הפרשה

בהתאם לכל ההגדרות המקובלות במילון הפוליטי של ישראל, ראויה גם עלילת ח'ליל טועמה להיקרא בשם המפוצץ – פרשה. ואמנם, כך נקלטה בתודעת האנשים, וכך נקראה גם בעיתונים: "פרשת ח'ליל טועמה".

ופרשה בסלנג הישראלי מהי בדיוק?

אין על כך תשובה קצרה אחת; אין הגדרה חד-ערכית ומדויקת, אך יש תיאור מקובל. פרשה היא עסק ביש של השלטון. פרשה מציגה את שליטי ישראל בביזיונם, בכישלונם, ואפילו במערומיהם.

בקיצור: פרשה היא עסק מסריח, אשר מרגע שהתפוצץ, גורם בדרך כלל אי-נוחות לבעליו, ולפעמים דווקא נחת-רוח לקורבנותיו.

הבה נבדוק ביתר פירוט, אם אכן ראויה עלילת ח'ליל טועמה לכינוי "פרשה".

*   *   *

ח'ליל טועמה בבית-הדין הצבאי

 

ח'ליל טועמה, סטודנט חבר אירגוננו, נעצר על ידי משטרת ירושלים ב-8 בינואר השנה (1968).

סוד גלוי היה ידוע כבר הרבה זמן קודם לכן לחבריו (וכן למכריו, למשפחתו ולהרבה סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים) שח'ליל היה נתון לעיקוב מדוקדק של שירותי הביטחון, במשך חודשים רבים לפני מלחמת יוני 1967.

עובדה: ח'ליל הוזמן לא פעם ל"שיחות" עם אנשי השירותים, בהן ספג איומים, "עצות" וכן "הבטחות".

אך האיש לא נע ולא זע ולא שעה לעצות סוכני השירותים.

הוא המשיך בפעילותו הציבורית, כמזכיר ועד הסטודנטים הערביים באוניברסיטה, ובפעילותו הפוליטית, כלוחם למען רעיונות הסוציאליזם המהפכני וכיריב בלתי-מתפשר הן ללאומנות היהודית והן ללאומנות הערבית.

זמן קצר לפני מעצרו קיבל טועמה צו האוסר עליו את הכניסה לשטחים הכבושים בכלל, ולירושלים המזרחית בפרט. (וכאן גם המקום לגלות לקוראים סוד נוסף: בסוף חודש מאי 1967, היה ח'ליל טועמה בין מאות האזרחים הערבים של ישראל שנעצרו, מ"טעמי ביטחון" כמובן, והושלכו לכלא. ח'ליל בילה ארבעים יום בבית-הכלא, ספג טיפול מיוחד, הכולל בלשון החוק, "פגיעות גופניות").

בקיצור: כל תיאור, לפיו ח'ליל הוא קליינט חדש של השלטונות הישראלים, אשר נתפס לפתע ב"קלקלתו", הוא שקר גס, המנוגד לעובדות.

הוכחה מסייעת: השלטונות לא מיהרו להתגאות במעצרו של הדג השמן שנפל ברשתם, כפי שהם עושים בדרך כלל, ושמרו את הדבר בסוד. לגביהם היה, כנראה, המעצר רק המשך הטיפול במתנגד פוליטי ותיק וקשה-עורף.

מכאן מתחילה העלילה להיהפך לפרשה: את סוד המעצר פוצץ האירגון הסוציאליסטי הישראלי, והוא, בעזרת גילויי-דעת לעיתונות הישראלית והעולמית, כפה על השלטונות את גילוי העניין והתרתו לפרסום לציבור. יתכן שאילולא עשינו כך, היה דבר המעצר נשאר בגדר סוד, וח'ליל, כמו רבים אחרים, היה מבלה בכלא ללא משפט, לפי צו אדמיניסטרטיבי.

*   *   *

כעבור שבועיים מאז נתן שוטר ירושלמי את צו המעצר הראשון, הובא ח'ליל להארכת המעצר, ושוב בפני שופט שלום בירושלים.

כאן נכונה לשלטונות הפתעה לא נעימה חדשה: אולם בית המשפט היה מלא מפה לפה בסטודנטים, שברובם אינם שייכים כלל לאירגון הסוציאליסטי הישראלי. הם הפגינו אי-אמון בגרסה הרשמית, באקט בלתי רגיל בהווי הישראלי: הם הגישו זר פרחים ל"עציר המסוכן".

