בשוליים השמאליים של האסטבלישמנט הציוני שמור תמיד מקום לאנשים המתעטפים באצטלת המרכסיזם והסוציאליזם.
תפקידם: לטהר את הציונית בק"ן טעמים סוציאליסטיים; לתת חיפוי "שמאלי", גושפנקה "מתקדמת" למדיניות הציונית.
השיטה: לצייץ מליצות שמאליות מאוד, מתקדמות מאוד, על כל בעיות העולם מהודו ועד כוש, מקובה ועד וייטנאם – ולהזדנב אחרי הזרם השליט הציונות בכל מה שנוגע לבעיית ארץ-ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי; לענות אמן אחרי המדיניות השלטת ולהעניק הכשר (לפחות בדיעבד) לברית בינה לבין האימפריאליזם.
עד הזמן האחרון היה תפקיד זה מופקד בידי מפ"ם. אולם לאחרונה הולכות ונעלמות המחיצות האחרונות – ואף הן חיצוניות ומדומות ברובן – בין מפלגה זו לבין מפלגת העבודה הישראלית. מפ"ם אינה מסוגלת יותר למלא את תפקידה המסורתי.
את המקום שנתפנה ממלאת במהירות – כמו סילון של גז הזורם אל כיס של חלל ריק – מפלגתם של סנה ומיקוניס. ואת שובל גלימתה החדשה של מק"י נושאים שושבינים ומלווים למיניהם: שרידי "השמאל הקיצוני" של מפ"ם; אנשים שפרשו בעבר ממק"י ופנו ימינה עד שזו שוב הדביקה אותם במרוצתה אל הימין; ושאר נשמות ערטילאיות המתעטפות בקרעי-בד אדום דהוי ומזכירות במעומעם צללי מחשבות שמאליות, כפי שהשיהוק מזכיר, במחילה, את טעם ארוחת-אתמול.
את הפמליה הזאת אנו פוגשים כשהיא מחווה את קידת הבכורה התיאורטית-אינטליגנטית שלה מעל דפי "פראכסיס", חוברת המתארת עצמה כ"דפי שמאל מיסודם של סטודנטים ומרצים" (!).
מבחינת התכונה המיוחדת והתפקיד העיקרי של החוברת ובעליה (דהיינו מתן הכשר "שמאלי" לציונות), המאמר המרכזי ב"פראכסיס" הוא "דה-כנעניזציה", מאת עמנואל ברעם. זאת ועוד: אם כי חלק ניכר מן החוברת מהווה למעשה התקפה פחות או יותר מוסווית נגדנו, הרי השם המפורש "מצפן" מוזכר רק על ידי הסטודנט מר ברעם, והתקפתו עלינו היא הישירה ביותר.
על-כן נטפל כאן במאמר הנ"ל.
בעיטה אל מחוץ למגרש
טיעונו של מר ברעם מכוון בעצם נגד שני דברים שונים, אם כי הוא עצמו אינו מבחין ביניהם כל עיקר ומערבב אותם זה בזה לאורך כל מאמרו.
כידוע, מרבה "מצפן" להדגיש את חשיבותו הרבה של הקו המבדיל בין המחנה הציוני לבין האופוזיציה השמאלית הלא-ציונית. לדעתנו, זהו הקו המפריד המהותי ביותר בספקטרום הפוליטי והרעיוני של ישראל. משמאל לקו נמצאים "מצפן" ורק"ח, הנבדלים אמנם זה-מזה בעניינים רבים וחשובים. מימין לקו נמצאת כל הקואליציה של הליכוד הלאומי. מיקוניס וסנה חצו את הקו מעברו השמאלי אל הימני – על כך הרי פילגו הם את מק"י הישנה. טבעי איפוא שהם ותלמידיהם משתדלים בכל כוחם לכפור בעצם קיום הקו הזה או לפחות לטשטשו ולזלזל בחשיבותו. וכך גם מסקנתו העיקרית של מר ברעם: –
"…אנשי השמאל… חייבים להשתחרר, במציאות של 1968, מן האשליה כי הקו המפריד המהותי (פרט לקו המעמדי) בחברה הישראלית הוא הקו בין ציונות ואי-ציונות. מתברר כי הניגוד בין שוחרי שלום למעדיפי 'על חרבך תחיה' מכריע הרבה יותר".
