מכתב זה נשלח על ידי ארנסטו צ'ה גווארה לוועידת שלוש היבשות בחודש אפריל שעבר (1967), כחצי שנה לפני הירצחו.
עשרים ואחת שנה כבר חלפו מאז סוף ההתלקחות העולמית האחרונה; מאמרים וספרים רבים, בכל הלשונות, מציינים מאורע זה, אותו מסמלת מפלתה של יפן. לכאורה שורר אקלים של אופטימיות בשטחים רבים של המחנות השונים המחלקים את העולם. עשרים ואחת שנה ללא מלחמת עולם, בזמנים אלה של קונפרונטציות מקסימליות, של התנגשויות אלימות ושל שינויים פתאומיים – נדמה שזוהי תקופה ארוכה מאוד. אולם, גם מבלי לנתח את התוצאות המעשיות של שלום זה (עוני, השפלה, ניצול גובר של חלקים עצומים מהאנושות), אותו שלום אשר כולנו הצהרנו כי מוכנים אנו להילחם עבורו, טוב נעשה אם נשאל האם יש ממש בשלום זה.
אין אנו מתכוונים לפרט כאן את הסכסוכים המקומיים השונים שהתרחשו מאז כניעת יפן; גם אין אנו מתכוונים למנות את המקרים הרבים ההולכים ומתרבים – של מאבקים אזרחיים אשר התרחשו בשנים אלה של שלום-לכאורה. די לנו אם נזכיר – כדוגמה נגד אופטימיות מופרזת – את מלחמות וייטנאם וקוריאה.
במלחמת קוריאה, לאחר שנים של לוחמה אכזרית, ירד על הצפון הרס אשר כמוהו לא נודע בתולדות המלחמה המודרנית: הומטרו עליו פצצות; בתי החרושת, בתי הספר ובתי החולים שלו נהרסו; עשרה מיליון מתושביו נותרו ללא קורת גג.
עשרות ארצות השתתפו במלחמה זו, תחת הדגל המוכתם של האו"ם, בהנהגתה הצבאית של ארצות הברית תוך התערבות צבאית אמריקאית נרחבת; האוכלוסייה המגויסת של דרום-קוריאה שימשה כבשר-תותחים. בצד שכנגד עמדו צבאה ועמה של קוריאה ומתנדבים מהרפובליקה הסינית העממית אשר צוידו באספקה ובעצה על ידי המנגנון הצבאי הסובייטי. ארצות הברית ניסתה כלי הרס מכל הסוגים – חוץ מן הסוג התרמו-גרעיני – ובכלל זה, אם כי בקנה מידה מוגבל, גם נשק בקטריולוגי וכימי.
בווייטנאם ניהלו הכוחות הפטריוטיים של אותה ארץ, כמעט ללא הפסקה, מלחמה נגד שלוש מעצמות אימפריאליסטיות: יפן, אשר עוצמתה התמוטטה כמעט לחלוטין לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי; צרפת, אשר החזירה לעצמה מידי יפן המובסת את מושבותיה בהודו-סין והתעלמה מן ההבטחות שהבטיחה בימי מצוקתה; ועתה בשלב הנוכחי של המאבק – ארצות הברית.
התנגשויות מוגבלות אירעו בכל היבשות; אמנם באמריקה הלטינית התרחשו במשך זמן רב רק מאבקי שחרור בשלבי התחלה מוקדמים והפיכות צבאיות – עד אשר צלצלה המהפכה הקובנית בפעמון האזעקה והבליטה את חשיבותו של אזור זה. פעולה זו עוררה את זעמם של האימפריאליסטים, וקובה נאלצה להגן על חופיה, לראשונה במפרץ החזירים ולאחר מכן בשעת משבר הטילים. תקרית אחרונה זו יכולה היתה להביא למלחמה בהיקף לא ישוער אילו התרחשה התנגשות אמריקאית-סובייטית בעניין קובה.
נקודת המוקד
אולם ברור כי נקודת המוקד של כל הסתירות נמצאת כיום באזור חצי-האי ההודו-סיני ובשטחים הסמוכים לו. את וייטנאם ולאוס קורעות מלחמות האזרחים אשר חרגו בעצם מתחומן בגלל התערבותו של האימפריאליזם האמריקאי בכל עוצמתו; בכך הפך האזור כולו לנפץ מסוכן העלול להתפוצץ בכל רגע.
בווייטנאם קיבלה ההתנגשות אופי חריף ביותר. אין כוונתנו לספר כאן את דברי ימי המלחמה הזאת. נזכיר רק כמה ציוני דרך.
בשנת 1954, אחרי המפלה המוחצת של הצרפתים בביין-דיין-פו, נחתם בז'נבה הסכם שלפיו חולקה הארץ לשני אזורים: תוך שמונה-עשר חודש צריכות היו להיערך בחירות כדי לקבוע מי ימשול בווייטנאם וכיצד תאוחד הארץ. ארצות הברית לא חתמה על מסמך זה ופתחה בתמרונים כדי להחליף את הקיסר באו-דאי – אשר היה בובה צרפתית – באדם מתאים יותר למטרותיה. אדם זה היה נגו-דין-דיאם אשר קיצו הטראגי – קיצו של תפוז שהושלך אחרי שנסחט לגמרי על ידי האימפריאליזם – זכור היטב לכולנו.
