"בהלת הזהב – המשבר המוניטארי החמור ביותר מזה 35 שנים";
"הלי"ש בשפל חדש, בולמוס קניות עצום באירופה";
"נגידי הבנקים דנים בהצלת הדולר";
"ארצות הברית לא תבצע פיחות של הדולר";
– אלה הן כמה מהכותרות הראשיות של עיתוני החודש האחרון. הרשימות, המאמרים והניתוחים הכלכליים שהופיעו בעיתונות, יצרו רושם מעורב אצל הקוראים. מצד אחד נדמה היה, שבעצם כל העניין לא נוגע לנו. מחיר הזהב, הקפיצות של שערי החליפין, בעיות "נזילות" בינלאומיות, הסחר-מכר בבורסות האירופיות, כל אלה אינם אלא ישויות מסתוריות, בעיות מעורפלות, הנוגעות רק למעורבים בדבר: הבנקאים, שרי האוצר והמיליונרים. דומה הדבר ליחסינו אל מנהגי הנישואין של שבטי האמזונאס; זה אולי מעניין ואולי גם מקור לסיפוק – אך מי מאיתנו מתמצא בזה ולמי יש פנאי לכך. רושם זה התחזק יותר כתוצאה מהכרזות החוגים הממשלתיים, אשר חזרו וטענו כי יש להם "אמון מלא בדולר האמריקאי" וכי "ישראל איננה יכולה להיפגע מהמשבר בשוק הכספים הבינלאומי".
המתמידים, שהמשיכו בכל זאת בקריאת הטורים הארוכים – פרי עטם של הפרשנים הכלכליים – זכו ללמוד דבר חדש. התברר להם כי חבורת ספסרי מטבע אירופיים, בהנהגת הרשע-שונא-ישראל, הגנרל דה-גול, עורכים "התקפה חסרת תקדים על הדולר"; מפיצים שמועות שווא על "התדרדרותו"; מביעים בו חוסר אמון – וכל זה במטרה לזכות ברווח גדול ולקדם את מטרותיהם האפלות. כצוק איתן, ניצבת מולם ארצות הברית ובראשה הנשיא ג'ונסון; נאבקת בהם בחירוף-נפש ומגינה על "ערכו" של הדולר. מטרתה: למנוע שואה נוראה מן העולם ולשמור על השגשוג שהיה מנת-חלקו בעשרים השנים האחרונות. באשר לסיבות שגרמו לדוד-הטוב-סם להגיע למצב ביש כזה, היתה התשובה פשוטה: המשבר מתחולל בגלל האלטרואיזם המופרז של ארצות הברית. אומה זו חילקה כל כך הרבה מלוות, מענקים וסיוע לארצות התת-מפותחות, עד שדילדלה את רזרבות הזהב השמורות עמה בפורט-נוקס (אלה מן הקוראים שהתיאור דלעיל נראה להם מוגזם, יחזרו-נא ויעיינו בעיתוני חודש מרץ ובמיוחד במאמריו של אריאל וינשטיין, פרשנו הכלכלי של "מעריב").
לסטודנטים השוודיים, שהפגינו בראשית אפריל בשטוקהולם מול המלון בו נועדו נציגי שבע המדינות החברות ב"מאגר הזהב", היתה השקפה שונה במקצת. בשאגות: "רוצחים אמריקאים", על ידי שריפת פלקטים גדולים דמויי דולרים ובעזרת כרזות בהן נכתב: "תמיכה בדולר האמריקאי היא תמיכה בג'נוסייד בווייטנאם", הצביעו המפגינים על מוקד הבעיה האמיתי ועל אחת הסיבות המרכזיות למשבר הזהב.
מהו מטבע קשה?
מטרתה של וושינגטון בצעדים שקדמו לוועידת שטוקהולם, ובוועידה עצמה – לא היתה לקיים שגשוג מפוקפק. מטרתה היתה למנוע שואה אשר איימה על עמדת הבכורה של ארצות הברית במערכת הסחר והכספים הבינלאומית. חשוב להבין כי קיום שער חליפין מסוים לדולר, או שיטה מוניטארית בינלאומית מסוימת, הם האמצעים של ארצות הברית, לא המטרה.