לעניין זה עוד נחזור להלן. כאן נעיר רק על הרישול שבניסוחו של מר ברעם. טעות גסה היא להעמיד על מישור אחד את הקו המפריד המעמדי – שהוא מושג סוציולוגי המתייחס באמת אל החברה הישראלית – ואת הקו בין ציונות לאי-ציונות, שאינו מתייחס לתחום החברתי כי אם לתחום הרעיוני והמדיני.
אולם את מאמרו פותח מר ברעם לא בדיון על הקו המפריד הרעיוני בין ציונים לבלתי-ציונים, אלא בנושא אחר – אותו הוא מערבב ללא הרף עם עניין הקו המפריד – הלא הוא עניין הדה-ציוניזציה. פותח הוא ואומר: –
"דורשי טובה מחוץ, ומהפכנים נועזים מבית, גילו באחרונה את תרופת הפלא לסכסוך הישראלי-ערבי. תוותר ישראל על האידיאולוגיה הציונית – אומרים הם – ואז יכירו ממשלות ערב בקיומה, ושלום על המזרח התיכון".
גם מכותרת המאמר ("דה-כנעניזציה" על משקל "דה-ציוניזציה") וגם ממה שנאמר במפורש מספר שורות לאחר מכן, ברור כי כוונתו של מר ברעם היא לתקוף את נוסחת הדה-ציוניזציה.
אמנם, הוא אינו טורח לפרש כאן מי הם "המהפכנים הנועזים מבית" המעלים נוסחה זאת (את "מצפן" הוא מזכיר רק מאוחר יותר, כבדרך אגב). אולם אין כל מקום לטעות; שהרי רק"ח איננה קוראת לדה-ציוניזציה של ישראל כתנאי הכרחי לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי – ואילו אנו, אנשי "מצפן", עושים זאת בפירוש ובהדגשה.
אין לפנינו כאן מקרה של השמטה או שִכחה גרידא. זוהי העלמה מכוונת – בכוונה לא כשרה. שהרי העלמת זהותם של בעלי הנוסחה מאפשרת למר ברעם להימנע מציטוט דבריהם בלשונם, והוא רואה עצמו חופשי לנסח ולפרש ככל העולה על רוחו. וזה, כמובן, יתרון גדול בוויכוח: קל מאוד להתווכח נגד דחליל.
והנה מפרש הוא את דרישת הדה-ציוניזציה כתביעה לוותר על האידיאולוגיה הציונית.
מתי, באיזו הזדמנות, באיזה מאמר או גילוי-דעת, אמרנו אנחנו (או מישהו אחר) שדה-ציוניזציה מצטמצמת לוויתור על האידיאולוגיה הציונית? אילו היה מר ברעם מעוניין בוויכוח הוגן, היה יכול למצוא על-נקלה את הפירוש שאנו נותנים לאופיה הציוני של מדינת ישראל – ולדה-ציוניזציה, שהיא ביטולו של אופי זה (ראו למשל גילוי-דעת בשאלת א"י והסכסוך הישראלי-ערבי מטעם מרכז האירגון הסוציאליסטי הישראלי, מחודש מאי 1967: נתפרסם ב"מצפן" מס' 36 ביולי אותה שנה).
אבל הוא אינו פנוי לעסוק בקטנות כגון אלה. יותר נוח להמציא את הניסוח ה"אידיאולוגי", ואחר כך לסתור מייד נוסחה אווילית זאת תוך הסתמכות על המרכסיזם (כמובן!) ובדיבורים על בסיס ובניין-על. אחת-אפס!
לא, ידידנו מר ברעם; לא אחת-אפס לטובתך אלא "חוץ" לרעתך: בעיטתך לא היתה לעבר השער אלא אל מחוץ למגרש.
וכאן מתעוררת שאלה מעניינת מבחינה פסיכולוגית: מהיכן בא לו, למר ברעם, תכסיס זה של הקלת הוויכוח על ידי זיהוי שלילת הציונות עם שלילת האידיאולוגיה הציונית?
