בגיליון מאי 1968 של "מצפן" פורסם גילוי דעת מטעם האירגון הסוציאליסטי הישראלי (להלן, למען הקיצור – "מצפן") אשר נכתב בחודש מארס השנה. יש ברצוני להתייחס כאן לכמה מחלקיו.
גילוי הדעת מכריז: "זכותו וחובתו של כל עם כבוש ומדוכא לגלות התנגדות ולהיאבק על חרותו. את השיטות, הדרכים והאמצעים הנכונים והנחוצים למאבק זה יקבע הוא בעצמו, ואך צביעות תהיה זו מצד זרים – ובייחוד אם שייכים הם לעם המדכא – להטיף לו מוסר ולהגיד לו 'כזאת תעשה וכזאת אל תעשה'".
כפתור ופרח! אנשי "מצפן" בעקבותיו של בלעם: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"…
לפני שנדון ברעיון זה לגופו, מן הראוי לדון על שני עניינים אשר מסביב לו.
1) כבר היו "מטיפי מוסר" לעמים הנאבקים על חרותם, אשר "העזו" לייעץ להם "כזאת תעשה וכזאת אל תעשה". הנה מארכס, למשל, אשר תמך בתנועה הלאומית האירית והפולנית, סבר כי התנועה הלאומית הצ'כית (בתקופתו כמובן) מסייעת לחיזוק השפעתה של רוסיה הצארית. זו האחרונה, כידוע, נחשבה אז לכוח הריאקציוני הראשי באירופה. לאור זאת העז גם העז מארכס "לייעץ" לצ'כים: כזאת תעשו וכזאת אל תעשו.
רוזה לוכסמבורג טענה (ולפי המקובל כיום – שלא בצדק) כי בכלל עבר זמנן של מלחמות שחרור לאומיות, וכי פתרון הבעיות הלאומיות יבוא רק עם ניצחונה של המהפכה הסוציאליסטית…
לנין היה, כידוע לכל, רוסי. רוסיה הצארית כבשה את פולין ושללה מהפולנים את עצמאותם הלאומית. בכל זאת, למרות שבדרך כלל תמך לנין בשאיפת העצמאות של פולין, לא נרתע הוא בשלב היסטורי מסוים מלצאת נגד התביעה לעצמאות פולין: "לצדד במלחמה כל-אירופית רק למען תקומתה של פולין – פירוש הדבר להיות נציונליסט מהסוג הגרוע ביותר, להעדיף את האינטרסים של מספר פולנים לא רב על האינטרסים של מאות מיליוני בני אדם, הסובלים מהמלחמה" (במאמר: "לסיכום הוויכוח על ההגדרה העצמית").
מסתבר כי מי שמעז להציע לעם מדוכא "כזאת תעשה וכזאת אל תעשה" הוא אולי צבוע, אולם נראה לי כי אפילו אנשי "מצפן" יודו שהוא נמצא בחברה טובה.
2) נניח כי אנו מסכימים לקביעה הנדונה של "מצפן". אפשר להמשיכה באופן הגיוני צעד אחד קדימה ולטעון כי זכותו וחובתו של עם העומד בצלו של איום מיידי בכיבוש צבאי, ואף בהשמדה פיזית, לגלות התנגדות ולהיאבק על חרותו וחייו. את השיטות, הדרכים והאמצעים הנכונים והנחוצים למאבק זה יקבע הוא בעצמו, ואך צביעות תהיה זו מצדם של זרים – ובייחוד אם שייכים הם לעם המאיים בכיבוש ובהשמדה – להטיף לו מוסר ולהגיד לו "כזאת תעשה וכזאת אל תעשה".
מאחר שהגענו לכאן – ונראה לי כי היגיון פשוט של מי שמסכים לעיקרון הנ"ל בגילוי הדעת, לא יכול שלא להגיע לכאן – מה טעם מצא "מצפן" לגנות את מלחמת ששת הימים, ואף לפרסם בעיתונו מאמרים של עיתונאים ערביים הכותבים ברוח זו?