ארצות הברית נאבקת כדי לשמור ולקיים את עמדת הכוח הדומיננטית, בה היא מחזיקה מאז מלחמת העולם השנייה. כמעצמה החזקה ביותר בעולם, כמנצחת האמיתית היחידה במלחמת העולם השנייה, הבטיחה לעצמה ארצות הברית דרכים לא מעטות, בהן יכולה היא להכתיב לעולם את רצונה; באמצעות התערבות צבאית גלויה, על ידי תמיכה במשטרים ריאקציוניים ברחבי העולם – או על ידי אמצעים לא פחות יעילים, אם כי מוסווים יותר, כמו קביעת שערי חליפין וקביעת מחירים בינלאומיים, יכלה ארצות הברית לשמש כ"שוטר העולם", להשתלט על כלכלות לאומיות שלמות בעולם התת-מפותח, לדחוק רגלי מתחריה האירופיים ולהשתלט על תעשיות-מפתח בארצות אירופה.
בצדק ישאל כאן הקורא, אפילו מסכים הוא לנאמר לעיל, מה הקשר לעניין משבר הזהב? נכון, באף אחת מן המדינות החשובות אין הבנקים המרכזיים מתחייבים למכור זהב לאזרחים תמורת שטרי הכסף שברשותם – כפי שהיה נהוג בארצות הברית עד ל-1914. ארצות הברית היא המדינה היחידה שהתחייבה עד כה, לקנות ולמכור זהב למחזיקי שטרי הכסף שלה בחו"ל. ומסיבה זו, מחיר הזהב הוא אבן הפינה של כל השיטה המוניטארית הבינלאומית.
באופן תיאורטי, אם למדינה א' יש גרעון בסחר החוץ שלה עם מדינה ב', צריכה מדינה א' לסלק גרעון זה בזהב. אולם באופן מעשי, בזמנים כתיקונם, מסלקת היא את חובה בדולרים.
מדוע? מכיוון שהדולר נחשב מטבע "קשה".
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, התערבו ראשי הבנקים המרכזיים במדינות השונות בשוק מטבע החוץ. על ידי התערבות זו שמרו על שערי החליפין של המטבע המקומי שלהם עם הדולר ולא עם הזהב.
אפילו ה"בנק אוף אינגלנד" דאג לשמור על שער של 2.38 דולרים ללי"ש; ובמידה שהיה עודף היצע של לי"ש בשוק המטבע הבינלאומי, היה הבנק קונה את עודף השטרלינגים בעזרת דולרים. בצורה דומה, היה הבנק מוכר לי"ש תמורת דולרים במידה שהתעוררה סכנה ששער הלי"ש יעבור את המחיר המכסימלי של 2.42 דולר ללי"ש. השאלה הקריטית בטרנס-אקציות אלה לא היתה באיזו מידה עלה או ירד שער הלי"ש, אלא מה הוא היקף הרזרבות במטבע זר, כלומר, רזרבות הדולרים, שהבנק הרוויח או הפסיד.
מדוע? מכיוון שהדולר נחשב מטבע "קשה".
למעשה, על אף העובדה כי מטבעות מסוימים מוגדרים באופן חוקי במונחי זהב; ולכל המטבעות בעולם נקבע שער חליפין בזהב – על ידי קרן המטבע הבינלאומית – מתבצעות פעולות המטבע הבינלאומיות במונחי דולרים. מכאן ברור שארצות הברית נמצאת "במצב מיוחד". אם בחליפין שבין ארצות הברית למדינות האחרות מתקיים עודף לטובת ארצות הברית, זקוקות אלה לדולרים כדי לתמוך בשער החליפין שלהן. דולרים אלה הן משיגות על ידי מכירת זהב לאוצר האמריקאי במחיר 35 דולר לאונקיה. אם נמשך עודף זה זמן די ארוך, אפשר לצפות שכל רזרבות הזהב בעולם יגיעו לבסוף לפורט-נוקס – ובאמת דבר כזה כמעט קרה בשנות ה-30 וה-40. לעומת זאת, כאשר ארצות הברית נתונה בגרעון, יש בידי מדינות אחרות דולרים עודפים ועליהן להחליט אם להחזיק בהם או להחליפם בזהב, אצל האוצר האמריקאי.
הנכונות להחזיק בדולרים שונה בכל מדינה ומדינה. בריטניה נטתה בדרך כלל להחזיק בזהב, וכך גם צרפת. מדינות אירופיות אחרות שמרו על איזון מסוים בין זהב לדולרים ברזרבות שלהן.