מסתבר שהתכסיס כלל וכלל אינו חדש. לפני 14 שנה, כאשר משה סנה היה עוד בגלגולו שלפני-הקודם, ערב הצטרפותו הרשמית למק"י, כתב הוא בחיפזון ספרון בשם "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרכסיזם-לניניזם". הספרון נועד להיות כרטיס הכניסה של סנה למק"י, ועיקרו ביקורת על הציונות מנקודת הראות של מק"י דאז. מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, עיקר הביקורת של מק"י הישנה (ושל רק"ח היום) נגד הציונות היה מכוון כלפי מדיניות החוץ הציונית ולא כלפי מה שנוהגים אצלנו לכנות בשם "המפעל הציוני". מק"י הישנה פסלה את הציונות כאידיאולוגיה וגינתה את קשריה עם האימפריאליזם בזירה העולמית – אבל היא נטתה (עוד יותר מאשר רק"ח היום) לברך בדיעבד על המפעל הציוני ועל פירותיו. על כן כולל הספרון הנ"ל של משה סנה התקפה נרחבת ומפורטת על הציונות, תחת הכותרת "הציונות – תמיד עם האימפריאליזם". אחרי כן מתקיף הוא את הגישה הציונית לבעיה היהודית. אך מייד לאחר כן ניגש הוא למלאכה עדינה ומסוכנת הרבה יותר. הוא רוצה לתת הכשר למפעל הציוני, מבלי לקבל את הציונות עצמה.
כיצד אפשר לעשות זאת? פשוט מאוד: הוא טוען כי "עלייה, התיישבות, ביטחון, עצמאות – לא זאת הציונות" ("עצמאות" כאן פירושה, כמובן, הקמת מדינת ישראל בצורתה המסוימת, ולא סתם עצמאות כלשהי לטריטוריה של פלשתינה-א"י).
אולם הרי כל בר בי-רב יודע כי העלייה וההתיישבות נעשו בתכנונה, הנהגתה וניצוחה של התנועה הציונית וכי מדינת ישראל, בצורה שבה קמה, היתה רק שלב נוסף בהתפתחות "המדינה בדרך" הציונית.
מה עושה איפוא סנה? הוא שם בפי "הדמגוגיה הציונית" את הטענה כאילו העלייה, ההתיישבות, וכו' הם פרי הרעיון הציוני. ומייד הוא מפריך טענה אווילית זו בעזרת דיבורים מרכסיסטיים מלומדים על כך שהמציאות הממשית איננה התגלמות של רעיון, אלא להיפך. הכל כיד הדמגוגיה הטובה עליו וחוסר היושר האינטלקטואלי האופייני לו.
והנה, 14 שנה לאחר מכן, חוזר תלמידו על תרגיל דומה בתכלית ומתוך כוונה דומה, אם כי בהקשר שונה. התפוח אינו נופל הרחק מן העץ.
ויתור?
לאמיתו של דבר, גם מר ברעם עצמו חש שבזהותו את הדה-ציוניזציה עם "ויתור על האידיאולוגיה הציונית" הוא מקל על עצמו את המלאכה יתר-על-המידה. לכן, מכין הוא גם טיעון אלטרנטיבי: –
"אולם אם יטענו שוחרי ה'דה-ציוניזציה' כי אין כוונתם לעניינים שבאמונה, אלא להשלכותיהם החיצוניות-ממלכתיות – כגון לחוק השבות – הפולמוס הוא על מישור אחר. זכות יסודית של מדינה ריבונית היא לקלוט הגירה כראות עיניה. אם נראה לכם כי הוויתור על זכות זו הוא ויתור סביר במשא ומתן לשלום – האם מדובר עדיין במדינה ריבונית, או שמא אנו מתקרבים לרעיון של 'מיעוט אוטונומי שווה-זכויות' בתוך מדינה ערבית?"
וזה למעשה כל מה שיש לו לומר ביחס לאפשרות שדה-ציוניזציה בכל זאת איננה מסתכמת ב"ויתור על האידיאולוגיה הציונית".
על דיון זה של מר ברעם חייבים אנו להעיר שלוש הערות.
- ראשית, לשם מה העיסוק הזה בהיפותזות בנוסח "אם יטענו…", כאשר אפשר לברר בקלות רבה מה באמת טוענים "שוחרי הדה-ציוניזציה", כלומר אנשי מצפן?