בחודשים שלאחר ההסכם שררה אופטימיות במחנה הכוחות העממיים. בדרום הארץ פורקו הכיסים האחרונים של תנועת ההתנגדות האנטי-צרפתית, ותנועת השחרור ציפתה לקיום הסכמי ז'נבה. אולם עד מהרה התברר כי בחירות לא ייערכו – עד אשר ארצות הברית תהיה בטוחה ביכולתה לכפות את רצונה בקלפיות, דבר אשר היה כמעט בלתי אפשרי, אפילו היתה נוקטת בכל שיטות הזיופים שלה. בדרום שוב פרצו קרבות והחריפו עד מאוד בעוצמתם. עתה עולה מספר הפולשים האמריקאים בווייטנאם על חצי מיליון, בעוד צבא הבובות הולך ופוחת במספרו וכבר איבד לחלוטין את כושר הלחימה שלו.
לפני כשנתיים החלה ארצות הברית בהפצצה שיטתית של הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם בניסיון נוסף להתגבר על ההתמרדות בדרום ולכפות פגישה ליד שולחן הדיונים מעמדה של כוח. בתחילה היו ההפצצות מבודדות פחות או יותר ותורצו כפעולות תגמול על פרובוקציות שבאו כביכול מהצפון. לאחר מכן, כאשר התרבו ההפצצות ונעשו סדירות, הפכו הן להתקפה ענקית של חיל האוויר האמריקאי הנערכת מדי יום ביומו כדי למחוק את כל סימני הציביליזציה מן האזור הצפוני של הארץ. זוהי אפיזודה באסקלציה הידועה לשמצה.
מבחינה חומרית השיגו היאנקים במידה מרובה את מטרתם, למרות ההתגוננות הבלתי נרתעת של הארטילריה האנטי-אווירית הווייטנאמית, למרות המספר הרב של מטוסים שהופלו, ולמרות הסיוע באספקה צבאית מצד הארצות הסוציאליסטיות.
וייטנאם
זוהי מציאות עגומה: וייטנאם – אומה המייצגת את שאיפותיו ותקוותיו של עולם שלם של עמים נשכחים – נתונה בבדידות טראגית. אומה זאת צריכה לשאת את ההתקפות הזועמות של הטכנולוגיה האמריקאית כמעט ללא אפשרות של תגמול בדרום, ותוך אפשרות מוגבלת בלבד של התגוננות בצפון – וכל הזמן תוך בדידות. הסולידאריות של כל הכוחות המתקדמים בעולם עם העם של וייטנאם, דומה היום לאירוניה המרה של ההמונים הרומאיים הקוראים קריאות עידוד לגלדיאטורים בזירה. אין די באיחול הצלחה לקורבן התוקפנות; צריך להשתתף בגורלו, צריך להצטרף אליו בדרך למוות או לניצחון.
כאשר אנו מנתחים את בדידות העם הווייטנאמי, המומים אנו על ידי הכאב של חוסר היגיון זה של האנושות.
האימפריאליזם של ארצות הברית נושא באשמת תוקפנות – פשעיו עצומים הם וממלאים את העולם. רבותי, כל זה כבר ידוע לנו! אבל אשמים גם אלה אשר בהגיע עת מבחן, היססו להפוך את וייטנאם לחלק אסור בפגיעה של העולם הסוציאליסטי; בכך היו אמנם מסתכנים במלחמה בקנה מידה עולמי אבל היו גם כופים הכרעה על האימפריאליזם. האשמה היא גם אשמתם של אלה המנהלים מלחמה של גידופים וחרפות, אשר בה פתחו כבר לפני זמן די רב נציגיהן של שתי המעצמות הגדולות ביותר במחנה הסוציאליסטי.
עלינו לחפש ביושר-לב תשובה לשאלה: האם וייטנאם מבודדת היא או לא? האם איננה מקיימת שיווי משקל מסוכן בריב בין שתי מעצמות יריבות אלו?
ואיזה עם גדול הוא זה! איזו סבלנות ואומץ! ואיזה שיעור נותנים הם לעולם במאבקם זה. זמן רב לא נדע אם באמת חשב אי פעם הנשיא ג'ונסון ברצינות לחולל כמה מן הרפורמות הדרושות לעמו – לרכך את הסתירות המעמדיות הדוקרניות הגדלות מיום ליום בכוח של התפוצצות. האמת היא שהשיפורים שהכריזו עליהם תחת הכותרת היומרנית של "החברה הגדולה", נגרפו לתוך הביב של וייטנאם.
המעצמה האימפריאליסטית הגדולה ביותר מרגישה בארצה-היא את המכות שהונחתו על ידי עם עני ותת-מפותח; כלכלתה האגדית חשה בלחץ מאמץ המלחמה. הרצח חדל מהיות העסק הנוח ביותר למונופולים. ואילו בידי הלוחמים היוצאים מגדר הרגיל של וייטנאם יש רק נשק הגנתי (וגם זאת לא בכמות מספקת) ומלבד זאת אהבה למולדתם ולחברה שלהם, ואומץ ללא גבול. אבל האימפריאליזם הולך ונתקע בבוץ בווייטנאם, הוא אינו יכול למצוא מוצא, הוא מחפש דרך לכסות בנוסחה מכובדת את המצב המסוכן שבו הוא מוצא את עצמו. יתר-על-כן, ארבעת הסעיפים שהוצעו על ידי הצפון, וחמשת הסעיפים שהוצעו על ידי לוחמי הדרום לכדו את האימפריאליזם במלכודת והפכו את ההתנגשות למכרעת עוד יותר.
