זכותו וחובתו של כל עם כבוש להיאבק על חירותו

גילוי דעת של מצפן (למחרת פעולת כראמה, 22.3.68)

מלחמת יוני 1967 חשפה ונתנה ביטוי מרוכז לסתירות ולתהליכים מרכזיים בארצות המזרח התיכון. בישראל, הובלט האופי הציוני של המדינה ושל הנהגתה: על פני השטח עלו נטיות הסיפוח וההתפשטות שהיו רדומות-למחצה מאז מלחמת סואץ (1956). גם הקשר בין המשטר הציוני של ישראל לבין האימפריאליזם הובלט וחוזק שבעת מונים.

בארצות ערב, וביחוד במצרים, הובלטה והודגשה העובדה כי המהפכה הלאומית האנטי-אימפריאליסטית לא הרחיקה לכת בארצות אלה מעבר לחצי הדרך.

עוד ערב מלחמת יוני הצהירו שליטי ישראל שאין להם שאיפות התפשטות ואינם תובעים אף שעל אדמה נוסף. אך למחרת נשכחו כל ההצהרות הללו. עם האכילה בא התיאבון. האמת היא שהנטיה להתפשטות ולסיפוחים נוספים היתה טבועה תמיד בכל זרמי הציונות המדינית – לא רק אצל "חירות", שהצהירה על כך בגלוי, אלא גם אצל הזרמים המתונים יותר, אשר לא גילו ברבים את הנטיה הזאת מתוך שיקולים מדיניים ותעמולתיים, כאשר השעה לא היתה כשרה בעיניהם.

לאחר מלחמת יוני שולטת ישראל על כל שטח פלשתינה המנדטורית, על חלק נרחב של הטריטוריה המצרית ועל שטחים בדרום סוריה.

בתחילה טענו מנהיגי ישראל כי במצב זה, "כשכל הקלפים הם בידי ישראל", יוכלו הם לכפות הסדר כרוחם על הערבים ולאלץ אותם לקבל את תנאי ישראל. אולם המציאות הוכיחה כי תקוות אלה היו בדויות. הניצחון במלחמה לא פתר את הבעיה הישראלית-ערבית אלא החריף אותה.

הניגוד ההיסטורי בין התנועה הציונית ומדינת ישראל בצורתה הנוכחית לבין העולם הערבי נעוץ בכך ש"המפעל הציוני" היה מתחילתו תהליך מכוון ומתוכנן של התנחלות, קולוניזאציה, בידי מתיישבים שבאו מבחוץ והתנחלו בארץ זאת תוך דחיקת רגליו של העם היושב בה, תוך הישענות על האימפריאליזם והיחלצות לצידו נגד ההתפתחויות המהפכניות בעולם הערבי. אחת הסיבות העיקריות לכך שהערבים מיאנו להשלים עם קום מדינת ישראל היא, שמדינה זאת נראתה להם לא רק כתוצר של מפעל ההתנחלות הציוני, אלא כמכשיר להמשכתו ולהרחבתו של תהליך זה, נגדם ועל חשבונם.

בהתנהגותה מאז המלחמה מאמתת ישראל את חששותיהם הגרועים ביותר של הערבים ובכך היא גורמת להעמקה מרחיקת לכת של הסכסוך ההיסטורי.

החשבון קצר הראות, אשר לפיו מנסה הציונות לנצל את "שעת הכושר" לשם סיפוחים טריטוריאליים ולשם כפיית תנאיה על הערבים, יתנקם ללא ספק בישראל עצמה בטווח הארוך.

גם ההנחה, ששליטת ישראל על שטחים נרחבים תביא לשיפור של המצב הבטחוני השוטף, הוכחה כמוטעית.

הניצחון במלחמה לא שם קץ לפעולות החבלה והגרילה. להיפך, במצב החדש קיבלו פעולות אלה היקף נרחב יותר. לעומת זאת, אם לפני המלחמה הסתייגה דעת הקהל העולמית ברובה מפעולות אלה, הרי עתה הולכים ומתרבים אלה הרואים בהן גילויי התנגדות טבעיים ולגיטימיים של עם כבוש.

