הקמת מפלגת העבודה והתקרבות מועד הבחירות לכנסת, העמידו את מפ"ם במצב מביך. מרחב התימרון שלה נמצא בשלב הצטמצמות במשך השנים האחרונות, אבל אחרי מלחמת יוני היא הוכנסה בעל כורחה למיטת סדום ממש – מדוע?

כדי לנתח את הבעיות שבפניהן ניצבת מפלגה זו (ואולי גם אחותה החורגת – מק"י), יש לפרוש את היריעה ולבדוק את מהותה של מפ"ם ואת המקום האובייקטיבי שהיא תפסה ותופסת במערך הפוליטי.

יש לשלול תכלית שלילה את השיטה הנקוטה בשוק המרכולת הפוליטי של ישראל, לפיה "מחלקים" "בני סמכא" שונים "זכויות קיום" למפלגות או לגופים פוליטיים, אלה או אחרים. העניין אינו ב"זכות" של מפלגה להתקיים, אלא ביכולתה להתקיים במתכונתה האידיאולוגית-פוליטית, ככוח פוליטי עצמאי. מפ"ם היא היורשת החוקית של השמאל הציוני. שמאל זה היה והינו, אידיאולוגית ופוליטית, חלק בלתי נפרד מן התנועה הציונית. מאז ומתמיד דגלו הללו בראשוניותן של המשימות הציוניות על פני המטרות ה"סוציאליסטיות" שהוגדרו בהרחבה, לעתים בקיצוניות ראויה לציון, בפרוגראמות פוליטיות שונות.

מלבד התמיכה המילולית בסוציאליזם, התבטאה שמאליותה של מפ"ם בנקיטת עמדות פחות מתנכרות לאינטרסים של הפועלים, בתחומי האיגוד המקצועי, מאלו של מפא"י ואחדות-העבודה; ברצון בקשרים הדוקים בין ישראל וברית המועצות וארצות אחרות של הגוש המזרחי ובהדגשת הקשר הקיים, לפי דעת מפ"ם, בין קירוב המהפכה הסוציאליסטית לבין התקדמות המשק והחברה הקיבוציים. כיוון שמאלי זה בתנועה הציונית ניסה לנסח במרוצת השנים תוכניות שונות להבאת השלום הישראלי-ערבי, להימנעות ממאבקים צבאיים – מבלי לשלול, בשום עניין מכריע, את המדיניות הציונית אשר בוצעה למעשה – שהיתה רחוקה, אם לא מנוגדת, לעקרונות המוצהרים של מפ"ם.

כך, לאורך שנים ארוכות, קיימה מפ"ם בדבקות את תפקידה כאגף שמאלי במערך הלאומנות העברית בא"י ובמדינת ישראל. בתוך המכלול הזה היו פעולותיה ומערכות הסברתה מורגשות ומועילות הרבה לחוגים שהנהיגו למעשה את רכבת הלאומנות העברית. מפ"ם תמכה במאבקי שכר "פראיים" – עד לגבול שמעבר לו עמד האיום להיות מסולקת מעסקנות-בשכר במנגנון ההסתדרותי; מפ"ם עסקה ב"יוזמות שלום" שונות – כל עוד לא הפר הדבר את מגמות השלטון המכריעות, תוך קבלת הפור, אחרי שהופל על ידי הממשלה, בעניינים בעלי חשיבות ראשונה במעלה (מלחמת סואץ); מפ"ם הביעה התנגדות לחזירויות שונות שנעשו לערביי ישראל, לרבות שלילת חופש תנועה וגזילת קרקעות – אך לא היתה מוכנה לוותר על חלקה בשלל (בירעים... בירעים...).

בשביל האנשים שניהלו את המדינה, באמת היה נוח מאוד לשלוף את הצהרות מפ"ם, כהוכחה להומאניות בה סוגה דרכה של התנועה הציונית בסבך היחסים הקשים עם הערבים. כך גם שימשה מפלגה זו (עתה גם מק"י) כזרוע תעמולה ציונית יעילה ורבת חשיבות בקרב חוגי שמאל בעולם, שהוטעו וחשבו שיש להם עניין עם סוציאליסטים פשוטו כמשמעו.

התהום החמורה המעמיקה והולכת, אחר המלחמה, בין ישראל והשלום עם הערבים; עמידת ברית המועצות נגד ישראל, ועלייה בלתי משוערת של מפלס השיטפון השוביניסטי ברחוב הישראלי – כל אלו עושות את חייה של מפ"ם קשים מיום ליום. המציאות מלמדת, באכזריות שאין עמה פשרות, כי אין ולא יכול להיות גשר רעיוני בין סוציאליזם ולאומנות. משני צידי המתרס של מלחמת יוני ניצבת שאלה דומה, אם כי בסיטואציות שונות. המצב מכריח את הכוחות הפוליטיים להתפקד ולהציב עצמם: מי – ללאומיות ומי – לסוציאליזם. זה התוכן העמוק של מה שהתרחש בהפגנות הפועלים והסטודנטים במצרים ובוועידת מפ"ם בתל אביב.

עם היותה חסרת עמוד שדרה אידיאולוגי, מכנסת מפ"ם בשורותיה ובפריפריה שלה הרבה אנשים, בעיקר צעירים, שיש להם יחס אוהד רציני-מוסרי, פוליטי ורעיוני – לעניין המהפכה הסוציאליסטית. אנשים אלה חייבים להבין כי מפ"ם הנוכחית מוכרחה ללכת למפלגת העבודה, בכורח בלתי נמנע. לנהל מאבק של שמירת "עצמאותה" – זהו אבסורד, חסר תכלית. חובה עליהם להיות אמיצים דיים לנתק עצמם מעל התשפוכת הלאומנית ולהציב עצמם במחנה הנלחם למען הסוציאליזם. ממש כך צריכים לעשות הסוציאליסטים הערביים ביחס לנאצריזם.

וכאן חייבים אנו להבהיר כי בעמידה על בסיס הסוציאליזם המהפכני אין אנו מתכוונים להצטרפות לכנסייה עולמית שתחפש את ברכת סמכותם של קדושים ממוסקבה, מפקין או מכל מקום אחר. אנו מתכוונים ליוזמה סוציאליסטית מהפכנית שתפעל במציאות של המזרח התיכון בן ימינו ושתתאים לכך את דרכיה וכליה הארגוניים; ליוזמה סוציאליסטית נועזת – שבתוכה יהיה שיתוף של יהודים וערבים שהשליכו אחרי גוום כל לאומנות שהיא; ליוזמה שתשאב מלוא חופניים מהניסיון המהפכני של הבולשביקים, של הקומוניסטים בסין ובווייטנאם, של יוגוסלביה ושל קובה – מבלי לנסות לחקות, אלא תוך ניסיון ליישם לקחים; ליישם, תוך ביקורת אמיצה והבחנה בין תופעות שליליות וחיוביות. באחת – לנסות לחולל באזורנו מהפכה סוציאליסטית, נקייה, עד כמה שהדבר אפשרי, מלאומנות, מביורוקרטיזם וממגמות של רודנות.

זה נראה רחוק מאוד ובלתי מציאותי. על כך אנו עונים: זה הדבר היחידי שלמענו, לדעתנו, יש טעם להילחם, ואם יהיה צורך, גם למות. קצב עשיית האוטופיה למציאות, או למציאות בקירוב, תלוי בהרבה מאוד בגורמים הסובייקטיביים, לשון אחר – בנו עצמנו, ובכוחנו.