כל הסימנים מעידים ששלום בלתי יציב זה (הנקרא "שלום" רק משום שלא התרחשה שום התלקחות עולמית) נתון עתה שוב בסכנה שיושם לו קץ על ידי צעד שאין להשיבו מצד ארצות הברית.
איזה תפקיד נמלא אנו, העמים המנוצלים? עמי שלוש יבשות מרכזים את תשומת ליבם בווייטנאם ולומדים את הלקח. מכיוון שהאימפריאליסטים משתמשים בסחטנות נגד האנושות, ומאיימים עליה במלחמה, הרי התגובה הנבונה היא שלא להתיירא ממלחמה. הטקטיקה הכללית של העם צריכה להיות: פתיחת מיתקפה מתמדת ללא רתע בכל החזיתות שבהן קיימת התנגשות.
מה היא חובתנו במקומות שבהם הופר שלום דל זה? – לשחרר את עצמנו בכל מחיר.
הנוף העולמי סבוך עד מאוד. טרם פתחו במאבק לשחרור כמה מארצות אירופה הישנה, אשר הן מפותחות די הצורך להבין את הסתירות של הקפיטליזם, אך חלשות במידה כזאת שאינן יכולות שלא ללכת אחרי האימפריאליזם ואף לא לפתוח דרך משלהן. בשנים הבאות יגיעו הסתירות שלהן לשלבי התפוצצות – אבל בעיותיהן, ולכן גם הפתרונות, שונות מבעיות ארצותינו התלויות והתת-מפותחות מבחינה כלכלית.
שלוש היבשות התת-מפותחות
שדה הניצול העיקרי של האימפריאליזם מכיל את שלוש היבשות התת-מפותחות: אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה. לכל ארץ יש קווי אופי מיוחדים לה, אולם כל יבשת מהווה בשלמותה גם אחדות מסוימת. אמריקה הלטינית מורכבת מקבוצה של ארצות בעלות אופי פחות או יותר אחיד, וברוב שטחה נמצאת העליונות המוחלטת בידי ההון המונופוליסטי של ארצות הברית. בארצות אלה שולטות ממשלות-בובה או, במקרים הטובים ביותר, שליטים מקומיים חלשים ופחדניים אשר אינם מסוגלים להמרות את פקודות אדונם היאנקי. ארצות הברית הגיעה כמעט לשיא השתלטותה המדינית והכלכלית; כמעט ואינה יכולה להתקדם הלאה; כל שינוי במצב יכול להביא לנסיגתה. המדיניות האמריקאית היא להחזיק במה שכבר הושג. קו פעולתם היום מצטמצם לשימוש אכזרי בכוח כדי להחניק את תנועות השחרור ללא כל הבחנה בין הגוונים השונים של תנועות אלה.
מאחורי הסיסמה "לא נרשה קובה שנייה" מסתתרת האפשרות של ביצוע תוקפנות ללא חשש מפעולות תגמול, כגון התוקפנות נגד הרפובליקה הדומיניקנית ולפני כן, בזמן הטבח בפנמה. מאחורי הסיסמה מסתתרת גם האזהרה שחיילי ארצות הברית מוכנים להתערב בכל מקום ביבשת אמריקה שבו יסכן שינוי המשטר את האינטרסים שלהם. מדיניות זאת מבוצעת ללא כל חשש מעונש: אירגון ארצות אמריקה, למרות שאינו פופולארי, משמש מסווה נוח; חוסר היעילות של האו"ם הוא מגוחך וטראגי כאחד; צבאות כל ארצות אמריקה נכונים להתערב כדי למחוץ את עמיהן. למעשה התארגן אינטרנציונל של פשע ובגידה. מצד שני, איבדה הבורגנות המקומית כל כושר להתנגד לאימפריאליזם (אם בכלל היה לה כושר כזה) והפכה לקלף האחרון בחפיסה.
אין שום אפשרות אחרת: או מהפכה סוציאליסטית או מהפכה של אחיזת עיניים.
אסיה
ליבשת אסיה קווי אופי שונים רבים. כתוצאה מהמאבק לשחרור שהתנהל נגד שורה של מעצמות קולוניאליות אירופאיות, הוקמו ממשלות פחות או יותר מתקדמות. התפתחותן של ממשלות אלה הביאה במקרים אחדים להעמקת המטרות המקוריות של שחרור לאומי, ובמקרים אחרים – לנסיגה אל עמדות פרו-אימפריאליסטיות.
מנקודת ראות כללית אין לארצות הברית כמעט מה להפסיד ויש לה הרבה מה להרוויח מיבשת אסיה. שינויים ביבשת זו עשויים להביא תועלת לארצות הברית. המאבק נגד מעצמות קולוניאליות אחרות והחדירה לשטחי פעולה כלכליים חדשים, מבוצעים לעתים באופן ישיר ולפעמים באמצעות יפן.