באותם ימים כבר היה דבר המעצר מפורסם בעיתונות העולמית, והוא תואר שם כמעצר פוליטי של איש אופוזיציה בישראל.

הריח הרע התפשט כבר הרחק מעבר לגבולות ישראל.

מן הראוי להעיר כאן הערה עקרונית אחת, המתייחסת לשאלה אשר בצורות שונות הועלתה מאז נעצר חברנו ח'ליל, לפעמים בתמימות ובכנות, ולפעמים בזדון משמיץ. זוהי שאלת הרווח הפוליטי שהפקנו מפרשת ח'ליל.

ציינו כבר בראשית הכתבה, כי אחד מסימני ההיכר של פרשה בישראל הוא עובדת אי-הנוחות שהיא גורמת לשלטונות וכן עובדת נחת-הרוח דווקא שהיא גורמת לקורבנותיה.

ואמנם, יחד עם גל המחאות העולמי בקשר למעצר ח'ליל (עליו ניתן ללמוד מפרסום חלקי בגיליון זה), נתקלו חברי הארגון בגילויי אהדה מצד אותם אלמנטים שמאליים באמת, שעדיין שרדו במק"י ובמפ"ם, וכן מצד חברי רק"ח.

רווח? הון פוליטי? בוודאי. זהו "רווח" ו"הון" חוקיים לגמרי, אליבא דכל סוציאליסט. המאבק הפוליטי, כשהוא מנוהל בתבונה ובאומץ, וכשהוא עקרוני, עשוי לגרוף עימו "הון" ו"רווח" כה אנושיים, כמו חברים חדשים באירגון.

להאשים אותנו בעשיית הון פוליטי ממעצרו של ח'ליל, פירושו להאשים אותנו שהתגייסנו להגנתו, שנשארנו נאמנים לעקרונותינו הסוציאליסטיים, שניהלנו מאבק גלוי ורחב, ושלא נתפסנו לבכיינות מסכנה בחדרי חדרים (כמו שעשתה, למשל, מפ"ם, כאשר נעצר חבר המרכז שלה, אהרון כהן).

*   *   *

נחזור לתיאור העלילה-פרשה.

שבועיים לאחר שהשופט הירושלמי נתן צו מעצר שני, הגיע המועד בו פג תוקפו, ואשר בו היו השלטונות אמורים להביא את ח'ליל בשלישית לפני שופט, למען יאריך שוב את המעצר.

זכר הפרחים והסולידריות הסטודנטיאלית עמד לנגד עיני אנשי הביטחון והמשטרה, והם נקטו בצעד שרירותי חדש. כגנבים בלילה, לאחר שרימו את הפרקליט שנשכר להגנתו של ח'ליל, ותוך כדי הונאת המשפחה, הובא ח'ליל בפני השופט יום קודם לפני המועד שנקבע מראש ושפורסם ברבים.

ללא עורך-דין – כלומר: ללא הגנה משפטית אלמנטארית, שהיא אחד מן הדברים המקודשים ביותר בדמוקרטיה הבורגנית – הוצא נגד ח'ליל צו מעצר שלישי ואחרון.

השלטונות העלו את נימוק הביטחון המפורסם, והשופט, כדרך מרבית השופטים בישראל, נתן צו מעצר ממושך, מבלי לנקוב בתאריך, "עד העמדתו של החשוד לדין".

אגב: כל אותה עת פעלו חברינו לאירגון הפגנת-מחאה באוניברסיטה העברית בירושלים, לחשיפת הפרשה בהרבה חוגי בית, לדיווח שוטף לעיתונות, להסברת העניין לאירגוני הסטודנטים בעולם, ולהוקעת השלטונות בכל פורום אפשרי.

בשום מקום לא הוצגה פרשת ח'ליל כתופעה מבודדת, "אישית", יוצאת-דופן, או אופיינית לטיפול מצד השלטונות כלפי חברי אירגוננו דווקא.

להיפך: פרשת ח'ליל הוצגה באורה הנכון, כמקרה אחד מתוך שורת מקרים, כחלק ממדיניות כללית וכוללת, כחוליה בשרשרת של דיכוי ורדיפות מצד השלטונות, המופעל הן כנגד תושבי השטחים הכבושים, והן כנגד האוכלוסייה הערבית בישראל עצמה.