לא אחת הבהרנו כי אופיה הציוני של ישראל מתבטא בכל שטחי המדיניות. נחזור כאן ונמנה בקיצור כמה דוגמאות. במדיניות הכלכלית, אחד השיקולים העיקריים של הממשלה (שיקול הקודם בהרבה, מבחינת סדר העדיפויות, לאינטרס של ההמונים היושבים בישראל) הוא משיכת הון יהודי ועידוד עלייה (בעיקר מ"ארצות הרווחה"); בקשר לכך, הננו להפנות את מר ברעם למה שנתפרסם סביב "ועידת המיליונרים". במדיניות שנוהלה במשך כל שנות המדינה כלפי האוכלוסייה הערבית, ובמיוחד בכל מה שנוגע לשאלת הקרקעות, המומנט הציוני הוא דומיננטי. מעמדה המיוחד של הדת בישראל קשור גם הוא קשר הדוק עם הציונות, כפי שהסברנו לא אחת מעל דפי עיתון זה. במדיניות החוץ, הקשר ההדוק עם האימפריאליזם הוא קו מסורתי ומתמיד של המדיניות הציונית ונובע מעצם מהותה של הציונות (פרטים רבים – אם כי לא מלאים ולא מעודכנים – על נושא זה, יכול מר ברעם למצוא בספרון הנ"ל של מורו ורבו). וכך אפשר להמשיך ולמנות דוגמאות מכל פינה ופינה של החיים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים במדינה זו. חוק השבות הוא רק הביטוי הבולט והישיר ביותר של הציונות בשטח הקונסטיטוציוני.
התעלמות מן המכנה המשותף הציוני של כל האספקטים המרובים הללו, המהווים יחד את אופיה הפוליטי של ישראל דהיום – זוהי נסיגה גדולה אפילו לעומת השקפתו של סנה בשנת 1954, שגם היא רחוקה היתה מאוד מלתפוס את התמונה בשלמותה.
- שנית, הנימוק שביטול חוק השבות יהווה ויתור על ריבונות המדינה הוא חלש, חלש מאוד. בוודאי, לכל מדינה יש, מבחינת התפיסה המקובלת במשפט הבינלאומי, זכות "לקלוט הגירה כראות עיניה", ובכלל זה הזכות לחוקק חוקי הגירה ריאקציוניים המבוססים על קריטריונים של דת, גזע או מוצא לאומי. אך מאימתי מהווה המאבק נגד חוקים כאלה פגיעה בריבונות המדינה הנוגעת בדבר? לפי אותו היגיון, גם תמיכתנו במהפכה סוציאליסטית בכל ארצות האזור (ובכל אתר ואתר בעולם כולו), מהווה אף היא "פגיעה בריבונות" – שהרי קביעת המשטר הפנימי הוא כידוע זכותה הריבונית של כל ארץ.
אילו היה מר ברעם טורח לברר במדויק את עמדתנו, היה מוצא שאנו סבורים כי פתרון בעיות האזור (ובכלל זה הסכסוך הישראלי-ערבי) מחייב תמורות מעמיקות ומרחיקות-לכת בכל ארצותיו. והרי גם זאת, כביכול, "פגיעה בריבונות"; ומדוע איפוא נטפל הוא דווקא לעניין חוק השבות?
- שלישית ועיקרית, מר ברעם מציג אותנו כדורשים, כביכול, ממדינת ישראל "לוותר" על האידיאולוגיה הציונית או "לוותר" על חוק השבות במסגרת של מקח-וממכר עם הממשלות הערביות ("תוותר ישראל על האידיאולוגיה הציונית…ואז יכירו ממשלות ערב בקיומה, ושלום על המזרח התיכון." ולהלן: "אם נראה לכם כי הוויתור על זכות זו [לקלוט הגירה לפי חוק השבות] הוא ויתור סביר במשא ומתן לשלום – האם מדובר עדיין במדינה ריבונית?").
העמדה כזאת של הדברים היא כולה פרי דמיונו של מר ברעם. אנו מעולם לא הצגנו את הדה-ציוניזציה כ"ויתור שישראל צריכה לעשות במסגרת של משא-ומתן דיפלומטי עם הממשלות הערביות, תמורת "ויתורים" מצידן, כגון הכרה ערבית בקיום ישראל. תפיסה זאת זרה לנו מעיקרה.
