תהום רובצת בין דרכיהם של שני המנהיגים הכושים, מרטין לותר קינג ומלקולם "איקס", אך סופם אחד היה.
קינג, תלמידו של גאנדי ומעריצו, הנהיג את תנועת המחאה הכושית השקטה במשך עשר שנים: אך מעולם לא השכיל להבין את שורשי הגזענות בארצות הברית, הגזענות נראתה לו כתוצאה של בלבול או ניוון מוסרי וחוסר רצון טוב מצד חלק של החברה הלבנה. רק לאחרונה התחילו ההמונים הכושים בארצות הברית להתעורר מבחינה פוליטית – אולם קינג מעולם לא ניסה לעורר או לעודד הכרה פוליטית. בנאומיו ניסה, לשווא, לשכנע את הכושים, בשם האל והצדק, כי הלבנים טובים הם וצריך רק לעורר את מצפונם. פעילותו התבטאה בנסיעה ממקום למקום כדי להושיט עזרה באירגון מחאות המוניות חד-פעמיות, שהחלו בלעדיו ונמשכו – בעיקר בזמן האחרון – במסלול המוביל הרחק מעבר להשקפתו המתנגדת לאלימות.
מאז החרם המאורגן על האוטובוסים במדינות הדרום, נגד ההפרדה במושבים בין שחורים ללבנים, בו הנהיג והמריץ קינג את ההמונים – נשרך הוא אחרי ההתעוררות הספונטאנית. אלא שלאחרונה חל בו שינוי-מה, והוא נכנע חלקית לרוח הלחימה האלימה שהחלה להכות שורשים בחלקים ניכרים של הציבור הכושי. אחרי שלוש עונות-קיץ של מהומות שהתנהלו ללא שליטתו – ושאותן אף גינה – החליט לארגן מצעד על וושינגטון, בידיעה מפורשת שההתפתחות עשויה להיות אלימה. אך האי-פוליטיות של קינג מתבטאת אפילו בשם – "מצעד העניים" – המשקף במידה רבה את העדר הבסיס הפוליטי. קינג פשוט לא תפס את ההמונים השחורים ככוח עצום, הנתון תחת דיכוי כפול של קפיטליזם וגזענות – דיכוי מודע ומכוון.
שום מצעד ענק חד-פעמי אינו יכול להוות תחליף לפעילות רצופה. יש לו משקל רב רק אם הוא בא כגולת הכותרת של הסברה פוליטית מתמדת השלובה במאבק יום-יומי. אך קינג מעולם לא ניסה לארגן את הכושים בגטאות על בסיס קבוע.
בהיסחפו אחרי תנועת ההמונים – בייחוד בזמן האחרון – הצביע קינג מדי פעם על קשייו היסודיים של משטר קפיטליסטי לפתור את בעיית הניצול בכלל והגזענות בפרט. אלא שהיה זה מצידו בעיקר ניסיון לנטות שמאלה כדי למצוא אוזן קשבת בקרב הכושים וכדי לעצרם מהיגררות-יתר למלחמת מעמדות. בכך מילא את התפקיד הקלאסי של המנהיג המתון המנסה לצעוד בראש ההמונים – בכדי לרסנם. ניסיונו ליישם את תורת אי-האלימות של גאנדי תאם בדיוק את ציפיותיו של המעמד השליט. ואכן, קינג זכה להערכה רבה בקרב הבורגנות האמריקאית ומייצגיה; לעומת זאת, הלכה וירדה הפופולאריות שלו בקרב הכושים.
מלקולם "איקס" היה, שלא כמו קינג, תוצר ישיר של הגטו הכושי. הוא גדל בגטאות ודעותיו היו מלכתחילה בניגוד בלתי מתפשר למשטר. בהבנתו הפוליטית הקדים את התפתחות הכרתם של ההמונים הכושים.
מלקולם הבין יפה כי המטרה העליונה בשלב הראשון של פעילות בקרב ציבור מדוכא היא העלאת הכרתו העצמית ותודעתו הפוליטית. רעיונותיו העיקריים היו איפוא: הכרה עצמית של הכושים כמיעוט אתני והתארגנותם להגנה עצמית.
את דיכוי הכושים בארצות הברית ראה הוא כחלק מדיכוי אימפריאליסטי בינלאומי. השקפה זו היתה בתחילה קשה להבנה, ורק עתה מתפשטת היא בקרב רדיקלים לבנים וכושים. יש להניח שתפיסתו תאומץ על ידי הכוחות העיקריים הפועלים בציבור הכושי ועל ידי ההמונים עצמם.
ההבדל הגדול בין דמויות שני המנהיגים הללו השתקף בתגובת הציבוריות הלבנה לרציחתם. אחרי מותו של מלקולם, היה הפזמון: "הוא הטיף לאלימות – ומצא בה את מותו". ואילו עתה, אחרי נפילת קינג, הפזמון הוא: "הכושים המפגינים ברחובות מתנכרים לרוחו ומורשתו של מנהיגם".
בשני המקרים הפכו הדוברים הלבנים את אי-האלימות למטרה בפני עצמה. הם מנפנפים לפני המון הכושים בגוויותיהם של המנהיגים הנרצחים – בכדי להשקיט את ההמון הזה. טבעי הדבר שאין הם דורשים מאומה מעצמם, מן המשטר. דרישתם מופנית כלפי המדוכאים, הצריכים "לגלות שליטה עצמית" – בעזרתם האדיבה של הצבא הפדראלי, הטנקים והגזים המרעילים.
