כשעיתונאי כה נכבד ומקובל כשמואל שניצר מ"מעריב", מרעיל את רבבות קוראיו מדי שבוע בשבוע, אין מי שיפצה פה ויצפצף.
להיפך: הוא נחשב לאחד מגדולי הפובליציסטים בישראל. אך כשעיתונאי אחר, ידוע פחות, מצטט אחד ממאמריו בלונדון, ומפרסמם שם באנגלית, רועשות כל מערכות העיתונים בארץ.
שמעון צבר, עיתונאי-צייר-סופר-משורר תל אביבי, פרסם בחודש שעבר גיליון ראשון של מגזין חדש, הנקרא חדשות האימפריה הישראלית, ויוצא לאור בלונדון בשפה האנגלית.
המגזין מכיל ברובו תרגומים מפרסומים עיתונאיים מישראל – כולל מאמרים, מודעות פרסומת ומכתבי קוראים למערכות – בעיקר מן העיתונים הגדולים הארץ, ידיעות אחרונות ומעריב. הנושא המרכזי של הפרסומים: סיפוח או פינוי השטחים הכבושים.
המגזין ערוך כעיתון סאטירי-פוליטי, מן הסוג הידוע זה מכבר באנגליה, ואף זכה על צורתו ועריכתו לשבחים מקצועיים מעל דפי ה"טיימס" הלונדוני.
למה, בכל זאת, עורר רעש כה רב בארץ, וזכה לגידופים ולהשמצות?
למה עורר את איש הרוח של מפא"י, שלמה גרודז'נסקי, לפנות להוצאת הספרים "עם עובד" ולדרוש ממנה שתשמיד מיד את ספרי הילדים שכתב שמעון צבר בזמנו עבורה?
פשוט מאוד: מפני שדעות נאציות, כמו דרישתו של שניצר מממשלת ישראל לפעול להגבלת הילודה הערבית, אפילו באמצעי כפייה, ולא רק בעזרת תעמולה וחקיקה, היא לגמרי בסדר כשהיא מתפרסמת בארץ ("מעריב", 29.10.67), אבל היא מזוויעה בחו"ל. היא מעוררת אצל "גויים" זיכרונות לא כל כך טובים. היא "מזיקה" לשמה הטוב של ישראל בעולם.
אילו היה עיתונו של צבר משיג רק זאת – חשיפת הצביעות של השוביניסטים הישראלים – היה ממלא כבר בזאת שליחות חיובית. אלא שהדי עיתונו הגיעו הרחק מעבר לזה.
אין טעם להרבות במילים על כך. המכתב שתרגומו מובא להלן מדבר בעד עצמו:
8.3.1968
מר צבר היקר,הנני מודה לך על שהחזרת לי את אמונתי באדם. יהודים מוכרים לי היטב, ובימי שִבְתי בפלסטין היו לי ידידים אינטימיים מקרבם; על-כן לא יכולתי להאמין כי פסו אנשי מצפון מישראל. זה עשרים שנה מחכה אני לשמוע קול כקולך, המתריע על העוול שנגרם לערבים.
כמוך מאמין גם אנוכי כי הציונות היא סיבת המריבות ללא-קץ שבינינו, וכמוך מאמין גם אנוכי כי התקווה היחידה שנותרה לנו היא להתקרב ולחיות יחדיו כאחים. אולי ימצא קולך, הקול הראשון של אומץ ואמת, את דרכו אל לבם של כמה מבני ארצך, אשר (כך בטוח אני) יודעים את גודל העוול שנעשה לערבים. מקווה אני שקולך, וקולות רבים כמוהו, יפילו לפחות את החומות המפרידות בינינו.
מקווה אני שדברים אלה אינם נראים לך נמלצים ויומרניים מדי. בדרך כלל אינני נוהג כך. אולם אני מרגיש כי השאלה הזאת גדולה מכדי לנהוג בה קלות-ראש. והרי זו תחושה חדשה עבורי – להרגיש כי ישראלי יכול להיות ידיד.
שלך בנאמנות, ח. צ., ביירות