אולם, קיימים תנאים פוליטיים מיוחדים, בעיקר בהודו-סין, היוצרים באסיה קווי אופי בעלי חשיבות ראשונה במעלה וממלאים תפקיד מכריע בכל האסטרטגיה הצבאית של ארצות הברית.
האימפריאליסטים מקיפים את סין באמצעות דרום-קוריאה, יפן, טייוואן (פורמוזה), דרום וייטנאם, תאילנד וכו'. מצב כפול זה: מצד אחד אינטרסים חשובים כמצור הצבאי על סין העממית, ומצד שני הרצון לחדור לשווקים גדולים, אלה שבהם ארצות הברית עדיין אינה שולטת, הופך את אסיה לאחד השטחים רוויי-חומר הנפץ בעולם של ימינו, וזאת למרות היציבות השוררת לכאורה מחוץ לאזור המלחמה הווייטנאמית.
המזרח התיכון, אם כי מבחינה גיאוגרפית שייך הוא ליבשת זאת, הוא בעל קווי אופי מיוחדים משלו והינו שרוי בתסיסה פעילה; אין אפשרות לנבא מראש עד כמה תרחיק לכת המלחמה הקרה בין ישראל (המקבלת גיבוי מן האימפריאליסטים) לבין הארצות המתקדמות של האזור. זהו אחד מאותם הרי געש המאיימים להתפרץ בעולם של היום.
אפריקה
אפריקה מהווה כמעט קרקע בתולה לחדירה ניאו-קולוניאלית. התחוללו שם שינויים אשר כפו, במידה מסוימת, על המעצמות הקולוניאליות לוותר על זכויות היתר המוחלטות שמהן נהנו בעבר. אולם כאשר שינויים כאלה מתחוללים לאיטם, ממשיך הקולוניאליזם להתקיים בצורה חדשה (ניאו-קולוניאליזם) וממשיך להשיג תוצאות כלכליות דומות.
לארצות הברית לא היו קולוניות באפריקה, והיא מתאמצת עכשיו לחדור אל נחלות שותפיה. אפשר להגיד כי לפי התוכניות האסטרטגיות של האימפריאליזם מהווה אפריקה רזרבה לטווח ארוך. ההשקעות האימפריאליסטיות הנוכחיות מגיעות לדרגת חשיבות גדולה רק בדרום אפריקה, והחדירה הכלכלית מתחילה להיות מורגשת בקונגו, ניגריה ובארצות בהן נפתחה תחרות עזה בין ארצות הברית למעצמות אימפריאליסטיות אחרות.
לעת עתה מתנהלת תחרות זאת בדרכי שלום. עד כה אין לארצות הברית אינטרסים חשובים להגן עליהם באפריקה, חוץ מן הזכות, שלה טוענת ארצות הברית, להתערב בכל מקום בעולם שבו מגלים המונופולים שלה אפשרות להפיק רווחים ענקיים או רזרבות גדולות של חומרי גלם.
הניסיון ההיסטורי מצדיק את העניין שאנו מגלים באפשרות של שחרור העמים במוקדם או במאוחר. אם ננתח את המצב באפריקה ניווכח שבמושבות הפורטוגליות – גינאה, מוזמביק ואנגולה – מתנהל המאבק בעוצמה רבה יחסית; בגינאה הושגה הצלחה קונקרטית ובשתי המושבות האחרות התוצאות משתנות מזמן לזמן. בקונגו עדיין עדים אנו למחלוקת בין יורשי לומומבה לבין שותפיו-לפשע הוותיקים של צ'ומבה; ברגע זה נראה שידם של האחרונים על העליונה והם הצליחו "להשכין שלום" בחלק ניכר משטח המדינה, לתועלתם הם. אולם מתחת לפני השטח עדיין רוחשת המלחמה. ברודזיה קיימת בעיה אחרת: האימפריאליזם הבריטי עשה את כל אשר ביכולתו לתת את השלטון בידי המיעוט הלבן האוחז בו היום באופן בלתי חוקי. מנקודת ראות בריטית הסכסוך הוא בלתי רשמי לחלוטין. תוך זריזות דיפלומטית מסוימת (שאפשר לכנותה גם צביעות במובן המדויק של מילה זאת), מעמידה מעצמה מערבית זאת פנים שאינה מרוצה מן האמצעים הננקטים בידי ממשלת איאן סמית. בעמדה ערמומית זאת תומכות כמה מארצות חבר-העמים הנוהות אחרי בריטניה, אולם היא מותקפת על-ידי קבוצה גדולה של ארצות השייכות לאפריקה השחורה. הדבר תלוי בכך אם הארץ הנתונה היא, מבחינה כלכלית, מצחצח נעליים נכנע של האימפריאליזם הבריטי.
אם תנחל התנועה הלאומית הצלחה במאמצי ההתקוממות שלה ותקבל תמיכה יעילה מן האומות האפריקאיות השכנות, כי אז עשוי המצב ברודזיה להיות טעון נפץ רב. אולם לעת עתה נתונות בעיות אלה לדיונם של אירגונים בלתי מזיקים כגון האו"ם, חבר-העמים הבריטי ואירגון האחדות האפריקאי.