אנו רואים כי טענתם של אנשי "מצפן" אינה טענה סבירה. אם היא מסוגלת להביא להצדקתם של שני צדדים הלוחמים זה בזה, הרי פירושו של דבר הוא כי היא מעוגנת היטב בהשקפת העולם הנציונליסטית. רק השקפה זו מסוגלת להצדיק מלחמה של צד אחד, וגם של הצד השני. אנשי "מצפן" לא הגיעו אמנם לסופה של דרך זו, אולם אין בכך כדי לפגום כהוא זה באופי הלאומני של הנחתם הנדונה.
בקצרה אפשר לומר כי אנשי "מצפן" הגיעו לכך משום שהפרו עיקרון בסיסי של הגישה המארכסיסטית-לניניסטית בעניין השאלה הלאומית: "אין מעמד הפועלים צריך לעשות מן השאלה הלאומית אליל". אפשר להעז ולומר כי עיקרון זה הוא כמעט התורה כולה על רגל אחת.
מכאן נוכל לעבור לדיון ישיר יותר בסכסוך הישראלי-ערבי והשאלה הפלשתינאית. אפילו אנשי "מצפן" מודים כי לא יוכלו "לתמוך אלא בארגון פלשתינאי אשר יכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי". מסתבר כי המציאות מורדת ברצונם של אנשי "מצפן". כל אירגוני הטרור הערביים אינם מכירים בזכות ההגדרה העצמית של היהודים בארץ, ומטרתם היא – חיסולה של מדינת ישראל (בחודשים האחרונים הצליחו דובריהם של אירגוני הטרור השונים ללטש קצת את סגנונם והם השמיטו מפרסומיהם את האיומים בהשמדה פיזית של תושבי ישראל).
יתכן כי מנהיגי אירגוני הטרור אינם קוראים עיתונים מסוגם של "מצפן", ולכן אין הם מצליחים לשלב את מעשיהם עם הכרה בזכות ההגדרה העצמית של היהודים בארץ. דבר זה הוא, אליבא ד'מצפן, הבסיס עליו "יוכל המאבק של העם הפלשתינאי להשתלב במאבק המשותף של הערבים והיהודים באזור, למען עתיד משותף". אולם יתכן כי ישנה גם ישנה ל"אי הצלחה" זאת של אירגוני הטרור הערביים סיבה אחרת לחלוטין.
הסיבה האלמנטרית לכך שאירגוני הטרור הערביים שוללים את קיומה של ישראל היא פשוט העובדה כי תנאי הכרחי ללוחמה אנטי-ישראלית הוא שלילת זכות ההגדרה העצמית מן היהודים בישראל. לשם הוכחת טענה זו אפשר להביא, מחד גיסא, את הנימוק האמפירי הפשוט – והוא שבכל המקרים הקיימים במציאות, נמצא הטרור הערבי בכפיפה אחת עם שלילת זכות ההגדרה העצמית של היהודים בארץ. מאידך גיסא יכול השיקול הבא לשמש כהוכחה: הערבים מסוגלים להביא לפינוי ישראלי משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וכן להסדר השאלה הפלשתינאית, אם יסכימו בכנות להכיר בקיומה של ישראל ולעשות עמה שלום. אמנם נכון שקיימים בישראל ובממשלתה חוגים שלא ירצו בכך, שכן הללו רוצים בשטחים ולא בשלום. אולם מגוחך הוא לחשוב כי הלחץ אשר יפעיל הציבור הישראלי על הממשלה למען הגע לשלום של אמת מחד, ולחץ בינלאומי שיופעל על ממשלה ישראלית אשר תסרב להיענות להצעת שלום כנה של הערבים מאידך – לא יביא לירידתם של ה"סיפוחיסטים" למיניהם מן הזירה המדינית. הערכת מצב פשוטה זו ידועה גם לנאצר, אשר הכריז לפני כחודש כי ניתן להשיג פינוי ישראל במחיר "ההשפלה" שבהכרת הערבים בישראל.
