מול בנייני השגרירות האמריקאית בתל אביב: אמריקאים – צאו מווייטנאם!
עם כתיבת שורות אלה נודע על הסכמת ממשלת הרפובליקה העממית הווייטנאמית (צפון-וייטנאם) לנהל שיחות עם ארצות הברית בכדי לברר את האפשרות להפסקת התוקפנות האמריקאית נגד הרפובליקה.
הודעה זאת באה בעקבות נאומו הדרמטי של ג'ונסון, בו הכריז על הפסקת (יותר נכון: תיחום) ההפצצות על צפון-וייטנאם, והביע את החלטתו שלא להתייצב לבחירות לתקופת נשיאות נוספת. היתה זאת, למעשה, הודאה מפורשת שהמדיניות האמריקאית בווייטנאם נחלה כישלון.
אם כי אי-אפשר להתנבא עתה, בוודאות, על התוצאות של המפנה האחרון, נוכל על כל פנים לסקור את הרקע שעליו התחולל מפנה זה.
המצב הצבאי
האמריקאים נאלצו לחפר את צבאם, שהתפרס יתר-על-המידה והפך פגיע ביותר, בתוך ערים ובסיסים, בציפייה מורטת-עצבים למתקפה נוספת של הפנ"ל [חזית השחרור הלאומי בדרום-וייטנאם – וייטקונג].
גם עיר המבצר הואה, שעליה השתלטו המארינס אחרי קרבות מרים וממושכים, הפכה למעשה מלכודת עבור האמריקאים – בעוד שכוחות הפנ"ל שהיו נצורים בה, הצליחו להתחמק מתוכה ולהפוך מנצורים לצרים. על כל צעד ושעל הוכחה העליונות התכסיסית הבולטת של אנשי צבא השחרור.
המפלה הפוליטית של ארצות הברית
אותה שעה התחזקה גם השליטה הפוליטית של הפנ"ל על רוב-רובה של הארץ. ההצלחות הצבאיות הגבירו את תמיכת האוכלוסייה בחזית השחרור; ואילו ההפצצות האמריקאיות על הערים, הפצצות-טירוף חסרות הבחנה, עוררו על האמריקאים את זעמן של שכבות חברתיות שעד אז היו אדישות או מהססות. "ממשלת" דרום-וייטנאם, אשר פתחה במסע של מאסרים נגד מנהיגי תנועות בודהיסטיות ומפלגות בורגניות, איבדה גם היא את אותה מידה מצומצמת של תמיכה שממנה נהנתה קודם לכן.
אולם העובדה הפוליטית המכרעת היא המפלה האסטרטגית של ארצות הברית וחוסר האונים שלה נוכח האנרגיות הכבירות המופעלות על ידי מהפכה עממית. החיילים נמוכי הקומה, לבושי הפיז'מות השחורות, של חזית השחרור, הִכו לא רק את צבא ארצות הברית, אלא גרמו לזעזוע חמור של מדיניות החוץ והפנים של המעצמה האימפריאליסטית הראשית ושל השיטה האימפריאליסטית העולמית.
אילו היתה הבעיה העומדת בפני ארצות הברית צבאית בלבד, יתכן מאוד – ואף קרוב לוודאי – שג'ונסון לא היה נוקט בצעד כה דרמטי של הודאה בכישלון אלא היה ממשיך באסקלציה של המלחמה.
אולם המלחמה הזאת אינה מעוררת רק בעיות צבאיות. היא החישה והחריפה תהליכים אחרים, בתוך ארצות הברית ובכלכלה העולמית, אשר יצרו מצב של משבר משולב – צבאי, חברתי, כלכלי ופוליטי. ג'ונסון נאלץ לסגת.
קשה להגזים בתיאור המשמעות שיש להתפתחויות אלה לגבי עתיד המאבק המהפכני בעולם. יש להניח כי התנועות המהפכניות בכל אתר ואתר יסיקו את הלקח, שהחרפת המאבק באימפריאליזם וניהול מלחמה עממית נגדו לא יביאו למלחמת עולם (כפי שהזהירו מוסקבה והמפלגות הקומוניסטיות הנוהות אחרי מדיניותה הפשרנית) אלא לנסיגת האימפריאליזם.
טרם הגיע הקץ
אך עתה עדיין מוקדם מדי להריע תרועת ניצחון. מלחמת וייטנאם טרם נסתיימה. הפסקת ההפצצות על הצפון וניהול שיחות בין ארצות הברית לבין צפון-וייטנאם אינן מסוגלות, הן כשלעצמן, לסיים את מלחמת וייטנאם.
השבוע שבין ה-21 וה-27 באפריל הוכרז כשבוע של סולידאריות בינלאומית עם העם הווייטנאמי. בכל רחבי העולם – וישראל בכלל זה – מתקיימות בשבוע זה פעולות הסברה, מחאות והפגנות. דווקא עתה יש חשיבות מיוחדת להחרפת הלחץ, להגברת המאבק, להעלאת הסיסמאות: –
אמריקאים – צאו מווייטנאם!
ניצחון ל"וייטקונג"!