ההתפתחות החברתית והפוליטית של אפריקה אינה נותנת מקום לצפות למהפכה ברחבי היבשת. יש להניח כי מאבק השחרור נגד הפורטוגלים יסתיים בניצחון; אולם לפורטוגל יש חשיבות מעטה בלבד במערך האימפריאליסטי. חשיבות מהפכנית יש להתנגשויות אשר מציבות אתגר בפני המערכת האימפריאליסטית בכללותה, אולם אין פירוש הדבר כי עלינו להפסיק במאבק למען שחרור שלוש המושבות הפורטוגליות ולמען העמקת המהפכות בהן.
כאשר ההמונים השחורים יתחילו בדרום אפריקה או ברודזיה במאבקם המהפכני האמיתי – אז תזרח תקופה חדשה באפריקה. כך הוא הדבר כל אימת שהמוניה המרוששים של אומה קמים נגד האוליגרכיה השלטת, כדי להגן על זכותם לחיים אנושיים.
עד עתה התחוללו הפיכות בזו אחר זו, קבוצת קצינים באה במקום חברתה או במקום שליט אשר חדל כבר מלשרת את האינטרסים הכיתתיים שלה או של המעצמות המושכות בחוטים מאחורי הקלעים; אולם אין התקוממויות עממיות גדולות. בקונגו הופיעו קווי אופי של התקוממות כזאת במשך זמן קצר, בהשראת זכרו של לומומבה, אולם בחודשיים האחרונים, הם הולכים ונחלשים.
כפי שראינו המצב באסיה טעון נפץ. נקודות החיכוך אינן רק בווייטנאם ובלאוס בהן נערכים עתה קרבות; אלא גם קמבודיה, שבה עלולה בכל רגע להיפתח תוקפנות אמריקאית ישירה; גם בתאילנד, במלאיה וכמובן באינדונזיה, אשר לגביה אין להניח כי נאמרה המילה האחרונה, למרות חיסולה של המפלגה הקומוניסטית אחרי שהריאקציונרים השתלטו על המדינה. וכמובן – גם המזרח התיכון.
אמריקה הלטינית
באמריקה הלטינית מתחולל מאבק מזוין בגואטמלה, בקולומביה, בוונצואלה ובבוליביה; ניצני התקוממות הופיעו גם בברזיל. קיימים גם כמה מוקדי התנגדות המופיעים ודועכים חליפות. אולם כמעט כל ארצות היבשת הזאת בשלות לאותו סוג של מאבק אשר [לא] יוכל לנצח מבלי שישים לו למטרה הקמת שלטון בעל אופי סוציאליסטי.
כמעט בכל רחבי היבשת הזאת מדוברת אותה שפה; יוצאת מכלל זה ברזיל, אולם גם שם מבינים ספרדית מכיוון שפורטוגלית וספרדית הן שפות שאינן נבדלות בהרבה. גם הדמיון בין המעמדות שבארצות אלה הוא כה גדול, עד כי אפשר לזהות אותן כטיפוס לטיני-אמריקאי אחיד, שאחידותו גדולה הרבה יותר מאשר ביבשות האחרות. את ארצות היבשת מאחדים המנהגים, הלשון, הדת והשליט הזר המשותף. עוצמת הניצול וצורתו דומים ברוב ארצות היבשת, גם מבחינת המנצלים וגם מבחינת האנשים המנוצלים על ידם. מצב של התקוממות הולך ומבשיל במהירות.
רשאים אנו לשאול את עצמנו: כיצד תצליח התקוממות זאת? איזו צורה תלבש?
מזה זמן די רב הננו מחזיקים בדעה, כי הודות לקווי האופי המשותפים, יקבל המאבק באמריקה הלטינית, בהמשך התפתחותו, ממדים כל-יבשתיים. על בימת היבשת יתחוללו הרבה קרבות גדולים למען שחרור האנושות.
במסגרת מאבק זה בקנה מידה כל-יבשתי, מהווים הקרבות המתחוללים עתה רק אפיזודות – אולם הם הצמיחו כבר גיבורים שמסרו את נפשם ואשר ייכנסו להיסטוריה של אמריקה הלטינית כאנשים שתרמו את הדם ההכרחי בשלב אחרון זה של המאבק לחירותו השלמה של האדם. ביניהם יימנו הקומאנדאנטה טוסיוס לימה, האב קמילו טורס, הקומאנדאנטה פבריסיו אוחדה, הקומאנדאנטים לובאטון ולואיס ד-לה-פואנטה אוסדה – כולם דמויות בולטות בתנועות המהפכניות של גואטמלה, קולומביה, ונצואלה ופרו.
אולם התנועה הפעילה של העם מצמיחה את מנהיגיה החדשים: סזאר מונטס ויון סוסה הרימו את דגלם בגואטמלה; פביו ואסקז ומרולנדה בקולומביה; דוגלאס בראוו ואמריקו מרטין, המנהלים את החזיתות בוונצואלה, הראשון במערב והשני באל-בכילר.