היות ומוסכם עלינו כי מלחמה איננה סתם אורגיה של רצח, אלא המשכה של המדיניות, הרי ברור כי אם יכולים הערבים להשיג את מטרתם בדרכים מדיניות, יהיה זה חסר טעם לנסות להשיגה בדרכים צבאיות טרוריסטיות.
מכאן – בשעה שיכירו הערבים בזכות ההגדרה העצמית של היהודים בישראל, שוב לא יהיה צורך בשום מאבק צבאי נוסף לשם פתרון הבעיות. בזאת הוכחה הטענה.
גילוי הדעת של "מצפן" ממשיך ופונה "לכל אלה המגלים את הזדעזעותם והתמרמרותם לנוכח הקורבנות הישראלים החפים מפשע הנופלים קורבן לפעולות החבלה" ואומר להם: "הזדעזעותכם והתמרמרותכם הן מוצדקות לחלוטין. למצב זה של טרגדיה נוראה יש לשים קץ מיידי – והדרך לכך היא: פינוי מיידי של השטחים הכבושים".
על "עצה" זו יש לשאול ברצינות: האמנם כך הוא הדבר? האם יביא פינוי ישראלי להתקדמות לקראת הסדר? האם יביא הדבר את אירגוני הטרור לנטישת גישתם השוביניסטית השואפת לחיסולה של ישראל? האם יפסיקו שליטים ערבים לתכנן מלחמה "עממית" לחיסול ישראל?
הרי ידוע וברור כי המצב הוא שונה לחלוטין. הממשלות הערביות שואפות להביא לפינוי ישראלי לא כצעד לקראת הסדר, אלא כשלב ראשון במערכה כללית אשר מטרתה הסופית היא חיסולה של ישראל. כך הם מצהירים, ומדוע לא להאמין להם?
מסתבר כי ההנחות והעצות של "מצפן" אינן רציניות, וזאת משום שאין הן מסתמכות על העובדות – דבר המהווה את האלמנט הבסיסי של המדע, וגם של המדע החברתי – אלא על הנחות התלושות מהמציאות ומעוגנות היטב בדמיון פורה.
לפני שנעזוב סוגיה זו יש ברצוני להציע בקצרה, בפני קוראי "מצפן", הצעות אחרות בשאלה הנדונה. אין אני מתיימר לטעון כי יש בהן פתרון פשוט ומהיר לבעיה הסבוכה של הסכסוך במזרח התיכון, אולם נראה לי שהן מראות דרך התקדמות סבירה:
- התנגדות ל"סיפוחיסטים" הישראלים השוללים את זכות ההגדרה העצמית של הערבים בא"י.
- התנגדות ל"סיפוחיסטים" הערבים המצהירים על כוונתם לחסל את ישראל ולשלול את זכות ההגדרה העצמית מן היהודים שבתוכה. קריאה לכל הכוחות הפרוגרסיביים בעולם הערבי (לטובתנו ולטובתם הם) לעשות למען הכרה ערבית בישראל.
- מתן אפשרות לערבים הנמצאים בשטחים המוחזקים לבחור לעצמם באורח דמוקרטי נציגות לאומית, אשר תהיה מוכנה להיכנס למשא ומתן עם ממשלת ישראל על פתרון הסכסוך מתוך הכרה בזכויות הצודקות של שני העמים.
אני יודע כי בהצעות אלו אני חושף את עצמי להתקפה בטענות של עיוורון וחוסר ראיית המהפכה הסוציאליסטית כתנאי הכרחי לפתרון יציב וכו' וכו'. נכון, הצעות אלו מבוססות על מצב העניינים הנוכחי, כולל אופי המשטר במדינות השונות במזרח הקרוב. אולם אפילו ב"מצפן" ישנם אנשים הסבורים כי במסגרת המשטרים הנוכחיים אפשרית נורמליזציה יחסית, הרגעה זמנית של הקונפליקט – ויהיה זה פשע לדחות אפשרות כזאת (ראה מאמרו של מ. מחובר באותו גיליון). מאחר שכך, אפשר לפסוע פסיעה קטנה נוספת ולומר כי יהיה זה פשע לא להציע דרך מדינית אשר מוליכה לנורמליזציה יחסית בין העמים במסגרת המשטרים הקיימים, מה עוד ונורמליזציה זו, אם תושג, תסיר בלם רציני ביותר מהמאבק לקדמה וסוציאליזם באזורנו, ולא רק באזורנו.