לוותר אפשר רק על יתרון. ויתור הוא הקרבה של יתרון מסוים על מזבח ההכרה או הרצון להשיג יתרון אחר, חשוב יותר. אולם האידיאולוגיה הציונית כוזבת היא, והתנערות ממנה איננה כלל בחזקת ויתור. חוק השבות הוא חוק גרוע, המפלה בין אדם לאדם לפי שיקולי דת ומוצא. ביטולו אינו ויתור. יתר-על-כן, אופיה הציוני של ישראל (אשר חוק השבות הוא רק אחד מגילוייו המרובים) הוא, לפי דעתנו וכפי שאמרנו לא אחת, לרעת האינטרסים האמיתיים וארוכי-הטווח של המוני ישראל עצמם. לפי תפיסתנו, אין "לוותר" על אופי זה אלא לבטלו בדרך מהפכנית.
מורשת הסטאליניזם
אכן, תמורה מהפכנית זו נראית לנו כתנאי הכרחי לפתרון יסודי של הסכסוך הישראלי-ערבי. שהרי כל עוד נושאת ישראל אופי ציוני, הסכסוך שלה עם הערבים הוא בעל גוון קולוניאלי ברור (ביתר דיוק, תרכובת מיוחדת במינה של סכסוך לאומי וסכסוך קולוניאלי). ומעצם טבעו משולב סכסוך זה בניגוד בין האימפריאליזם לבין העולם השלישי.
אגב, הכרה (עמומה פחות או יותר) בדבר אופיו הקולוניאלי, או הקולוניאלי-למחצה, של הקונפליקט, מנצנצת לעיתים קרובות אצל הציונים עצמם. המדובר כמובן בציונים כנים, ולא באלה המקבלים את הציונות תוך העלמה, חיפוי וטשטוש. הנה, למשל, קטע מתוך ראיון "ידיעות אחרונות" (גיליון ערב פסח, 12.4.68) עם אברהם עופר, חבר מועצת עיריית תל אביב מטעם מפלגת העבודה: –
"הקונפליקט נובע מזה שבאנו לכאן. אנו טוענים כי באנו לכאן על-סמך התנ"ך, אך העולם אינו מקבל 'קושאנים' בני אלפיים. האמת היא שאנו נמצאים כאן מחוסר ברירה. לא מצאנו כאן ארץ ריקה, אלא עם היושב על אדמתו. את העם הזה – דחקנו.
"זו גם אמת, שהציונות היתה בה כפייה לגבי העם השכן – אך לא מעבר למינימום ההכרחי, כפי שהכתיב לנו חוסר הברירה. התיאוריה, שהקונפליקט הוא פרי הרשעות הערבית, בעוד אנו מביאים אך קידמה ותועלת לאזור – הוא עורבא פרח. הסכסוך הוא ממשי מאוד".
לדעתנו, כל עוד הקונפליקט נושא צביון כזה, אין ממנו מוצא כלל, זולת קטסטרופה (שהיא בחזקת "סוף" הבעיה, אך אינה מהווה פתרון). פתרון מחייב שינוי של עצם אופיה של הבעיה, ולשם כך דרושה – בין היתר – תמורה אנטי-ציונית בישראל גופה.
מתוך שיקולים שלא כאן המקום לפרטם (כיוון שאינם נוגעים במישרין לפולמוס הנוכחי), אנו סבורים כי פתרון יסודי של הבעיה מחייב גם תמורה מהפכנית-סוציאליסטית בארצות ערב. אך האם יעלה מישהו על דעתו להציג תמורה כזאת כ"ויתור" ערבי לטובת ישראל? ובאותו אור יש לראות גם את הדה-ציוניזציה.
לשעבר היה סנה נוהג לומר: "מוטב לטעות אלף פעמים יחד עם ברית המועצות, מאשר לצדוק פעם אחת נגדה". מר ברעם עצמו ודאי התחנך בשעתו על ברכי רעיון סטאליניסטי זה. אין הדבר נאמר בגנותו; גם רבים מאיתנו שתו מן המים הרעים. העיקר הוא באיזה כיוון מתפתחים מן המקום ההוא והלאה.