העם הערבי הפלשתינאי, אשר היה הקורבן העיקרי והישיר של ההתנחלות הציונית, אשר חלק גדול מבניו הפכו בשנת 1948 ואחריה לפליטים חסרי-כל ואשר חלק אחר ממנו חי במשך 20 שנה בישראל בתנאי דיכוי ואפליה חמורים – עם זה הפך עתה כולו לעם כבוש, נגזלו ממנו לא רק הזכויות הפוליטיות המינימליות, אלא אפילו הפרספקטיבה לקיום לאומי ואנושי. התוכניות שמציעים החוגים השונים בממשלת ישראל לגבי עם זה נעות בין סיפוח מלא לישראל (תוך דחיפת הערבים להגר מן השטח המסופח ואף תוך הטלת הגבלות על הילודה "פן ירבה ופן יפרוץ") לבין הקמת מכלאה פוליטית עבורו בדמות של "מדינת חסות" עלובה ובמסווה של "פדראציה" בין השליט הישראלי והנתין הערבי.

זכותו וחובתו של כל עם כבוש ומדוכא לגלות התנגדות ולהיאבק על חירותו. את השיטות, הדרכים והאמצעים הנכונים והנחוצים למאבק זה יקבע הוא בעצמו, ואך צביעות תהיה זאת מצד זרים – וביחוד אם שייכים הם לעם המדכא – להטיף לו מוסר ולהגיד לו "כזאת תעשה וכזאת לא תעשה".

עם הכרתנו בזכות הבלתי-מותנית של הכבושים להתנגד לכיבוש – לא נוכל לתמוך אלא באירגון או באירגונים, אשר בצד התנגדותם לכיבוש יכירו בזכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי. על בסיס כזה יוכל המאבק של העם הפלשתינאי להשתלב במאבק משותף של הערבים והיהודים באיזור, למען עתיד משותף.

דבר אחד ברור – הכבדת עול הדיכוי, פעולות עונשין המוניות, פיצוץ בתים והתקפות-טבח נרחבות מסוג התקפת כראמה מה-21 במרץ – כל אלה אינם מסוגלים לחסל את ההתנגדות.

לכל אלה, המגלים את הזדעזעותם והתמרמרותם לנוכח הקורבנות הישראליים החפים מפשע הנופלים קורבן לפעולות החבלה, אנו אומרים: הזדעזעותכם והתמרמרותכם הן מוצדקות לחלוטין. למצב זה של טרגדיה נוראה יש לשים קץ מיידי – והדרך לכך היא: פינוי מיידי של כל השטחים הכבושים. רק מנקודה זו אפשר יהיה להתקדם לקראת פתרון מלא של סכסוך ישראל-ערב והבעיה הפלשתינאית.

* * *

התמוטטות הצבא המצרי במלחמת יוני חשפה לעיני כל את הסתירות החברתיות החמורות הקורעות את החברה המצרית. סתירות אלה רק השתקפו, בצורה מוגברת, בצבא.

הפיכת הקצינים החופשיים, בהנהגת גמאל עבד אל-נאצר, הקימה במצרים משטר זעיר-בורגני. היתה זו "מהפכה עד אמצע הדרך". מעצם טבעו מנסה תמיד משטר זה לקיים איזון בין המגמה האנטי-אימפריאליסטית לבין הנטיה להתפשר עם האימפריאליזם, בין השמאל לבין הימין, בין לחץ ההמונים לבין האינטרסים של שכבות בעלות זכויות-יתר: הבורגנות, הביורוקרטיה והקצונה.