קפיטליזם וגזענות
הנציג הבולט ביותר של הצביעות הלבנה (שבחלקה, יש להודות, היא צביעות בלתי-מודעת ותמימה: "ליברלים" רבים אינם תופסים את צביעותם, את כפל לשונם ומעשיהם) הוא האדון ג'ונסון. חותר הוא בעקשנות לשינויים בחוק האמריקאי אך שום חוק "שיכון פתוח" לא ישכנע כושי להתגורר בסביבה לבנה ולא יכריח לבן למכור את ביתו לכושי. פעולתו של ג'ונסון מיוסדת על האמונה שחוקים יכולים לשנות את פני החברה; אך למעשה יש משמעות לשינוי בחוק רק כהד לתמורה אובייקטיבית, כלכלית וסוציאלית. אם החוקים הם הראי שבו משתקף מצב החברה, הרי ג'ונסון דומה לאותה מלכה-מכשפה המאלצת את ראי-הקסמים לומר "הו, מה יפית…".
שורש הגזענות הוא המשטר הקפיטליסטי – הוא שיצר אותה, הוא בנה אותה ונהנה ממנה. זאת ועוד: כל עוד אין החברה שלטת באמצעי הייצור שלה, הרי עם כל "רצונה הטוב" לא תוכל להזרים את משאביה לענפים כה בלתי-רווחיים כחיסול הגטאות, מתן חינוך כללי ומקצועי לכושים ויצירת מקומות עבודה מתאימים – ובייחוד נכון הדבר בארצות הברית, עליה מוטל העול של שמירת רווחי ההון המונופוליסטי והשקעותיו בכל רחבי העולם.
קינג מעולם לא הבין, ואף לא ניסה להבין, מדוע למשל מוציאה ממשלת ארצות הברית 36 מיליארד דולר בשנה על מלחמת וייטנאם, ורק מיליונים ספורים על עזרה לכושים מחוסרי אמצעי-קיום, חינוך ועבודה. לעומתו, התקדם מלקולם "איקס" במהירות להבנת מקורות הניצול והאפליה, ולהכרה שמול כוח יש להציב כוח – אפילו במצב חסר-תקווה לכאורה, כאשר מתייצב הענק הלבן מול עבדו הכושי.
למעשה, אחד ממקורות כוחו של הכושי, כמו של כל מדוכא, הוא עצם היותו עבדו של הלבן: החברה הקפיטליסטית תלויה במידה רבה בעבדותו הזולה.
* * *
הנאמר לעיל מהווה רק רמז לכמה שאלות יסודיות הנשאלות עתה בקרב הציבור הכושי: האם המשטר מסוגל בכלל לפתור את בעיית הגזענות והאפליה? האם המטרה צריכה להיות השתלבות, תוך מאבק, במערכת הפוליטית הקיימת: שיטת שתי המפלגות? או שמא יש להקים מפלגה כושית עצמאית? ושאלת השאלות: המשך המאבק – אלים או שקט? מאורגן או מפוזר? מתמיד או מקוטע?
התשובות לשאלות אלה מצריכות מאמץ משותף של המנהיגות וההמונים הכושים, ורק לחץ הנסיבות יראה, כמצפן, את הכיוון הנכון. אלא שכמה דברים ברורים כבר עתה.
החברה האמריקאית היא גזענית בכל מהותה ובעמקי נשמתה. ההפרדה הגזעית משמשת משען ומקור רווח עצום למשטר הקיים, וזאת מכמה סיבות: –
- הכושים מהווים כוח-עבודה זול בשירותים, בעבודות בלתי-מקצועיות בתעשייה, במחנות הנודדים של עובדים חקלאיים.
- הם משמשים חיל-מילואים מובטל, החיוני לשמירת רמת שכר נמוכה ככל האפשר בעבודות לא-מקצועיות ולשם החלשה כללית של מעמד הפועלים.
- הגזענות מפלגת את מעמד הפועלים. איגודים מקצועיים רבים הם חד-גזעיים. הרגשת העליונות של הפועל הלבן היא שוחד המטשטש את הכרתם המעמדית של הלבנים והכושים כאחד.
- ולבסוף, חלק עצום מן הבורגנות הזעירה והבינונית מתקיים על ניצול מחפיר של הגטו הכושי כשוק: שכר הדירה עבור דירות-מאורות בגטו הוא גבוה ביותר, ומחירי המזון (שאיכותו ירודה) עולים על המקובל.
יש להניח שתחת לחץ כבד של הכושים היה הקפיטליזם האמריקאי מסוגל, אולי, להתגבר איכשהו על בעיית הגזענות – אילו היתה זו בעייתו היחידה. וכאן חוזרים אנו לאמת העמוקה שאותה ביטא צ'ה באמרו: הפתרון למלחמת וייטנאם – הרבה מלחמות וייטנאם. דווקא מפני שהמונופוליזם האימפריאלי האמריקאי מוצץ את לשדם של עמים וארצות בכל העולם, אין הוא מסוגל לטפל בהתעוררויות המדוכאים. חוסר אונו המוחלט של הקפיטליזם האמריקאי לתת תשובה של ממש לבעיית הגזענות נובע מכך שהמאבק הכושי בארצות הברית הוא רק נקודה אחת – אם כי רגישה במיוחד – בתשבץ העולמי הבלתי-פתיר, שפתרונו כה חיוני להמשך קיומו של המשטר האמריקאי.