בלתי אפשרי לעמוד על כל חלקיו של גילוי הדעת במסגרת זו. לפני שאסיים יש ברצוני להעיר לעניין אחד נוסף המופיע בגילוי הדעת, ולא רק בו. נבצר ממני להבין מה פשר מלחמתם הבלתי נלאית של אנשי "מצפן" בטחנת הרוח ששמה האופי הציוני של מדינת ישראל. מדוע, לדעתם, שינוי אופי זה הוא תנאי הכרחי לכל הסדר?
אני מסכים כי האידיאולוגיה הציונית הגורסת: "קיימת צרת היהודים, פתרונה – במדינת היהודים", היא אידיאולוגיה נציונליסטית הרואה באיבה הלאומית דבר נצחי. אולם לא רציני הוא לטעון כי התפשטות טריטוריאלית היא תנאי הכרחי לציונות. הרי ידוע לאנשי "מצפן" כי באמצעות הטכנולוגיה וכושר הייצור של תקופתנו אפשר לחשוב על הגשמת הרעיון הציוני גם מבלי לספח שטחים נוספים. מאחר שכך – במה גרועה הציונות משאר אידיאולוגיות לאומניות במזרח הקרוב, כמו למשל האופי הקלריקלי של מדינת ישראל; הפאן ערביזם או הפאן איסלמיזם בארצות ערב?
מה טעם לראות דווקא בציונות, כמו שכותב גילוי הדעת, אחת הסיבות לכך שהערבים מיאנו להשלים עם קום מדינת ישראל? אם צודקים אנשי "מצפן", וכל אידיאולוגיה נציונליסטית מונעת הסדר חלקי וזמני, מדוע אין היהודים בישראל צריכים למאן להשלים עם מדינות ערב כל עוד שלטת בהן האידיאולוגיה הפאן ערביסטית?
אם לא צודקים אנשי "מצפן", נשאלת השאלה מדוע מקימים הם דחלילים המיועדים למניעת הסדר זמני וחלקי של הסכסוך במסגרת המשטרים הקיימים? תמהני.
לסיכום – גילוי הדעת של "מצפן" עושה שירות דוב לעניין השלום במזרח הקרוב, היות והצעותיו הן, בדיעבד, יציקת שמן על גלגלי השוביניזם הערבי הפרוע, השואף לחסל את מדינת ישראל. גילוי הדעת מחודש מארס איננו אלא סגידה לאל המלחמה, אשר חודש זה נושא את שמו. כבר נאמר בשעתו: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". מצער לחשוב כמה בלתי מאושרים צריכים להיות מחברי גילוי הדעת של "מצפן"…
בכבוד רב, אליהו קומאי, ירושליםתשובת המערכת
במסגרת של תשובה צמודה למכתב למערכת אין מקום לדיון מקיף בסוציאל שוביניזם הישראלי בכללותו, בהתנוונותה הרעיונית של מק"י, ובמכלול ההשקפות המוצאות את ביטויין בין היתר גם במכתבו של א. קומאי. נשאיר זאת להזדמנות מתאימה, ונסתפק כאן בכמה הערות על מכתב זה.
- הסתמכותו של א. קומאי על מארכס ורוזה לוכסמבורג – ומכל שכן לנין – היא מופרכת מעיקרה. בדוגמאות שהוא מצטט המדובר הוא על קביעת עמדה ביחס לתביעות פוליטיות של תנועה לאומית זאת או אחרת. ואילו באותו קטע מגילוי הדעת שלנו, המצוטט בתחילת המכתב, המדובר הוא בשאלה הרבה יותר אלמנטארית: האם לעם הנתון במצב של כיבוש צבאי, של שלילת כל הזכויות הפוליטיות היסודיות, יש בכלל זכות לגלות התנגדות. לנין, למשל, תקף את הלאומנים הפולנים אשר צידדו במלחמה כל-אירופית כדי להשיג עצמאות לפולין. אך האם העלה לנין על דעתו לחלוק על זכותה של האוכלוסיה הפולנית, הנתונה לכיבוש צבאי צאריסטי, לגלות התנגדות לכיבוש? כמובן, הכרה בזכות זאת של עם כבוש אין פירושה תמיכה בכל תנועה לאומית הצומחת בתוכו, או בכל תביעה שתנועה כזאת מעלה – וזוהי גם ההשקפה המוצאת את ביטויה בגילוי הדעת שלנו.