התקוממויות חדשות התרחשו בארצות אלה ובארצות נוספות באמריקה הלטינית, כפי שכבר ארע בבוליביה, והן ימשיכו להתרחב למרות כל הסבל הכרוך במקצועם של המהפכנים המודרניים. רבים יפלו קורבן לשגיאותיהם; אחרים יפלו בקרב הכבד ההולך וקרב; לוחמים ומנהיגים חדשים יופיעו תוך כדי המאבק המהפכני. העם יצמיח את לוחמיו ומנהיגיו בעוד המלחמה עצמה – והדיכוי היאנקי – הולכים ומתעצמים.
היום פועלות משלחות צבאיות של ארצות הברית בכל הארצות בהן מתפתח מאבק מזוין. גם הצבא של פרו, אשר לכאורה הצליח במבצעו נגד המהפכנים באותה ארץ, קיבל הדרכה וייעוץ מידי היאנקים. אולם אם מוקדי המלחמה יגדלו תוך תבונה פוליטית וצבאית מספקת, הם יהפכו למעשה לבלתי מנוצחים ויאלצו את היאנקים לשלוח תגבורות. בפרו עצמה מארגנים עתה שוב אנשים חדשים, בלתי ידועים כמעט, את מלחמת הגרילה. בהדרגה יוחלפו כלי הנשק המיושנים, המספיקים לדיכוי קבוצות מזוינות קטנות, בכלי נשק מודרניים, ומשלחות הסיוע הצבאי של ארצות הברית יוחלפו בלוחמים ממש; עד אשר ברגע מסוים הם ייאלצו לשלוח מספר הולך וגדל של חיילים סדירים כדי להבטיח את יציבותה היחסית של הממשלה המקומית אשר צבא הבובות שלה מתפורר תחת מהלומות לוחמי הגרילה. זוהי הדרך הווייטנאמית; בדרך זאת יש ללכת; בדרך זאת תלך אמריקה הלטינית, וכאן יהיה היתרון הנוסף של האפשרות להקים מועצות המתאמות בין הקבוצות המזוינות השונות, למען הקְשות על כוחות הדיכוי של האימפריאליזם היאנקי וכדי להחיש את בוא הניצחון המהפכני.
אמריקה, יבשת שנשארה בצד בעת מאבקי השחרור הקודמים, מתחילה עתה להשמיע את קולה באמצעות אירגון הסולידאריות התלת-יבשתי; ובאמצעות חלוץ עמיה, המהפכה הקובנית, יוטל עליה היום התפקיד הרלבנטי הרבה יותר: ליצור וייטנאם שנייה או שלישית ואולי גם את הווייטנאם השנייה וגם את השלישית.
חייבים אנו לזכור כי האימפריאליזם הוא מערכת עולמית, השלב האחרון של הקפיטליזם – ויש להביס אותו בהתנגשות עולמית. המטרה האסטרטגית של מאבק זה חייבת להיות הריסת האימפריאליזם. חלקנו, תפקידם של עמי העולם המנוצלים והתת-מפותחים, הוא למוטט את יסודותיו של האימפריאליזם. מאיתנו שואב האימפריאליזם הון, חומרי גלם, טכנאים ועבודה זולה; ואלינו מייצא הוא הון חדש – אמצעי השתלטות – נשק וסחורות שונות; וכך מטיל הוא עלינו תלות מוחלטת.
היסוד העיקרי במטרה סטראטגית זאת יהיה השחרור האמיתי של כל העמים, שחרור אשר ברוב המקרים יושג באמצעות מאבק מזוין, ואשר יבוא, באמריקה הלטינית, באופן כמעט בלתי נמנע, בדרך של מהפכה סוציאליסטית.
האויב
כאשר מתארים אנו לעצמנו את הריסת האימפריאליזם, חייבים אנו לזהות את מרכז הפיקוד שלו – הרי הוא ארצות הברית.
את מלאכתנו הכללית עלינו לבצע מתוך כוונה טקטית להוציא את האויב מסביבתו הטבעית, להכריח אותו להילחם באזורים שבהם יתנגשו מנהגיו והרגלי חייו עם המציאות הקיימת. אל לנו לזלזל באויב; לחייל של ארצות הברית יש כושר טכני והוא נעזר בכלי נשק ובאמצעים מרובים, ההופכים אותו למטיל אימה. חסר הוא את המניע האידיאולוגי ההכרחי, הקיים בדרגה גבוהה אצל אויביו העיקריים כיום – חיילי וייטנאם. נוכל להתגבר על צבא זה רק על ידי חתירה תחת המוראל שלו – ואת זה נוכל להשיג על ידי שנביס אותו ונגרום לו סבל ללא הרף.
אולם סטראטגיה זאת של ניצחון תצריך קורבנות רבים מצד העם, קורבנות אותם צריך לדרוש כבר עתה, לאור היום, ואשר יהיו אולי עתה פחות מכאיבים מאשר אלה שניאלץ להקריב אם נשתמט תמיד מן הקרב בתקווה שמישהו יוציא עבורנו את הערמונים מן האש.
אפשרי, כמובן, כי הארץ האחרונה שתשתחרר תשיג זאת ללא מאבק מזוין וללא סבל של מלחמה ארוכה ואכזרית נגד האימפריאליסטים – את זאת תוכל אולי למנוע. אבל יתכן כי לא יהיה בגדר האפשר למנוע את המאבק הזה או את תוצאותיו בהתנגשות עולמית; הסבל לא יהיה קטן יותר ואולי יהיה אף מרובה יותר. איננו יכולים לחזות מראש את העתיד, אולם אל לנו להיכנע לפיתוי התבוסתני להיות חלוץ של אומה הכמהה לחירות אך נרתעת מהמאבק הכרוך בכך ומחכה לשחרורה שיבוא כפירור מניצחונם של אחרים.