מדינות אמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה, מצד שני, החזיקו את מרבית הרזרבות שלהן בדולרים בלבד.
מדוע? מכיוון שהדולר נחשב מטבע "קשה".
הגיעה השעה לנסות ולהבין מה הופך מטבע מסוים ל"קשה". נראה, כי דפוס ה"נכונות" להחזיק בדולרים, שתיארנוהו לעיל, ישמש גם כמפתח לפתרון החידה.
כאשר מדינה מצליחה להכריע, באמצעים צבאיים, פוליטיים וכלכליים, מספר מספיק של מדינות אחרות, הופך המטבע שלה ל"קשה". במילים אחרות, המדינות הללו משתמשות במטבע זה לעסקות הבינלאומיות שלהן. בדרך זו זוכה המטבע ה"קשה" לפרמיה נוספת, פרמיה המהווה חלק משללו של הכובש – חלק משללו של האימפריאליסט.
ההסבר לכך פשוט: דולר אמריקאי מהווה עבור המחזיק בו "זכות משיכה" על מוצרים ושירותים מתוך התפוקה הלאומית האמריקאית. ברגע שהדולר או חלק מסך כל הדולרים הופך למודד-ערך באוצר הלאומי של מדינה מסוימת, או שטר עובר-לסוחר בעסקות בין מדינות שונות, אין הוא "מוצג לפירעון" למשק האמריקאי. הדולר הזה, שהוצא מהמשק האמריקאי כתמורה למוצרים, שירותים או כפיפות פוליטית של מדינות אחרות, הופך להיות שטר שאין צורך לפרעו; אפשר להמשיך ו"להדפיס" דולרים מכיוון ש"ערכם" עלה. ודולרים נוספים אלה מסייעים שוב בהכנעת מדינות נוספות; דהיינו, בהפיכת הדולר ל"קשה" יותר ויותר.
לבריטניה יש היסטוריה ארוכה של כיבוש והשתלטות על ארצות אחרות, כשתהליך זה מלווה ביצירת יתרונות לשטרלינג. "ערך" הלירה שטרלינג לא נקבע רק על ידי עמל תושבי אנגליה, אלא על ידי ספינות תותחים שהניפו את דגל ה"יוניון ג'ק", שלטו בימים והכניעו את יושבי החוף. חלף זמן רב מאז היתה הלירה שטרלינג בשיאה. "ערכה" הופחת מאז מלחמת העולם השנייה. למרות זאת לא ירד ערכה בפרופורציה ישירה לשיעור ירידתה של האימפריה הבריטית. נס פיסקאלי זה הושג על ידי ההגנה של הדולר האמריקאי. השטרלינג הפך להיות "קו ההגנה הראשון של הדולר".
מכשיר נוסף המשתתף בתהליך הפיכת מטבע מסוים למטבע "קשה" הוא הכלי מלא-המסתורין הנקרא שערי חליפין.
שערי החליפין שבין מטבעות שונים נקבעים על ידי גורמים רבים מלבד הגורמים הכלכליים; ובוודאי שאינם תלויים אך ורק בכוח הקנייה המקומי של המטבעות – כפי שכלכלנים צוערים משננים באוניברסיטאות מסוימות. קיימים גורמים פסיכולוגיים; קיימים גורמים פוליטיים.
כובש צבאי מצליח תמיד לקבוע שער חליפין כזה בין המטבע שלו לבין מטבע הנכבשים כך שיזכה ביתרונות חשובים; זהו חלק משלל המנצחים. (בעניין זה, נזכיר כדוגמה מוכרת לקורא הישראלי את שערוריית קביעת שערי החליפין ללירה המצרית ולדינר הירדני, בקולוניות החדשות של האימפריה הישראלית).
מדינות לא מעטות הוכנעו בצורה עקיפה אך בוודאי שלא פחות יעילה מכיבוש צבאי ממשי. המדינות ה"כובשות" קצרו יתרונות פיסקאליים, ללא כל הצדקה כלכלית, בעזרת קביעת שערי חליפין בין המטבעות. האם למישהו אשליה ששער החליפין בין הין היפני לדולר האמריקאי נקבע אך ורק לפי כושר הקנייה המקומי של שני המטבעות? ומה בדבר ארצות חבר-העמים הצרפתי באפריקה; וממשלות החסות של ארצות הברית באמריקה הלטינית?
