האחד במאי נקבע כיום סולידאריות בינלאומית של מעמד הפועלים, בוועידה הראשונה של האינטרנציונל השני שהתכנסה בפאריס ביולי 1889. יום זה נקבע דווקא, כי בו, שלוש שנים קודם לכן, פרצו שביתות והפגנות המוניות של פועלים בכל רחבי ארצות הברית, בתביעה ליום עבודה של 8 שעות. בשיקאגו אירעה התנגשות חמורה עם המשטרה. עשרות פועלים נפצעו ונאסרו. שבעה ממנהיגי התנועה האנרכיסטית, שהיו פעילים במאבק, נידונו למוות.
עתה, שמונים שנה לאחר המאורעות הללו, עומדים אנו ודנים במשמעותו של מועד זה לתנועת הפועלים בעולם ולמאבק למען ניצחון המהפכה הסוציאליסטית על פני כדור הארץ.
האחד במאי איננו חג – הוא יום מרי עולמי של מעמד הפועלים; של חסרי אמצעי הייצור, הנאלצים למכור את כוח עבודתם לבעלי אמצעי הייצור, במחיר הנמוך מערך עבודתם, לשם יצירת רווחים והצברי הון בשביל אליטות השליטות ברחבי העולם הרכושני.
האחד במאי הוא יום שביתה עולמי הבא לקרוא תגר על המשטר הקפיטליסטי, הבנוי על עיקרון ההופך את מרבית בני-האדם בתבל למכשירים ליצירת הצברי הון עבור קומץ מונופוליסטים – האחד במאי צריך להזכיר לאותם ענקי הבורסות ולפועלים עצמם, כי מקור הערכים הכלכליים בתבל, היה ונשאר – העבודה.
האחד במאי צריך בימינו לצעוד צעד חשוב קדימה: מן התביעה לשיפור מצבם, רמת חייהם ותנאי עבודתם של הפועלים בתוככי המשטר הקפיטליסטי – אל המאבק נגד המשטר הקפיטליסטי עצמו; למאבק נגד שיטה היוצרת "עודפי מזון" ותעשיות מותרות ופרסום מחד גיסא – והמפקירה את מרבית בני המין האנושי ברחבי תבל לרעב משפיל, תת-תזונה ונחיתות מתמדת הגוברת והולכת, ביחס לחלקים המתועשים והמעויירים היטב של העולם הרכושני, למאבק על שינוי מהפכני של עיקרון המשטר: להפיכת המוני העובדים ממכשירים לעשיית רווח עבור קומץ העושה בהצבריו כבתוך שלו – למטרת ההצבר; למעבר מן העיקרון של רווחיות קפיטליסטית – לעיקרון של דאגה לרווחת ההמונים.
כל עוד רועמים התותחים בווייטנאם; כל עוד חברות מונופוליסטיות שולטות על מירב מקורות הנפט בעולם; כל עוד מצויים מרכזי כוח כלכלי, פוליטי וצבאי כל כך אדירים ומעצבים פני עולם בידי היסודות הקפיטליסטיים והאימפריאליסטיים – אין, לדעתנו, לדבר על "חג" האחד במאי. האחד במאי יוכל להיעשות לחג באמת רק אחרי שהמשטר הסוציאליסטי יהיה הדומיננטי ברוב מכריע של שטח כדור הארץ ובמרבית החברות האנושיות החיות עליו.
גם המשטרים בברית המועצות, בסין ובאירופה המזרחית יצטרכו לעשות צעדים מכריעים בתחום הדמוקרטיה הפנימית וההשתחררות מן הלאומנות – למען שאפשר יהיה לכנותם סוציאליסטיים בלי "אֲבָלים" ומבלי שנזדקק להסתייגות מן הביורוקרטיה השלטת שם.
למען האמת, מוטלת עלינו החובה לומר דבר מה על הסולידאריות הבינלאומית של מעמד הפועלים, על שום שלא נעשתה עדיין, לדאבוננו, למציאות ונשארה בחינת הלכה הנכתבת בסיסמאות בלבד. "חברת השפע" המערבית סיפקה מנוף לאומני רב עוצמה לנִטרולם של חלקים גדולים מאוד בתנועת הפועלים ביחס למאבק, לחיים ולמוות, המתנהל כיום (וייטנאם, קובה, דרום-אמריקה, לאוס) ואשר עוד עתיד להתנהל ביתר שאת מחר, נגד השליטה האימפריאליסטית בחלקי עולם שלמים. הרווחה היחסית ממנה נהנים חלקים ניכרים ממעמד הפועלים בארצות מערב-אירופה וצפון-אמריקה, עושה אותם אדישים לעניין המהפכה הסוציאליסטית, ולעתים אף לתומכים בפועל בממשלות מדינותיהם הריאקציוניות. יסודות אלה יתעוררו למאבק בקפיטליזם רק אם, וכאשר, יגיע משבר שיטה זו עד לקורקבניהם.
בינתיים, מסתבר כי מוקדים מהפכניים בלתי מבוטלים מתפתחים בחוגים אינטלקטואליים בארצות המערב וכן בחוגים אינטלקטואליים, פועליים ואיכריים בארצות דרום-אמריקה ודרום-מזרח אסיה. יתכן מאוד כי כדאי לתקן את הסיסמה הקוראת לסולידאריות בינלאומית של מעמד הפועלים בלבד, ולדבר, תחת זאת, על סולידאריות של כל הכוחות האנטי קפיטליסטיים, הדוגלים במהפכה סוציאליסטית כחזון קונקרטי לקידומה של החברה האנושית בת זמננו.