צורת התעמולה שלנו, וכן תוכנה, תאמו בדיוק את גישתנו האינטרנציונליסטית בכלל, ואת עמדותינו ויחסנו הפוליטי לתוצאות מלחמת יוני 1967.

*   *   *

בסיום התיאור המקוצר של הפרשה, כדאי להזכיר בשלב זה את משפטו של ח'ליל, שהתקיים בבית-הדין הצבאי בלוד.

תיאור מפורט יותר, תוך כדי ניתוח פוליטי ומשפטי של פסק-הדין, יינתן בגיליון הבא של "מצפן", כשיועמד לרשותנו הפרטיכל המלא של המשפט, שעדיין אינו מצוי בידנו.

קדם למשפט תיאור חוזר ונשנה בעיתונות, לפיו הסתיר ח'ליל בביתו איש "אל-פתח", שהיה מבוקש על ידי השלטונות. מאוחר יותר התברר לעיתונים שהמדובר בצעיר פלשתיני, אחמד חליפה שמו, חבר אירגון פוליטי בשם "קאומיון אל-ערב", שעדיין תואר כחבר אירגון מחתרת. טרוריסט מסוכן.

ובמשפט?

קצין מודיעין של צה"ל, ששמו "סודי", תפקידו "סודי" וחלק מעדותו "סודית", תיאר בפרוטרוט מהו הקאומיון אל-ערב, מה האידיאולוגיה שלו ומה המבנה שלו.

עיקר עדותו: לאחר מלחמת יוני 67', פנה חלק מחברי אירגון פוליטי זה לפעילות טרור, ביחד עם אחרים, יוצאי אירגונים שונים.

בקיצור, לצורך הדיון הצר והמצומצם של בית-הדין הצבאי, הועמדה השאלה על חודו של תער: האם היה הצעיר שח'ליל נתן לו "מחסה" איש טרור או לא?

קבע השופט בצורה חד-משמעית: "לא הובאו בפני הוכחות שחליפה עסק בפעילות טרוריסטית, אבל..."

ומאחורי ה"אבל" הסתתר גרעין פרשת ח'ליל, תוכנה העיקרי, מהותה האמיתית: ח'ליל התיידד עם צעיר ערבי מהשטחים הכבושים, שהיה איש פוליטי מובהק, חבר אירגון ובעל אידיאולוגיה מסוימת. ח'ליל נידון למאסר, וכן גם הצעיר הערבי, שנידון (למאסר ממושך יותר) שבועיים קודם לכן, רק בגלל סיבה אחת: אותה אידיאולוגיה לא מצאה חן בעיני השלטונות הישראליים.

אופי החוקים לפיהם הועמד ח'ליל לדין, פרטים ותיאור מפורט של הצד המשפטי של  הפרשה, וכן תיאור הצדדים הפוליטיים-רעיוניים שהועלו במשפט – בגיליון הבא של "מצפן".

*   *   *

הדים בינלאומיים

להלן רשימה של כמה מהפעולות שנעשו ברחבי העולם במחאה על פרשת ח'ליל טועמה.

הרשימה היא חלקית בלבד, ורחוקה מלהיות ממצה.

איטליה

  • מכתב סולידריות מאת ארטורו שווארץ, עורך רבעון המזרח התיכון, מילאנו.

ארצות-הברית

  • מכתבי תמיכה בחתימת עשרות מרצים וסטודנטים של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.
  • הפגנה ופעולות מחאה שונות שאורגנו על ידי הוועדה המיוחדת למזרח התיכון בניו-יורק.
  • מכתבי מחאה מאת הוועד להגנת ח'ליל טועמה בדטרויט (מדינת מישיגן) בחתימת עשרות אישי-ציבור: חבר קונגרס, עורכי דין, פרופסורים, סופרים וכו'.

בלגיה

  • מברקי סולידריות מאת אירגון היהודים המתקדמים, בריסל.

בריטניה

  • מברק מחאה ומכתב לעיתונות מאת לורד ברטרנד ראסל.
  • מברק מחאה למר [לוי] אשכול מאת אירגון "הסוציאליסטים האינטרנציונליסטים" ביורק; אספת מחאה וכו' באוניברסיטת יורק.
  • הפגנה מטעם ועדת סטודנטים ישראלים, בשערי שגרירות ישראל בלונדון ב-2 במארס.
  • מברקי סולידריות מסטודנטים של אוניברסיטאות יורק וברמינגהם.
  • מכתב הזדהות של הסופר היהודי אריך פריד היושב בלונדון (ראה תרגום בגיליון זה).
  • מכתב אל שגרירות ישראל מאת חבר הפרלמנט סטאן ניואנס, יו"ר התנועה לשחרור קולוניאלי.