משטר זה ביצע שורה של רפורמות חשובות, ובחלקן אף מרחיקות-לכת: הוא גם ניתק את מצרים מהתלות המופלגת באימפריאליזם. אולם הוא לא הגשים את תקוות ההמונים, לא מימש את האינטרסים שלהם; הוא לא עבר למהפכה סוציאליסטית ולא הפך את העמלים מנשלטים לשולטים במדינה. המעמדות המנצלים של המשטר הישן נפגעו אך לא נמחצו; בחלקם הגדול הם ממשיכים להתקיים ובצידם עלתה שכבה ביורוקרטית-צבאית חדשה הקשורה קשרי משפחה והשקפת-עולם עם המעמדות הללו.

בעקבות המלחמה החריפו הסתירות בתוך המשטר המצרי. נשיא מצרים נאלץ להדיח מעמדות השלטון ומפיקוד הצבא חלק מהיסודות הימניים אשר קלונם נגלה. בכך החליש עבד אל-נאצר את אגפו הימני ומלאכת האיזון בין השמאל והימין נהפכה לקשה עוד יותר.

עם זאת התגבר לחץ ההמונים על המשטר. בסוף פברואר יצאו פועלי מצרים לרחובות, ולראשונה מזה שנים רבות העלו באופן ספונטאני את דרישותיהם. בנאומו ב-3 במארס נאלץ נשיא מצרים לסגת תחת לחץ ההמונים, ובשבועיים לאחר מכן הורכבה ממשלה חדשה, בעלת גוון שמאלי יותר מקודמתה.

גם בארצות ערביות אחרות מתנהלים מאבקים פנימיים חריפים. תסיסה זאת, אשר הוגברה עקב המצב שנוצר בעקבות המלחמה, משווה יתר אקטואליות לבעיות (שמעוררות) התמורות הסוציאליסטיות בעולם הערבי.

אנו סבורים כי לשם פתרון הבעיות העיקריות של המזרח התיכון, ובכלל זה הבעיה הישראלית-ערבית, הכרחית תמורה יסודית של המשטר בכל ארצותיו, מהפכה סוציאליסטית אשר תתן את השלטון בידי מעמד העובדים, תשחרר את האנרגיות העצומות הטמונות בהמוני האיזור, ותטה אותן לפעולה למען קידמה חברתית וכלכלית. תמורה כזאת נחוצה לא רק בארצות הנתונות עתה במשטר פיאודלי-מלוכני, אלא גם בארצות הערביות המתקדמות-יחסית, שבהן שורר משטר זעיר-בורגני המכנה את עצמו "סוציאליסטי". אגב, תמורות סוציאליסטיות בארצות ערב ישפיעו לא ספק על צורת מאבקו של העם הערבי הפלשתינאי וישוו לו גוון שמאלי מובהק.

אשר לישראל, הרי כאן נדרשת מהפכה סוציאליסטית אשר תשנה כליל את אופיה של המדינה ותהפוך אותה ממדינה ציונית, מכשיר להמשך הקולוניזציה הציונית, בעלת-ברית טבעית של האימפריאליזם – למדינה סוציאליסטית, המבטאת את האינטרסים האמיתיים של ההמונים הישראליים, מדינה שפניה אל המרחב הסובב אותה והשואפת ומסוגלת להשתלב בתוכו.

* * *

סבורים אנו כי גם בתנאים החדשים שנוצרו אחרי המלחמה נשאר בתוקפו הפתרון הסוציאליסטי המהפכני לסכסוך הישראלי-ערבי – והוא אף קיבל עתה משנה-תוקף. דה-ציוניזציה של ישראל והשתלבותה באיחוד סוציאליסטי עם הארצות הערביות השכנות – זו היא הדרך לפתרון הבעיה.

במקום השוביניזם והאיבה הלאומית, הגוררים את המזרח התיכון למלחמות ללא קץ וללא תכלית, הננו מציעים לשני הצדדים – ערבים ויהודים – את הפרספקטיבה הסוציאליסטית, פרספקטיבה של שפע כלכלי, קידמה חברתית ואחווה בין העמים.