- אם סבור א. קומאי כי מארכס ולנין טעו בגישתם לשאלה הלאומית, כי אז צביעות היא זו מצידו להסתמך עליהם. אך אם סבור הוא כי גישתם היתה נכונה, חייב הוא ללמוד מהם, ולהסיק את המסקנה המתאימה לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, ומלחמת ששת הימים בפרט. הכוח הריאקציוני העולמי העיקרי בתקופתנו הוא, ללא ספק, האימפריאליזם האמריקאי. אם סבור א. קומאי כי גישתו של מארכס היתה נכונה, אז צריך הוא היום לכוון את עיקר זעמו והתנגדותו כלפי אותו צד בסכסוך הישראלי-ערבי, כלפי אותו צד במלחמת ששת הימים, הנתמך על ידי האימפריאליזם האמריקאי והמשולב במערך העולמי שלו.
- א. קומאי טוען כי "הערבים מסוגלים להביא… להסדר השאלה הפלשתינאית, אם יסכימו בכנות להכיר בישראל ולעשות עמה שלום". זאת בדיוק טענתה של התעמולה הישראלית הרשמית מימים ימימה, לפני מלחמת ששת הימים ואחריה. לפי טענה זאת, יסוד הסכסוך הוא פשוט סירובם של הערבים להשלים עם ישראל. אנו דחינו תמיד את הטענה הזאת, וכך עשתה בעבר גם מק"י, מפלגתו של א. קומאי. מה קרה בינתיים? מהותו של הסכסוך הישראלי-ערבי לא השתנתה אבל משה סנה, שמואל מיקוניס ואנשיהם הפכו בינתיים לנערים שליחים של התעמולה הישראלית הרשמית.
- א. קומאי טוען כי על ידי הכרה בישראל ועשיית שלום איתה יכולים הערבים "להביא לפינוי ישראלי משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים". יש לציין: גם ה"יונים" הצחורות ביותר בממשלת ישראל אינן מוכנות לפנות את כל השטחים הכבושים (אפילו במחיר שלום) אלא רק חלק מהם. איזה חלק? על כך הם משתמטים מלהשיב; וידידנו קומאי מחפה עליהם: הוא אינו מדבר על פינוי כל השטחים, כי אז היה צריך לכתוב לפחות "פינוי ישראלי מהשטחים", עם ה"א הידיעה (אין זו שגיאה דקדוקית מקרית; כתב היד המקורי של המכתב הוחזר על ידי המערכת לכותב, מסיבות טכניות, והוא עבר עליו שנית, הכניס בו מספר תיקונים והעתיקו במכונת כתיבה; אך הביטוי המצוטט הופיע בדיוק באותה צורה בשתי הגירסאות). אין זה מיותר לציין, בהקשר זה, כי מפלגתו של א. קומאי לא התנגדה לסיפוח ירושלים המזרחית.