עמדת הבכורה של הדולר והשטרלינג במסכת הסחר הבינלאומי מקבילה להתערבותן הפוליטית במסחר העולמי. התערבות זו היא האחראית לגידול הפער בין מחירי המוצרים הראשוניים (חומרי גלם) – שהם עיקר יצואן של המדינות התת-מפותחות – לבין מחירי המוצרים המעובדים (מוצרי תעשייה) – שהם היצוא של המדינות התעשייתיות (והיבוא של המדינות התת-מפותחות).
ההתערבות במחירי הסחר העולמי, שגרמה להרעת תנאי החליפין של המדינות המתפתחות; ועמדת הבכורה של הדולר והשטרלינג, המתבטאת ב"קשיותם" ושערי החליפין שלהם – מהווים כלי ניצול בקנה מידה עולמי. במידה רבה, הם האחראים גם לרמת החיים האמריקאית הגבוהה וגם לעוני השורר בארצות כה רבות. אלה הם מכשיריו של הניאו-קולוניאליסט, של האימפריאליסט בן החצי השני של המאה ה-20.
ספינת התותחים של המאות ה-18 וה-19 פינתה מקומה לוועידות סחר בינלאומי, לבנק העולמי, לקרן המטבע הבינלאומית.
זו היא השיטה אותה רוצות המדינות הקפיטליסטיות התעשייתיות לקיים.
זהו "השגשוג" עליו מגן ג'ונסון.
המערכת מתחילה להתערער
השיטה המוניטארית הבינלאומית הנוכחית – עד לפרוץ משבר הזהב – נוצרה ב-1944, בעיירה האמריקאית ברטון-וודס. מתוך דיוניהם של הנציגים מ-45 מדינות, צמחו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. החלטת המפתח של אותה ועידה היתה להמשיך ולבסס את השיטה על הזהב. לשווא התנגד לכך הכלכלן הבורגני הגדול ג'ון מיינרד קיינס, בדרשו לבטל כל קשר ל"מתכת הברברית". הקשר לזהב, טען קיינס, יביא לדלדול הרזרבות העולמיות ולהגבלות על זרימת ההון. אולם ארצות הברית, שהחזיקה אז ב-57% מכלל הרזרבה העולמית של זהב מוניטארי, הכריעה לטובת השיטה המבוססת על זהב.
מדוע?
האם מכיוון שהזהב הוא מווסת נייטראלי של הסחר העולמי, והינו סמל השוויון במערכת הכספים העולמית?
בוודאי שלא. הזהב אינו מסמל היום שוויון ומעולם לא סימל אותו. כמו כל מחצב אחר, הזהב אינו מפוזר על פני העולם במנות שוות. הוצאות הפקתו אינן שוות בכל מקום; והאפשרויות להשיגו ולהחזיק בו אינן שוות. יתר על כן, המדיניות הפנימית משפיעה על אספקת הזהב. אפשר להפריע את אספקתו במקורותיו העיקריים: אפריקה הדרומית וברית המועצות. אפשר לעצור אספקה זו, לכוונה בחוקים, ועוד ועוד. (מאלף הדבר כי נימוקים אלה משמשים לארצות הברית כיום נשק בהתנגדותה למדיניות הגנרל דה-גול המטיף לחזרה לבסיס הזהב!).
ארצות הברית הכריעה לטובת בסיס הזהב מכיוון שכלכלתה היתה היחידה שהתחזקה כתוצאה ממלחמת העולם. (המדינות האחרות שהשתתפו בוועידת ברטון-וודס, משקן היה הרוס כתוצאה מהמלחמה, או שממילא כבר היו גרורות של ארצות הברית, כמו ארצות אמריקה הלטינית). בידה היה מאגר הזהב הגדול בעולם. אין לראות בכך ניסיון לתלות את התפתחות הנזילות הבינלאומית בדבר כה אבסורדי כמו התפוקה השולית של כורה הזהב הכושי, באפריקה הדרומית. התחייבותה של ארצות הברית לקנות זהב במחיר 35 דולר האונקיה, פתחה דרך והניחה את הבסיס ליצירת מערכת מוניטארית אדירה המבוססת על הדולר. על ידי כך הפך הדולר למטבע "קשה", עד שכיום היחס בין הדולרים לזהב ברזרבות המוניטאריות של אומות העולם הוא שניים לאחד.