גרמניה

  • מכתב גלוי לשגריר ישראל, מאת סד"ס (איחוד הסטודנטים הסוציאליסטים של מערב גרמניה).
  • אסיפות ומשמרות מחאה בערים שונות.

ישראל

  • אסיפת מחאה והסברה נערכה תחת כיפת השמים במשך שש שעות רצופות בקריית האוניברסיטה בירושלים, על ידי ועד המרצים והסטודנטים להגנת זכויות האדם. נאספו מאות חתימות על עצומת מחאה ונתרם כסף.
  • סטודנטים ובני נוער רבים נכחו לאות סולידריות בישיבות בית-הדין הצבאי שבו נידון טועמה.
  • הודעות, מכתבים ומודעות בעיתונים בזכות טועמה.
  • התרמה המונית, ברחבי הארץ, לקרן למימון ההגנה המשפטית של ח'ליל טועמה.

סנגל

  • מכתב מחאה למר אשכול בחתימת עשרות מרצים וסטודנטים באוניברסיטה של דקאר.

צרפת

  • מכתבי מחאה לשגרירות ישראל מאת פרופ' מקסים רודנסון, פרופ' שארל בטלהיים, הנוער הקומוניסטי המהפכני, התאחדות הסטודנטים הצרפתית.
  • מכתב אל התאחדות הסטודנטים הישראלית ואל העיתונות הישראלית, בחתימת מאות מרצים וסטודנטים.
  • מכתבי מחאה לשגרירות ישראל מאת פרופ' ז' בנארד, פרופ' לורן שווארץ, הסופרת כריסטין רושפור, פרופ' ז' באבי, פרופ' ז' ברק, ז' פרופנטו, הסופר קלוד רוי, ד. גארין, עו"ד מנוויל, עו"ד לפו-ורון, עו"ד מישל בובילארד, פרופ' וידאל-נאקה, ד"ר ז'. מ. קריווין.
  • מסיבת עיתונאים (28 בפברואר) אשר עוררה עניין רב וקיבלה כיסוי נרחב בעיתונות.
  • מחאה לשגרירות ישראל מאת ז'אן-פול סארטר וסימון דה-בובואר.
  • ועדת חקירה נשלחה לישראל מטעם התאחדות הסטודנטים הצרפתית בשיתוף עם התאחדויות הסטודנטים של בלגיה ויוגוסלביה.
  • הצהרות מחאה מטעם הסקציה הצרפתית של האינטרנציונל הרביעי, האיגוד הארצי להשכלה גבוהה, החוג למחקר ולפעולה למען פתרון בעיית א"י, הוועד לתמיכה במאבק האנטי-קולוניאלי של עמי ערב.

קנדה

  • מכתב מחאה למר אשכול מאת הליגה לפעולה סוציאליסטית.
  • אסיפות מחאה, פרסומים בעיתונות הקנדית, הפצת כרוזים ברחבי קנדה.
  • הפגנה לפני הקונסוליה הישראלית בטורונטו ב-1 במארס, לפי קריאת ועד הכולל אנשי ציבור רבים.

אירגונים בינלאומיים

  • מברק מחאה למר אשכול מאת התאחדות הסטודנטים הבינלאומית.
  • "אירגון החנינה הבינלאומי" (אמנסטי אינטרנשיונל) גילה התעניינות והתערב בפרשה.
  • מאות עיתונות שמאליים בכל רחבי העולם פרסמו את קריאתנו לסולידריות עם טועמה.

*   *   *

מכתבים למערכת

פרשת מעצרו ומשפטו של ח'ליל טועמה, ומאבק האערגון הסוציאליסטי הישראלי בעניין זה, עוררו קוראים רבים לשלוח הערותיהם ותגובותיהם למערכת.

לא נוכל לפרסם את מרבית המכתבים, שכן פרסומם היה תופס למעלה ממחצית שטחו של הגיליון. סיבה נוספת: כמצופה, התחלקו המכתבים לשני סוגים, ומכתבי כל סוג דומים בטענותיהם ובמסקנותיהם. להלן כמה דוגמאות:

לונדון 27.2.1968
ידידים יקרים,

עם שובי ממסע הרצאות בגרמניה המערבית ובדנמרק, מצאתי את מכתבכם מן ה-26 בינואר, המכיל פרטים על מעצרו של ח'ליל טועמה. עוד לפני-כן קראתי על כך בעיתונים.

