפת; ואבותיהם, אחיהם הבכירים וחבריהם המבוגרים נמשכים אחרי הצעירים ואומרים: "לכך חיכינו שלושים ושתיים שנה"!
אבל לכל קטר – גם לקטר ההיסטוריה – יש בלמים. בצרפת, שמו של הבלם העיקרי הוא "המפלגה הקומוניסטית הצרפתית"; ואחרי גוף מנוון זה מחרים-מחזיקים הביורוקראטים של האיגוד המקצועי המסונף למפלגה – הס.ג'.ט.
מנהיגי המפלגה והאיגודים שלה ממהרים להכריז: "השביתה איננה פוליטית, תביעותינו הן בעלות אופי כלכלי וסוציאלי בלבד". הם משקרים, הם בוגדים באנשים המונהגים על-ידם. הפועלים שתפשו את בתי-החרושת אינם רוצים להוריד מהם את הדגלים האדומים, אינם רוצים להחזיר אותם לאוייב המעמדי.
העסקנים ה"קומוניסטים" אוסרים על הסטודנטים המהפכניים להיכנס למפעלים המושבתים… "מטעמי בטחון". גם שם יש "טעמי בטחון". הסטודנטים מדברים עם הפועלים מבעד לגדר, מסבירים, מסבירים, מעודדים: "יקחו הפועלים את הנהגת המאבק מידינו הרופפות". כל הכבוד.
מנהל מפעל "סוד-אביאסיון" כלוא במשרדו. עשרה פועלים ניצבים במשמר ליד דלתו. באותו זמן מופיע בטלביזיה המסחרית האדון סגוי, המזכיר הכללי של הס.ג'.ט.
המנהל מתקשר טלפונית אל האולפן, ושואל את האדון סגוי אם הוא מסכים למעשה הפועלים. האדון סגוי איננו מתבייש. לעיני מיליוני הצופים הוא מתנצל: "זה באמת לא בסדר, אדאג לטפל בעניין זה".
ואדון זה, יחד עם חבריו ה"קומוניסטים" רצים למשא-ומתן: עם ראש הממשלה, האדון פומפידו, שהוא נציג ישיר של ההון הגדול, ועם בעלי-התעשייה. ה"קומוניסטים" האלה הסכימו למכור את המאבק המהפכני בעד נזיד עדשים של העלאת שכר בשיעור עשרה אחוזים. עשרה אחוזים שיעלו, תוך חודשים ספורים, בעשן מדורת האינפלאציה. אבל לאדונים ה"קומוניסטים" לא איכפת. עבורם המאבק המקצועי איננו בית-ספר למאבק על השלטון. לגביהם הוא מכשיר להוריד מן הפסים את רכבת המהפכה. הבורגנות מחייכת; לא רק בצרפת אלא בכל העולם כולו – גם בישראל. היא מבינה את המשחק הזה. מסביר א. שווייצר, אחד מדובריו הבורגניים ביותר של העיתון הבורגני "הארץ":
"השלטון הגוליסטי… מבוסס על שני יסודות. בפנים צרפת היה דה-גול נציגה של הבורגנות הגדולה והעילית החדשה של מנהלים וביורוקראטים שבשירות הממשלתי והמפעלים הממשלתיים הגדולים. את המשטר הזה של הימין הצרפתי ההיסטורי הוא ביצר נגד התקפותיהם של הפועלים ומפלגתם, המפלגה הקומוניסטית, על ידי מדיניות-חוץ אנטי-אמריקאית וידידותית לברית המועצות. בהיות המפלגה הצרפתית באופן מסורתי הנאמנה ביותר למוסקווה ומקבלת הוראות מברית המועצות, היתה מוכנה לרסן את תביעות הפועלים להטבת שכרם ותנאי עבודתם תמורת מדיניות-חוץ גוליסטית נוחה לסובייטים.
"המפלגה הקומוניסטית… לא יזמה את המאורעות… אלא נגרפה לתוכם. כשתנועתם (של הסטודנטים) גרמה להתעוררות, בעיקר בין פועלים צעירים, באה ה-ס.ג'.ט. ובאי-רצון בולט לעין נתנה את הגושפנקא שלה לשביתות ותפיסת מפעלים, מתוך חשש שאם תהסס תאבד את השליטה על צבאה הפועלי שהיה צייתן אך החל לבעוט.
"המפלגה הקומוניסטית לא רוצה זעזועים… (היא) מעוניינת בסטאטוס קוו" .
בתנאים אלה, התוצאה הבלתי-נמנעת היא נסיגת הגל המהפכני. תתחיל תקופה של נסיגה. זהו חוק כללי בהתפתחות כל המהפכות.
ביולי 1917 קמו פועלי פטרוגראד וחייליה, ערכו הפגנה מזויינת ודרשו ממנהיגי הסובייטים לקחת בידיהם את השלטון, להפיל את ממשלת הקואליציה של הבורגנות הגדולה והזעירה. עד-ראיה מספר, שאחד הפועלים ניגש אל המנהיג ה"סוציאליסטי" צ'רנוב, נופף אגרוף מול פניו וצעק: "קח את השלטון, בן-כלבה, קח כשנותנים לך אותו!". אבל זהו בדיוק העניין: צ'רנוב וחבריו ה"סוציאליסטים", שבידיהם היה הרוב בסובייטים, לא רצו כלל לקחת את השלטון. ואז קראה הממשלה לקוזאקים לפזר את ההפגנה ולערוך שחיטה בפועלים.
היו דרושים לפועלי רוסיה חודשים אחדים נוספים כדי להבין שההנהגה שבה נתנו אמון בגדה בהם. הפועלים נהרו אז אל המפלגה שרצתה לקחת את השלטון מידי הבורגנות ולהקים שלטון פרוליטארי – המפלגה הבולשבית.
הנסיגה של יולי היתה שלב הכרחי, לפני מהפכת אוקטובר.
היום ממלאת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית את התפקיד שמילאו המנשביקים והס"רים ברוסיה ב-1917.
הגל המהפכני יתחדש רק כאשר יבינו המוני הפועלים את התפקיד הבוגדני של מפלגה זאת, ויעבירו את תמיכתם אל הכוחות המהפכניים-באמת.
נקווה כי יום זה אינו רחוק. זה יהיה יום גדול, יום אדום.
המהפכה הסוציאליסטית הצרפתית המנצחת תהיה נקודת-מפנה היסטורית – חשובה יותר מן המהפכה הצרפתית הגדולה של 1789, חשובה יותר אולי אף ממהפכת אוקטובר עצמה.
לנין, הוא-הוא שאמר כי מהפכת אוקטובר היא רק פתיחה, הקדמה למהפכה הסוציאליסטית במערב.
רוסיה הנחשלת לא היתה מסוגלת להנהיג משטר סוציאליסטי אמיתי. חסר היה לה הבסיס הכלכלי הדרוש לכך. היא חיכתה למהפכה במערב – וכשזו בוששה לבוא שקעה ברית-המועצות בניוון ביורוקראטי, עד עצם היום הזה.
במערב המפותח קיימים כל התנאים למעבר מהיר-יחסית למשטר סוציאליסטי, לחברה אנושית במלוא מובן המילה – חברה של שפע וחרות להמונים.
כל הסימנים מעידים, כי אם תנצח המהפכה בצרפת, היא לא תיעצר בגבולותיה של ארץ זאת. גל מהפכני ישטוף ארצות נוספות, באירופה וביבשות אחרות.
דגלם של מארכס ולנין ינצח.
תחי המהפכה הסוציאליסטית העולמית!