בלי אשליות
מן הצדק למנוע כל קורבן מיותר. לכן חשוב לבדוק מהן האפשרויות האמיתיות שאמריקה הלטינית המשועבדת תשיג אולי את שחרורה באמצעים שלווים.
לגבינו ברורה התשובה לשאלה זאת: הרגע הנוכחי יכול להיות מתאים או בלתי מתאים לפתוח במאבק, אולם איננו יכולים לשגות באשליות ואין לנו זכות לחשוב שאת החירות אפשר להשיג מבלי להילחם. וקרבות אלה לא יהיו בגדר של התכתשויות עם אבנים מול פצצות גז מדמיע, או של שביתות כלליות שלוות; וגם לא יהיה זה קרב של עם זועם המנתץ תוך יומיים-שלושה את הגרדומים שהוקמו על ידי השלטון העריץ; המאבק יהיה קשה וממושך, והוא יתנהל במחבוא הגרילה, בערים ובבתי הלוחמים – שם יחפשו כוחות הדיכוי קורבנות קלים מבני משפחותיהם – בתוך האוכלוסייה הכפרית הנטבחת, בכפרים או בערים שייהרסו על יד הפצצות האויב.
הם דוחפים אותנו למאבק זה. אין לנו ברירה: עלינו להתכונן לקראתו וחייבים אנו לגמור אומר לנהל אותו עד תום.
ההתחלות לא יהיו קלות; הן יהיו קשות עד מאוד. כל כוחות הדיכוי של האוליגרכיות, כל הכושר שלהם לאכזריות ולדמגוגיה, יועמדו לרשות מטרותיהם. בשעה הראשונה שליחותנו תהיה להישאר בחיים; אחרי כן, נלך לפי הדוגמה המתמדת של לוחמי הגרילה: ננהל תעמולה מזוינת (במובן הווייטנאמי של המילה, כלומר כדורי התעמולה, קרבות שננצח או נפסיד בהם – אבל ננהל אותם – נגד האויב). נלמד את הלקח של לוחם הגרילה שאין לנצחו, אשר שורשיו נטועים בהמונים המנושלים. נחשמל את רוח העם, נכין אותו למשימות קשות יותר, להתנגדות לדיכוי אכזרי יותר. השנאה היא אחד ממרכיבי המאבק; שנאה עמוקה לאויב, הדוחפת אותנו מעל ומעבר מגבלותיו הטבעיות של האדם והופכת אותו לכלי מלחמה יעיל, אלים וסלקטיבי. כך צריכים להיות חיילינו; עם נטול שנאה אינו יכול לגבור על אויב אכזר.
עלינו לנהל את המלחמה בכל פינה אליה יביא אותה האויב: לביתו, למרכזי השעשועים שלו. מלחמה טוטאלית. יש למנוע מהאויב רגע של מנוחה, רגע של שלווה מחוץ לקסרקטיניו או אף בתוכם: עלינו להתקיפו באשר הוא נמצא; לגרום לו שירגיש כחיה נרדפת בכל מקום שיגיע אליו. אז יתערער עוז רוחו. תפשה בו ההתנוונות וסימני שקיעתו יתחילו להופיע.
אינטרנציונליזם וסולידאריות
הבה נפתח אינטרנציונליזם פרולטארי אמיתי, עם צבאות פרולטאריים בין-לאומיים; הדגל שתחתיו נילחם יהיה דגל המטרה המקודשת של גאולת האנושות. למות תחת הדגל של וייטנאם, של ונצואלה, של גואטמלה, של לאוס, של גינאה, של קולומביה, של בוליביה, של ברזיל – ואנו מונים כאן רק אחדות מבמות המאבק המזוין של היום – דבר זה יהיה עטור תהילה ונכסף לאמריקאי, לאיש אסיה, לאפריקאי, ואפילו לאיש אירופה.
כל טיפה מדמו שאדם שופך בארץ שתחת דגלה לא נולד, מהווה לקח הנמסר לנותרים בחיים, ולקח זה יתווסף אל מאבק השחרור בארצו של אותו אדם. כל אומה שהשתחררה היא שלב בניצחון בקרב לשחרור ארצו של אותו אדם.
הגיעה העת ליישב את חילוקי הדעות בינינו ולהעמיד הכל לרשות מאבקנו.
האויב האמיתי
כולנו יודעים שמחלוקות חריפות מבתרות את העולם הלוחם עתה לחופש; איש לא יוכל להסתיר זאת. יודעים אנו גם כי המחלוקות הגיעו לעוצמה ולחריפוּת כאלה, עד כי דו-שיח והתפייסות נראים קשים מאוד, אם לא בלתי-אפשריים. אין תועלת בניסיון לחפש דרכים ואמצעים לפתוח בדו-שיח ממנו נמנעים הצדדים היריבים. אולם האויב האמיתי הוא כאן; הוא הולם יום יום ומאיים עלינו במהלומות נוספות; ומהלומות אלה יאחדו אותנו היום, מחר ומחרתיים. הראשון שיבין זאת ויתכונן לאיחוד ההכרחי הזה, יזכה בתודת העם.