כסופר יהודי, שריד הרדיפות ההיטלריות, אשר עקב ניסיונו האישי נוטה לרחוש איבה לטרור ולעוול, ברצוני לצרף את קולי לקולות המוחים נגד מעצרו של ח'ליל טועמה ונגד מדיניות העוול והדיכוי, אשר סופה להמיט על ישראל אותה שואה עצמה שאותה רוצה היא למנוע.

כסופר, נפגשתי לאחרונה עם סופרים גרמניים, אנגליים וסקנדינביים. בעוד אשר בגרמניה משמיעים נאצים-לשעבר תרועות הסכמה למדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל, הרי אין גם לזלזל בזעזוע, ברגשות הצער – ליתר דיוק: הבחילה – שהמדיניות הממשלתית הנוכחית של ישראל מעוררת בקרב סופרים ואמנים רבים באירופה. רבים מאנשים אלה אינם ששים לתת ביטוי פומבי לדעותיהם, בגלל הרדיפות שמהם סבלו היהודים זה לא כבר בכל רחבי אירופה. אולם האהדה ורגש הכבוד שרוחשים הם לישראל, נתערערו בהכרח עקב פעולותיה של ממשלת ישראל הנוכחית.

אהיה אסיר תודה לכם אם תעבירו הערות אלה לידיעת ממשלת ישראל. הרשות בידכם להשתמש בשורות אלה – אשר אולי תמצאו בהן מועיל – בדרך הנראית לכם.

שלכם בנאמנות,
אריך פריד
 

הקורא אפרים שהם, ירושלים, שלח את המכתב הבא, על גבי נייר מכתבים רשמי של "בנק הפועלים" בע"מ:

הוועד היקר, בתיבת דואר 2092.

אתם מחפשים צדק לפושע ח'ליל טועמה, ואיזה חוצפה יש לכם לקבץ נדבות מיהודים כדי להציל את הערבוש המחורבן הזה מחבל התלייה. ערבוש כפוי טובה ומסריח!!!

השאלה אינה אם החוק טוב, החוק צודק, וכו' וכו'. השאלה היא שהח'ליל הזה הולך יד ביד עם רוצחינו ומבקשי נפשנו, וח'לילים כאלה, ברגע שיינתן בידם סכין, אזי אתם, האוספים כסף בשבילם, תהיו הראשונים שיחתוך את צווארכם. אין בהם שום אמונה.

אם אכן יוכח שהח'ליל נתן מחסה לרוצחים, אזי דינו מוות, עם חוק או בלי חוק.

ובכן, ח'ליל טועמה לגרדום, והכסף שאתם משנוררים ישר לשלוח לקרן המגן!

הסטודנט הירושלמי גיורא:

אף על פי שאינני יכול לקבל את השקפת העולם בה אתם דוגלים, הרי שעצם קיומו של גוף אשר שוחה נגד הזרם ומוכן להילחם על השקפותיו, הוא תופעה מעודדת.

חושבני שקיומו של נון-קונפורמיזם הוא חלק חשוב מכל חברה. הדבר מראה על אי-קיום הסתיידות המחשבה, ועל כך שישנם אנשים שלא בולעים את כל מה שמוגש להם.

עם זאת, כשם שזכותכם ללחום למען רעיונותיכם, זכותי ללחום למען רעיונותי, וכן אעשה.

הקורא א' אילן, מתל אביב, מנתח את כתבותיו של אורי פורת, כתב "ידיעות אחרונות" שדיווח על משפט טועמה, וכותב בין השאר:

מן הדין הוא, שהעיתונאי ימסור את פרטי המשפט כפי שהם, ולא יהיה המאשים, ולא יערבב ויבלבל דברי הקטגור עם דברי העדים, ולא יוסיף נופך משלו.

כתבותיו מן ה-29 לפברואר ומן ה-7 למארס כוללות השמטות, הוספות חסרות שחר והשמצות מחפירות, שיש בהן להשחיר את פני כותבן.

יש לציין שעיניו החדות של העיתונאי ראו את "אוזניו של טועמה המומות ומחשבותיו הנדהמות נאבקו לשווא" וראו גם פרחים, שכאילו הוגשו לנאשם בבין-הדין, בעוד שבמציאות לא אירע דבר כזה.