- גם החוגים ה"מתונים" ביותר בממשלת ישראל ובמפלגות התומכות בה (מק"י, למשל) דורשים, כתמורה לפינוי חלקי של השטחים הכבושים, משא ומתן ישיר, הכרה וחוזה שלום עם המדינות הערביות. בכל העסק הזה אין הערבים הפלשתינאים נחשבים כצד; "תפקידם" הוא פשוט לשמש כבני ערובה. נניח כי הערבים הפלשתינאים היו לא רק מכירים בזכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי אלא מוכנים גם להשלים עם ישראל בדמותה הנוכחית (נעיר בדרך אגב כי, בניגוד למה שמנסה א. קומאי לטעון, אין זה נכון לזהות הכרה בזכות הנ"ל עם הכרה במדינת ישראל בצורת הנוכחית!) – האם במקרה כזה היתה ממשלה ישראל מפנה את השטחים הכבושים? אין שום יסוד להנחה זאת. לכן צבועה שבעתיים היא ההטפה לערבים הפלשתינאים שינסו "להשיג את מטרתם בדרכים מדיניות". נקבל לרגע את הנחתו של א. קומאי, כי במלחמת ששת הימים היה הצד הישראלי כולו זכאי ואילו המדינות הערביות – כולן חייבות. האם זה היה מקנה לא. קומאי זכות לדרוש מן הערבים הפלשתינאים (שלא היו כלל צד במלחמה זאת) לקבל באהבה את הכיבוש, לשמש שעיר לעזאזל ובני ערובה בידי ממשלת ישראל?
- "הצעותיו" של א. קומאי, גם הן אינן מעידות על כנות. הקריאה להתנגדות לסיפוחיסטים, כשהיא באה מפיו של מי שלא התנגד לסיפוח ירושלים ודורש מן הערבים להסתפק בפינוי של חלק מן השטחים הכבושים – היא צביעות ממדרגה ראשונה.
- כאשר מדבר א. קומאי על "מתן אפשרות לערבים הנמצאים בשטחים המוחזקים לבחור לעצמם באורח דמוקרטי נציגות לאומית" – הרי זאת שוב צביעות. איזו "נציגות דמוקרטית" תיתכן במצב זה של כיבוש? הרי אפילו ערביי ישראל עצמה, אשר לא היו נתונים במצב כיבוש, אלא "רק" בממשל צבאי, נתקלו ב"קשיים" מסוימים בכל הנוגע לאפשרות של ייצוג דמוקרטי.
- אגב, שאלה קטנה: מדוע חייבת "הנציגות הלאומית" לייצג רק את ערביי השטחים שנכבשו במלחמת יוני? האם ערביי ישראל אינם שייכים לאותו עם? האם זכות ההגדרה העצמית, אליבא דא. קומאי, אינה חלה עליהם?
- אל נא ייתמם א. קומאי; ברור שנוח לו מאוד לקבל את הציונות ולהשלים עם האופי הציוני של מדינת ישראל בתירוץ שאין זו אלא "טחנת רוח". אולם האם אפשר להתעלם מכך ש"טחנת רוח" זאת היא היסוד העיקרי של הסכסוך? אולי "לא רצינית היא הטענה כי התפשטות טריטוריאלית היא תנאי הכרחי לציונות" – אולם ההיסטוריה של המפעל הציוני מתחילתו ועד היום מצביעה דווקא על נכונותה של קביעה "לא רצינית" זאת. ואם אין די בנימוק "אמפירי" זה, ייקח נא עיפרון ונייר ויגיע בנקל למסקנה כי הגשמה מלאה של הציונות בתוך תחומי שביתת הנשק (כעשרים אלף קמ"ר) פירושה שצפיפות האוכלוסין בשטח זה, שחלק גדול ממנו הוא מדבר, תעלה במאות אחדות של אחוזים על הצפיפות הקיימת בבלגיה, הצפופה ביותר בין הארצות התעשייתיות. הדיבורים על "הטכנולוגיה וכושר הייצור של תקופתנו" מהווים, בהקשר זה, בריחה מתחום עובדות הפוליטיקה וההיסטוריה של המפעל הציוני אל תחומי ה"סיינס פיקשן".
- הסיבה לכך שהציונות גרועה יותר מסוגים אחרים של לאומנות היא כפולה. ראשית, הציונות איננה סתם "אידיאולוגיה נציונליסטית", אלא תנועת קולוניזאציה של עם אחד על חשבון עם אחר. שנית, הציונות היתה תמיד, והינה גם היום, קשורה בטבורה עם האימפריאליזם.
א. קומאי רשאי, כמובן, להתעלם מכל זאת – אבל במקרה כזה אין לו שום זכות לנפנף במארכס ובלנין.
מערכת "מצפן"