בגלל החריפות והעקשנות שבה מגן כל צד על עמדתו, אין אנו, המנושלים, יכולים לצאת בזכות עמדה זו או אחרת, אם כי לפעמים מסכימים אנו עם טענותיו של אחד הצדדים, או מסכימים לטענות צד אחד יותר מאשר לטענות השני. בעת מלחמה, חולשה היא להביע הבדלי דעות שוטפים; אולם בשלב זה תהיה זאת אשליה לנסות ליישב את חילוקי הדעות באמצעות מילים. ההיסטוריה היא שתמחה את חילוקי הדעות או תעניק להם את משמעותם האמיתית. בעולמנו הנאבק יש לנתח, תוך כיבוד דעתו של הזולת, כל הבדל השקפה הנוגע לטקטיקה, לשיטות הפעולה למען השגת מטרות מוגבלות. אשר למטרתנו האסטרטגית הגדולה – חיסולו הטוטאלי של האימפריאליזם באמצעות מאבק מזוין – בזאת אין מקום לפשרה.
הבה נסכם את תקוותינו לניצחון: חיסול טוטאלי של האימפריאליזם על-ידי הריסת מעוזו העיקרי, חיסול הדיכוי המופעל בידי ארצות הברית של אמריקה. יש לבצע, מבחינה טקטית, את שחרורם ההדרגתי של העמים, אחד אחד או בקבוצות; לכפות על האויב מאבק קשה הרחק מארצו הוא; להשמיט מידיו את בסיסי קיומו, דהיינו את השטחים המשועבדים לו.
מלחמה ממושכת
פירושו של דבר מלחמה ארוכה. ושוב אנו חוזרים: מלחמה אכזרית. אל ירמה איש את עצמו מלכתחילה ואל יהסס איש לצאת לדרך מפחד התוצאות העלולות להיגרם לעמו. זוהי תקוותנו היחידה כמעט לניצחון. אל לנו להתחמק מצו השעה. וייטנאם מצביעה עליו בלקחיה האינסופיים של גבורה, בלקחיה הטראגיים והיומיומיים של מאבק ומוות למען הניצחון הסופי.
שם חייבים החיילים האימפריאליסטים, הרגילים ליהנות מרמת החיים של ארצות הברית, לשאת באי-הנוחיות של החיים בארץ עוינת ואת היעדר הביטחון של אלה שאינם יכולים לזוז מבלי לזכור שעל אדמה אויבת הם דורכים: – מוות למי שיעז לצעוד מחוץ למחנותיהם המבוצרים. עליהם לעמוד תמיד מול איבת האוכלוסייה כולה. כל זה מעורר הדים פנימיים בארצות הברית; הדבר גרם להתגברותו של סכסוך שלמרות עוצמתו נוטים כל הכוחות האימפריאליסטיים להפחית מערכו: מלחמת מעמדות פנימית בתוך ארצות הברית.
כמה קרוב היה העתיד המזהיר אילו היו נפתחות שתיים או שלוש וייטנאם בכל רחבי העולם, כל אחת עם מנת המוות שלה, הטרגדיות העצומות, הגבורה היומיומית והמהלומות המתמידות נגד האימפריאליזם, אשר היה נאלץ לפזר את כוחותיו נוכח ההתקפה הפתאומית והשנאה הגוברת של כל עמי העולם!
אילו היינו כולנו מסוגלים להתאחד בכדי להגביר את כוח מכותינו, לעשות אותן מדויקות ובכך להגדיל את יעילות כל סוגי התמיכה הניתנת לעמים – כמה גדול וקרוב היה עתיד זה!
הכל למען המאבק
אבל יכולים אנו, בפינה קטנה של מפת העולם, למלא את חובתנו ולהעמיד לרשות מאבק זה את המעט שאפשר לנו לתת – את חיינו, את קורבננו; אם ביום מן הימים יהיה עלינו לנשום את נשימתנו האחרונה על אדמה הרוויה בדמנו – להווי ידוע כי שקלנו את מעשינו וכי אנו רק רואים את עצמנו כחלק מהצבא הגדול של הפרולטריון. הננו גאים על כי למדנו מהמהפכה הקובנית וממנהיגה העליון את הלקח הגדול הנובע מגישתו בחלק זה של העולם: "איזו חשיבות יש לסכנות או לקורבנות של אדם או אומה, כאשר גורל האנושות נמצא על כף המאזניים?"
כל פעולה שלנו היא זעקת קרב נגד האימפריאליזם ושיר מלחמה בעד אחדות העם נגד האויב הגדול של האנושות: ארצות הברית של אמריקה. בכל מקום שיפתיע אותנו המוות, יהיה בואו ברוך אם זעקת קרב זאת שלנו תגיע לאוזן קשבת ואם יד אחרת תושט לאחוז בנשק שלנו, ואנשים אחרים יהיו נכונים ללוות את קינת ההלוויה בלחן המטרטר של מכונות הירייה ובזעקות קרב חדשות של מלחמה וניצחון.