הערת המערכת:

דווקא הפרחים המוזכרים בכתבתו של פורת חושפים את שיטת עבודתו של עיתונאי זה, שהצטיין יותר מכל בכתבותיו השקרניות.

פורת מ"ידיעות אחרונות" תיאר תיאור חי ומפורט, הכולל פרטי לבוש ומראה של סטודנטיות בלונדיניות, שניסו להגיש פרחים לח'ליל בעת הבאתו לאולם בית-הדין הצבאי בלוד.

כל התיאור מצוץ מן האצבע, ומקורו בכך שהכתב הנ"ל כלל לא נכח באותה ישיבה בבית-הדין הצבאי. הוא נכשל בעבודתו, כיוון שערבב פרחים דמיוניים עם פרחים אמיתיים, שהוגשו באמת לח'ליל בבית-המשפט בירושלים, חודש קודם לכן.

אנו מזכירים במיוחד את פרשת הפרחים, כדי לקבוע פעם נוספת כי הנ"ל שקרן, ואולי יאזור אומץ לתבוע אותנו לדין על הוצאת דיבתו ברבים.

אם אכן יעשה כן, יוכל בית המשפט לשמש במה נוחה כדי לחשוף שקרים אחרים, רציניים יותר – פוליטיים מובהקים.

מבין המכתבים הרבים, שבהם מגיבים אנשים פרטיים, במיוחד סטודנטים, מארצות שונות על פרשת טועמה, הננו מביאים את הדוגמה המעניינת והאופיינית הבאה: –

זה עתה קראתי את פנייתכם, שנתפרסמה בגיליון מארס של ה"ליברייטור מגזין", המופיע בארצות הברית. הנני מתמרמר על מאסרו של טועמה, ואת רגשותי אלה אף הבעתי באוזני אנשים אחרים.

אני יהודי אמריקאי והייתי פעיל בתנועת הסטודנטים האמריקאית אשר מוחה נגד מלחמת וייטנאם ונגד המדיניות הגזענית של ממשלת ארצות הברית כלפי האמריקאים שחורי-העור. אחרי המצעד אל הפנטגון שנערך באוקטובר שעבר ובו תבעו 200,000 אמריקאים לשים קץ למלחמה על ידי הוצאת הכוחות האמריקאיים מווייטנאם, התחלתי לעבוד עבודה מלאה בהקמתו של מה שאנו מכנים "השמאל החדש", התנועה למען דמוקרטיה סוציאליסטית בארצות הברית.

במשך קיץ 1966 שהיתי שלושה חודשים בקיבוץ בישראל. כמו כן הייתי בירושלים ובתל אביב ולמדתי מעט עברית. כשפרצה מלחמת ששת הימים, הרגשתי כמובן דאגה לגורל עמנו. אולם השוביניזם של יהודים אמריקאים רבים וגישתם האנטי-ערבית לאחר תום הקרבות גרמו לי זעזוע עמוק. עקבתי בעיתונות האמריקאית אחרי המאורעות במזרח התיכון מאז מלחמת יוני, והנני מלא דאגה לגורלה של ישראל לנוכח עמדתה הנקמנית כלפי מדינות ערב. ישראל היא מדינה מזרח-תיכונית, עמנו הוא אסייני לפני היותו אירופי. אכן, האירופים אמרו זאת במשך מאות שנים. הננו מודאגים במיוחד נוכח מה שנראה כהתקרבות בין האינטרסים הישראליים והאמריקאיים.

כיום לומדים אנו לקח בווייטנאם. לומדים אנו כי מהפכה עממית הנערכת למען שחרור ההמונים, אין להביס אותה בכוח הנשק והפטריוטיזם העיוור. בקיצור, לומדים אנו את לקחי הקולוניאליזם ותנועות השחרור.

ישנם כאן יהודים המגנים את השוביניזם הערבי והיהודי גם יחד, ומאמינים כי הוא ימיט אסון על שני העמים.

שלכם,
א. זילבר, בוסטון

 

אירגון הנוער הקומוניסטי המהפכני (צרפת)

הנוער הקומוניסטי המהפכני מצהיר על הסולידריות המלאה שלו עם ח'ליל טועמה, פעיל האירגון הסוציאליסטי הישראלי, ועם יתר הסטודנטים האסורים היום בישראל בשל פעולותיהם האנטי-אימפריאליסטיות. הנוער הקומוניסטי המהפכני (נ.ק.מ.) סולידרי עם מאבקם שמטרתו לאחד את עמי המזרח התיכון במאבק משותף נגד הפיאודליזם והאימפריאליזם: הננו דורשים את שחרורם המיידי של האסורים בישראל, והננו מעוררים את הנוער לפעול בכל האמצעים הנחוצים לנוכח דיכוי זה.