והנה היום טועה סנה ומטעה את תלמידיו מיליון פעמים – נגד ברית המועצות. אולם יסוד עיקרי אחד מן הסטאליניזם נשאר להם כמורשת: התפיסה הפיליסטרית-הביורוקרטית-דיפלומטית של הבעיות המדיניות, הגישה המחפשת פתרון לבעיות העולם "באמצעות משא ומתן תוך ויתורים הדדיים בין המשטרים הקיימים", ההשקפה הדוחה – במקרה הטוב – את המהפכה כהלכתא למשיחא. אין זו טעות סתם, אלא אורח מחשבה, תפיסת עולם שלמה, אשר איננה מסוגלת אפילו להבין את התפיסה המהפכנית, כפי שעיוור מלידה איננו מסוגל להבין כיצד נראה דגל אדום.
על כן טבעי הוא שמר ברעם מייחס לנו את אורח המחשבה שלו עצמו, כאילו אנו רואים את פתרון הסכסוך באיזה-שהם ויתורים הדדיים במסגרת מקח-וממכר בין הממשלות הקיימות או המשטרים הקיימים. לכן מפטפט הוא על השאלה האם אפשר "לוותר על האידיאולוגיה הציונית" (וזאת "בהחלטת הכנסת או בחתימת חוזה על ידי הממשלה") תמורת הכרת ממשלות ערב בקיום ישראל. ולכן הוא דן בשאלה האם ויתור על חוק השבות הוא "ויתור סביר במשא ומתן לשלום". לא אנו העלינו שאלות פיליסטריות אלה, כי אם מר ברעם הוא שבדה אותן מליבו, בהתאם לאורח מחשבתו-הוא.
לפני שנעבור הלאה, חובה עלינו להסיר מראש כל אפשרות של אי-הבנה. אין אנו פוסלים משא ומתן בין המשטרים הקיימים ואיננו מזלזלים באפשרות של הסדרים דיפלומטיים ביניהם. אך סבורים אנו כי בדרך זאת אפשר להשיג – במקרה הטוב ביותר – נורמליזציה יחסית, ארגעה זמנית של הקונפליקט. יהיה זה פשע לדחות אפשרות כזאת (אפילו נראית היא כיום בלתי-סבירה), אבל תהיה זאת אשליה מסוכנת להאמין שבאופן כזה יתכן פתרון הסכסוך מיסודו.
מי דיבר על שלבים?
מר ברעם מעלה עוד נימוק נוסף נגד הדה-ציוניזציה: –
"סביר לשער, שאילו התגשמה תקוות 'הלוחמים בציונות', הרי הסיכויים המרביים לתפיסת מקום הציונות כהשקפת עולמם של רוב אזרחי ישראל היו דווקא להשקפה כנענית, מגוון זה או אחר (שהרי אפילו אנשי 'מצפן' רואים את ה'דה-ציוניזציה' כשלב קודם למהפכה הסוציאליסטית, ואין בידם לערוב, כי דווקא קבלת השקפה מעמדית תתלווה ל'דה-ציוניזציה זו)".
שוב חוזר הוא ומפרש – באורח שרירותי לחלוטין – את הדה-ציוניזציה כוויתור על ההשקפה הציונית. אך על נושא זה כבר התעכבנו לעיל. חשוב יותר לשים לב, שמר ברעם מייחס לנו כאן במפורש את ההשקפה כאילו דה-ציוניזציה היא "שלב קודם למהפכה הסוציאליסטית". מהיכן לקח לו הנחה כזאת? האם הוא מסתמך על אחד מגילויי הדעת הרשמיים שלנו?
לא, הוא אינו מביא שום אסמכתא לדבריו ומפריח אותם סתם כך, בעלמא, תוך התעלמות גמורה מכללי הוויכוח האחראי וההוגן. אילו הציץ, למשל, בגילוי הדעת שלנו מחודש מאי 1967 (אשר הוזכר כבר לעיל) היה מוצא שם כתוב: –
"לכן אנו סבורים כי פתרון הבעיה מחייב דה-ציוניזציה של ישראל. מדינת ישראל צריכה לעבור שינוי מהפכני מעמיק אשר יהפוך אותה ממדינה ציונית (כלומר, מדינת יהודי כל העולם) למדינה סוציאליסטית המייצגת את האינטרסים של המוני העם היושבים בה".