בשנות השישים החלה מערכת זו לחרוק תחת מעמס הגירעונות במאזן התשלומים של מדינות אשר המטבע שלהן שימש כרזרבה. עובדה זו מוסברת על ידי סטטיסטיקה פשוטה, שאינה מעוררת בדרך כלל עניין אצל האדם הרגיל. ב-17 מתוך 18 השנים האחרונות, הוציאה, הלוותה, והשקיעה ארצות הברית בחו"ל יותר ממה שהרוויחה שם. כמעט בכל אחת מהשנים מאז 1949, נמשכה זרימת הדולרים מארצות הברית; תחילה כחלק ממדיניות מכוונת ("תוכנית מרשל"), ואחר כך, מאז 1958, כתוצאה הכרחית של הוצאות צבאיות, סיוע כלכלי וצבאי לגרורות, והשקעות בממדים גדולים כל כך, שאין אפשרות לממנן מהעודף המסחרי של ארצות הברית.
כמובן שבהשוואה לגודל המשק האמריקאי, הגרעון במאזן התשלומים נראה זעיר ביותר; בממוצע כ-0.0004% מהתפוקה הלאומית השנתית הגולמית. אולם כיום נמצאים בידיים לא אמריקאיות 34 מיליארד דולר; ואילו כמות הזהב שבו צריכה ארצות הברית לכבד את התחייבויותיה ירד מ-24.6 מיליארד [דולר] בסוף מלחמת העולם ל-10.4 מיליארד עתה. אם היו דורשים כל מחזיקי הדולרים את תמורתם בזהב, היתה הכמות המוחזקת בפורט-נוקס מספיקה רק לשליש מהם! כלומר, ארצות הברית הדפיסה דולרים, והעולם "הילווה" לה תמורתם כסף כדי שתוכל לקדם ולבצר את עליונותה הכלכלית, הפוליטית והצבאית. דבר זה איפשר לה לתמוך במשטרים ריאקציוניים, להתערב במדינות זרות, להשתלט על משקי מדינות תת-מפותחות, ולדחוק את רגלי המדינות התעשייתיות האחרות בשווקים בינלאומיים ואפילו בתוך הכלכלות המקומיות שלהן.
בהלת הזהב של שנה זו אינה הראשונה מאז תחילת שנות ה-60. בסתיו 1960 גרמה קדחת קניות של זהב לעליית מחירו עד 41 דולר. כתוצאה מכך, הרשו האמריקאים לבנק אוף אינגלנד לנצל אספקה בלתי מוגבלת של זהב כדי לתמוך בשוק הלונדוני.
הצעד הבא היה הקמת מאגר הזהב, כשנה לאחר מכן. הוסכם אז ששבע מדינות נוספות – צרפת, גרמניה, שוויץ, בריטניה, בלגיה, הולנד ואיטליה – מלבד ארצות הברית, ייקחו חלק במעמסה. כלומר, הממשלות חברות "מאגר הזהב" הסכימו לדלדל את רזרבות הזהב שלהן כדי לתמוך במחיר הרשמי של הזהב. ארצות הברית נטלה על עצמה 50% מההתחייבות, וכשפרשה צרפת, עלה חלקה ל-59%. כדי לקיים את השיטה המוניטארית ננקטו צעדים נוספים, כמו קניות בשוק לזמן קצוב; אפשרות להעביר מטבע מסוים "המותקף" בבורסה מסוימת מבירה לבירה, וכדו'. אולם צעדים אלה, במקום שיגבירו את האמון, יצרו רושם שהם גורמים למשברים נוספים. משבר השטרלינג של 1961 לא נפתר על אף הארגעה הזמנית המטעה בתקופת השפל של 1962-3.
שנת 1964 היתה השנה בה החליט הנשיא ג'ונסון להגביר באופן מכריע את המלחמה בווייטנאם; ויחד עם זאת לבצע תוכנית שאפתנית של "מלחמה בעוני". בעומדו מול הבחירה הקלאסית: "תותחים או חמאה", החליט ג'ונסון כי הוא בוחר בשניהם גם יחד. מצב זה גרם להחרפת התהליך, שהחל, כאמור, כבר קודם לכן. בשנה זו פסקה הנכונות לקבל את הדולר כמטבע רזרבי, וההתחייבויות האמריקאיות לרשויות מוניטאריות נשארו בהיקף של 14 מיליארד דולר.