איגרת מאת האיגוד הארצי (הצרפתי) של מוסדות ההשכלה הגבוהה אל מסיבת העיתונאים שנערכה ב-28.2.68 על ידי הוועד לתמיכה במאבקים האנטי-אימפריאליסטיים של העמים הערביים:

האיגוד הארצי של מוסדות ההשכלה הגבוהה, אשר ועידתו האחרונה נערכה באפריל 1967, לא נקט עמדה רשמית בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי ובעיית פלסטינה. לעומת זאת, ההחלטות שנתקבלו בוועידה מחייבות את האיגוד לקום בכל תוקף נגד כל מעשי השרירות, נגד כל פגיעה בזכויות הפרט. משום כך הוא מצרף את קולו לאלה המושמעים במסיבת העיתונאים (28.2.68) במחאה נגד התנאים שבהם נפתח, בפני בית-דין צבאי ישראלי, משפטם של מנהיגי אירגוני סטודנטים פלסטינאים ושל אלה שעניינם קשור בהם.

(חתום)
א. גייסמר
מזכיר כללי

הצהרה

המפלגה הקומוניסטית האינטרנציונליסטית (הסקציה הצרפתית של האינטרנציונל הרביעי) מצטרפת לכל ההפגנות וההצהרות למען הסטודנט הערבי ח'ליל טועמה, חבר האירגון הסוציאליסטי הישראלי, המובא לפני בית-דין צבאי ישראלי. משמעות העמדתו למשפט היא ברורה: השוביניזם המשתולל בישראל – וזאת ביתר שאת, ככה שהניצחון הצבאי רק החמיר את המצב ולא פתר את הבעיה – רוצה להחניק את גילויי הסולידריות בין העמלים הערביים והיהודיים, ההכרחית לניצחון המהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון, שהיא המסגרת היחידה לפתרון עבור היהודים החיים באזור זה.

המאבק לשחרורו של ח'ליל טועמה מהווה תמיכה בכוחות היחידים המתייצבים נגד מלחמה חדשה במרחב זה.

הננו מברכים את הפגנת הסולידריות עם ח'ליל טועמה, שנערכה ביום ב' על ידי קבוצת סטודנטים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים.

28.2.68

גינוי פסק-הדין

ב-21 במארס פורסם ב"ג'רוזלם פוסט" מכתבו של נורמן בנטוויץ, המשפטן הבריטי הנודע הידוע בהשקפותיו הציוניות, והמתגורר עתה בירושלים, ובו הגיב בחריפות על פסק-הדין במשפט נגד הסטודנט ח'ליל טועמה. במכתב נאמר:

"נדמה כי השלטונות הצבאיים הינם מומחים באמנות הפיכת האוכלוסייה הערבית של ירושלים לאוכלוסייה עוינת. הדוגמה האחרונה לאמנות זו הינה פסק-הדין, שהוצא על ידי בית-הדין הצבאי ביחס למזכיר ועד הסטודנטים הערביים, ואשר דן אותו לתשעה חודשי מאסר על מתן מחסה לחבר באירגון מחתרתי ערבי. השופט העיר, כי הנאשם צריך היה למלא את חובתו כאזרח על ידי שיודיע לשלטונות הישראליים אודות אורחו. אנו רוצים לעודד את הערבים ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים: אך כיצד יכולים אנו לצפות לבואם, אם אנו מתייחסים למנהיגם כאל פושע פלילי, רק משום שהוא לא מילא את תפקיד הקוויזלינג?

"האכן סבורים ופועלים אנו כאילו היתה זו חובתו של סטודנט ערבי להתנכר לכל רגש לאומי ולהסגיר ידיד ערבי, העוסק בפעילות לאומית ערבית? זוכרני היטב את הגינוי העז שגינה היישוב את ממשלת המנדט הבריטי, כאשר זו אסרה את המנהיגים היהודיים, משום שהם לא מסרו לידיה את חברי ארגוני-הסתר היהודיים. היכולים אנו שלא יהיה לנו מוסר אחד ביחס לערבים ואחר ביחס ליהודים?"