כאן, ובהזדמנויות רבות אחרות, הבהרנו היטב שאנו רואים את הדה-ציוניזציה לא כשלב קודם למהפכה הסוציאליסטית, אלא כחלק בלתי נפרד ממנה, כאחד מתפקידיה המרכזיים. כל הקונספציה של שלבים מהפכניים נפרדים קודמים למהפכה הסוציאליסטית (בישראל ובמקומות אחרים), זרה היא לנו לחלוטין.
הסטאליניסטים ובעלי ההשקפות שמימין לסטאליניזם, לרבות אלה שהתפתחו מן הסטאליניזם ימינה, מעולם לא עיכלו את לקח המהפכה הקובנית והקונטר-מהפכה בעיראק ובאינדונזיה – שלא לדבר על התזיסים של אפריל ועל תורת המהפכה המתמדת. במקרה הטוב, דבקים הם בהשקפה המנשביקית. לדידם קודם למהפכה הסוציאליסטית שלב של "חזית עממית" או "מהפכה בורגנית-דמוקרטית" אשר בינה לבין המהפכה הסוציאליסטית מפרידה תקופה היסטורית שלמה.
על כן אין הם מסוגלים כלל להבין את הגישה הרואה במהפכה תהליך רצוף אחד. ושוב, טבעי הוא שמר ברעם מייחס לנו את אורח המחשבה שלו-עצמו. הרי זו תופעה פסיכולוגית נפוצה וידועה היטב.
ציונות וכנעניות
עתה עלינו לגעת בקצרה בשאלת הקו המפריד בין ציונים ולא-ציונים.
מר ברעם מנסה להוכיח כי הקו המפריד הזה איננו מהותי, בעזרת הנימוק הבא: מצד אחד יש דווקא בין הציונים רבים המתנגדים לסיפוחים ולהתרחבות; ומצד שני, דווקא שרידי התנועה הכנענית, השוללת את הציונות, הם בין החסידים הקיצוניים והקולניים ביותר של הסיפוחים.
אשר לציונים שוללי הסיפוח, מה מוכיח קיומם? האם הקו המפריד הקובע בישראל עובר בין מחייבי הסיפוח לשולליו? מסתבר שלא. כי באותה ממשלה עצמה יושבים שבת אחים גם יחד, מזה כשנה, גם המחייבים וגם הציונים השוללים, והם מנהלים מדיניות משותפת. האופוזיציה האמיתית לשלטון הנוכחי, השוללת את מדיניותו מעיקרה, מורכבת כולה מלא-ציונים.
במחנה הציוני – כמו בכל מחנה – קיימים זרמים וגוונים שונים, אשר לעתים נבדלים מאוד בעמדתם בנושא זה או אחר. גם בעניין הסיפוחים, יש ציונים המחייבים אותם מתוך שיקולים ציוניים (הזכות האלוהית של היהודים על ארץ-ישראל, יצירת מרחב מספיק לריכוז כל העם היהודי, וכד'), ויש השוללים אותם. וגם זאת, כפי שמזכיר גם מר ברעם, מתוך שיקולים ציוניים (שמירת הטוהר היהודי של המדינה, וכו'). חשיבותם של הבדלים אלה גדולה מאוד; ברור שאסור לשים "בשק אחד" את הספחניים ואת הציונים המתונים יותר, אולם השאלה המכרעת היא, האם פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי חופף לאי-סיפוח? במילים אחרות, האם בכדי להשיג פתרון די להימנע מסיפוח.
לדעתנו לא כך הדבר. הסיפוח אמנם יחריף את הבעיה (וכך גם לגבי סיפוח מזרח ירושלים, שמפלגתו של מר ברעם לא התנגדה לו), אולם גם הימנעות מסיפוח לא תוביל לפתרון, כל זמן שלא תינתק ישראל מן הציונות. הציונים, גם המתונים שבהם, אינם מסוגלים לראות נכוחה את מהות הסכסוך – ומגבלה זאת מונעת בעדם מהיות שושבינים לפתרונו היסודי.