גורמי המשבר
המשבר ההומניטארי האחרון קשור אך במעט בלי"ש, שרק נפגע מהגל החוזר. ההאשמות המושמעות כנגד בריטניה הן לא כי ביצעה פיחות, אלא שהמתינה זמן ארוך מדי עד שהחליטה על צעד זה. גם לדה-גול היתה השפעה מסוימת, הן בהסתלקות צרפת מ"מאגר הזהב" והן בקריאתו לשוב לבסיס הזהב. דברים אלה בוודאי שהגבירו את תיאבון הספסרים ותרמו את חלקם לבהלה האחרונה.
אולם הסיבה העיקרית למשבר היא: מלחמת וייטנאם.
המשבר משקף את חוסר האמון במאזן התשלומים של ארצות הברית. על אף הבטחות חוזרות ונשנות לחסל את הגרעון, עלה הפער במאזן התשלומים ב-1967 ליותר מ-3.5 מיליארד דולר; והיה גבוה במיוחד ברבע האחרון של השנה. הצעדים שנקט ג'ונסון בינואר 1968 בקשר למאזן התשלומים, לא עוררו אמון. על אף העובדה כי ארצות הברית עשויה היתה לקצץ כמיליארד דולר מהשקעותיה בחו"ל, התעורר החשש כי חלקים אחרים בתוכניתו, כמו מס הנסיעות, לא יאושרו על ידי הקונגרס. אולם חשוב מכל: התקבל הרושם שיותר ממה שנחסך על ידי תוכניתו, עומד להיות מוּצא בהרחבת המלחמה בווייטנאם.
לסיבה זו נוספו גורמים אחרים. העודף במאזן המסחרי (יצוא מינוס יבוא) של ארצות הברית הולך ומצטמק מסיבות שונות: הגידול בייבוא של ארצות הברית, המלווה בהחלשת כושר התחרות של התוצרת האמריקאית עקב עליית מחירים פנימית של כ-4% לשנה; התמהמהותו של הקונגרס באישור דרישת ג'ונסון לתוספת מס; ועוד סימנים אחרים שהעידו כי ההרעה במאזן המסחרי של ארצות הברית אינה בעלת אופי זמני בלבד.
צירוף הגורמים הנ"ל הביא לבהלת הזהב הגדולה בהיסטוריה. כמעט כל הביקוש למתכת נחת על "מאגר הזהב", דרך הבורסה הלונדונית. בין הפיחות האנגלי, ב-18 בנובמבר 1967 ועד ל-15 במרץ 1968, שאז נסגרה הבורסה בלונדון לפי בקשת ארצות הברית, נאלצו מדינות "מאגר הזהב" למכור מתכת לקונים בכמות של 2.5 מיליארד דולר; כמות הגדולה כמעט פי 2 וחצי מכל הזהב שנכרה בקליפורניה ב-25 שנות בהלת הזהב שבסוף המאה ה-19.
ועידת נגידי הבנקים של המדינות החברות ב"מאגר" נתכנסה בוושינגטון והכריזה על מערכת בעלת שני מחירים לזהב: המחיר הישן של 35 דולר לעסקות בין רשויות מוניטאריות יישמר גם בעתיד; ובאשר לשוק הפרטי, שם ייקבע המחיר לפי ההיצע והביקוש. הגיב על כך "הפייננשל טיימס": "…זו היא תוצאה גרועה של ניסיון להמשיך בצליעה תוך שמירת המחיר הקיים של 35 דולר… שיטה של שני מחירים לא תחזיק מעמד זמן רב… משבר זה מהווה את האיום הבודד הרציני ביותר לשגשוג המשק העולמי". למעשה, טוענים כאן עורכי "הפייננשל טיימס" כי אחת מהסיבות העיקריות להתערבות האמריקאית בווייטנאם היתה השאיפה לקיים את הסטאטוס-קוו, לשמור על השיטה הכלכלית הקיימת בגזרה אחת של העולם. התוצאה היא – שעתה מסכנת המלחמה בווייטנאם את השיטה הקפיטליסטית בעולם כולו.
על דעת הכל, ובכללם דוברי מדינות "המאגר" שהחליטו על מערכת המחירים הכפולה, הוסכם כי זה אינו אלא פתרון זמני, פתרון כדי להרוויח זמן.
נציגי 10 המדינות שהתכנסו בראשית אפריל בשטוקהולם, באו לשאת ולתת בדבר פתרון בר-קיימא למשבר המוניטארי.