(מכלל זה יש, אולי, להוציא במידה ידועה אנשים כפרופ' ישעיהו לייבוביץ, אשר הציונות שלהם שונה מהציונות המדינית המקובלת וקרובה יותר לציונות הרוחנית-מוסרית. אגב, אופייני הדבר שפרופ' לייבוביץ שולל לא רק סיפוחים אלא גם את התוכנית הנקראת בשם הרמייה "פדרציה", והוא תובע פינוי מיידי של השטחים הכבושים).
זאת ועוד: כל חלוקה למחנות פוליטיים המתעלמת מן הבחינה הבינלאומית של השקפה זו או אחרת – היא פרובינציאלית, צרת-אופק ומוטעית מיסודה. להעביר קו מפריד כלשהו בין המחנות בתוך ישראל מבלי להתחשב בהשקפתו של זרם זה או אחר על ההשתלבות המדינית הישראלית במערך האימפריאליסטי העולמי – זו טעות הן מבחינה עקרונית והן מבחינה מעשית. והנה, כל הזרמים הציוניים מסכימים או משלימים, אם מרצון ואם באונס, עם השתלבות זו. גם אנשי "פראכסיס" עצמם אינם יוצאים לגמרי מכלל זה. אחד מהם ("ד.י.") מציין: "…איננו שמחים על החסות שהטיל עלינו הנשיא ג'ונסון, אף כי אפשר שבטווח קצר היא כולה לטובתנו". כלומר, ההשלמה עם הציונות מובילה באורח טבעי למסקנה שהברית עם האימפריאליסטים האמריקאי, אם כי איננה "משמחת", היא על כל פנים לטובתנו "בטווח הקצר". מצב זה, מתנצל ד.י., "נכפה עלינו הר כגיגית". ואם "פראכסיס" כך, הציונות הרשמית והבלתי-מוסווית – על אחת כמה וכמה.
אשר לכנעניות, הרי עם היותה – מבחינה פורמאלית ומוגבלת מאוד – "שלילה" של הציונות, מהווה היא – במהותה ולפי הדיאלקטיקה של היווצרותה – גידול פרא מתוך גוף הציונות ועל גביו.
מה הוליד את הכנעניות? בשנות השלושים, הזרם הציוני העיקרי תמך בהמשכת השליטה הבריטית, כי מתן עצמאות לא"י היה שם קץ לתקוות הציונות; א"י עצמאית, פירושה אז היה ארץ ערבית עם מיעוט יהודי לא גדול, שאינו מסוגל להביא את "המדינה בדרך" הציונית לתחנתה האחרונה. אולם האגף הציוני הקיצוני, הריאקציוני והשוביניסטי ביותר, דרש אז שלטון למיעוט היהודי על א"י רבתי. בתוך זרם ריאקציוני זה, היתה קבוצה אשר מצד אחד הבינה את הפרובלמאטיות המסוכנת של שלטון מיעוט, ומצד שני לא רצתה לוותר על היסוד הקולוניזטורי שבציונית.
אנשים אלה פיתחו איפוא – יותר נכון לומר: פיברקו – אידיאולוגיה, במובן המדויק ביותר של מילה זו: הכרה מסולפת. הם דחו את ההשקפה הציונית על היות היישוב היהודי חלק מאומה יהודית כל-עולמית, ובמקומה העמידו מיתוס שראה את יהודי א"י ואת ערביי האזור כבנים לאומה מיתית-קדמונית אחת. לזאת צירפו הם את הרעיון הציוני של זכות אלוהית המסורה בידי העברים לבצע קולוניזציה של א"י רבתי – ואף העלו רעיון זה לחזקה גבוהה.
הכנעניות היא ממזרה של הציונות. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין את הציונות ובוודאי שאינו תופס מהי הכנעניות.
לכל זה אין קשר כלשהו לדה-ציוניזציה, שמשמעותה לא הינתקות מן התרבות היהודית אלא מן הציונות, על האספקטים הקולוניזטוריים שלה.
* * *
ארכו דברינו הפעם ואשר לשאר המאמרים בדפים "מיסודם של סטודנטים ומרצים" – קצתם אינם מחייבים תגובה וקצתם אינם ראויים לתשובה, ואל יתרם נחזור באחד הגיליונות הבאים עלינו לטובה.