התוכנית שהוחלט עליה כונתה בשם המרשים "זכויות משיכה מיוחדות" מקרן המטבע הבינלאומית. על ידי זכויות אלה, בהיקף של 1-2 מיליארד דולר לשנה, אפשר יהיה לחזק את הרזרבות של הדולרים והזהב לשם ביצוע עסקות בינלאומיות – כך טענו הנציגים עם תום הוועידה: לדבריהם יעזרו "זכויות המשיכה המיוחדות" לממן את הסחר הבינלאומי המתרחב, יוסיפו לנזילות הבינלאומית, ויביאו פתרון למשבר המוניטארי העולמי.
האמנם?
זכויות המשיכה המיוחדות הן כסף שנוצר מלא-כלום. זכויות אלה יתקיימו אך ורק בספרי החשבונות של הבנקים המרכזיים. אולם בעצם קיומם יבטלו את הלחץ מעל הזהב והדולר. כלומר, הדולר שהחל "מתרכך", ישוב ויתקשה. והשאלה המכרעת היא האם זקוק כיום העולם לדולר "קשה" עם כל הכרוך בכך.
יצירת "זכויות המשיכה המיוחדות" מהווה הקמה של כעין "בנק מרכזי עולמי". כמו בנק מרכזי בתוך מדינה אחת, הקובע על ידי מדיניותו את כמות הכסף שלה, אפשר יהיה לקבוע את "כמות הכסף" הבינלאומית. אולם בעוד שמדיניות בנק מרכזי נקבעת על ידי הממשלה המקומית, יקבע עתה "מועדון" של המדינות התעשייתיות העשירות את פעולות זכויות המשיכה המיוחדות. במילים אחרות: על ידי קביעת היקף "הזכויות המיוחדות", יקבעו המדינות העשירות את "כוח הקנייה" של שאר אומות העולם.
דרכים שונות הוצעו לחלוקת "זכויות המשיכה", דהיינו לחלק את "הכסף" הבינלאומי החד: לפי היקף סחר-החוץ של כל מדינה; לפי מלאי הזהב שברשותה; לפי תפוקתה הלאומית, ועוד. המשותף לכל ההצעות הוא המצב בו הופכות "זכויות המשיכה המיוחדות" לזכויות-יתר של האומות התעשייתיות. לא רק שאין בהן פתרון לבעיה המרכזית של תקופתנו – פיתוח כלכלתן של האומות הנחשלות; להיפך. בכל הצעה מונצח המצב הקיים, מצב בו קיים פער נורא בין הארצות התת-מפותחות לבין האומות התעשייתיות.
משבר הזהב אינו מבטא עדיין את סתימת הגולל על הדולר – כפי שטענו עיתונים מזרח אירופיים. המשבר גם לא הביא להתמוטטות המערכת המוניטארית הקפיטליסטית – כדברי סוכנות הידיעות הסינית. המשמעות היחידה של המשבר ושל הפתרון בדמות "זכויות המשיכה המיוחדות" היא זו:
ארצות הברית לקחה על עצמה משימות רבות מדי במהלך תפקידה כז'נדארם העולמי. את משאביה פרשה דק מדי, על פני שטח נרחב מדי. כתוצאה מכך עורערה ריבונותו של הדולר האמריקאי. הפתרון של "זכויות היתר המיוחדות" מבטא את העובדה כי המצב כיום מחייב את הקפיטליזם האמריקאי להתחלק בשלל האימפריאליסטי עם שותפיו-יריביו, עם הקפיטליזם של ארצות אירופה המתועשות. רק העתיד יראה אם שותפות בלתי נוחה זו (ראה צרפת!) תחזיק מעמד זמן מתקבל על הדעת. אולם גם בשלב זה אפשר לומר, כי לאחר הגנה אמריקאית עקבית ועיקשת נפגע באופן רציני השטרלינג הבריטי. אין דבר ודאי יותר מאשר התקפות נוספות בעתיד על ערכו ועל ערך הדולר – הפרימדונה של המטבעות הבינלאומיות. אפשר לקבוע באופן מוחלט שמעמדו הנצלני הבלעדי של הדולר האמריקאי הולך ומתערער.
בתקופה של עליונות אמריקאית צבאית גלובאלית, יש מידה של צדק וסיפוק למראה חילות-העזר המוניטאריים של האימפריאליזם האמריקאי – הדולר והשטרלינג – כשהם נתונים להתקפה מוחצת ונמצאים בנסיגה.
