במאמרי "הזכות להגדרה עצמית" ניסיתי להצביע על כמה מהטעויות הנפוצות והרווחות ביותר בשאלה זו, ולהפריך אותן.

מסתבר כי הצלחתי לא היתה רבה; כי בהשגותיו חוזר "אפיקורס" על אותן השגיאות והטעויות הנפוצות, ואף מנסה לתת להן לבוש "מדעי".

הנני רואה איפוא צורך לענות מייד לעיקר השגותיו, כדי להזהיר שוב מפני זריעת בלבול בנושא חיוני זה.

מלחמה וחזית

במאמרי הנ"ל ניסיתי להסביר כי המסגרת האירגונית הטבעית של הכוחות הסוציאליסטיים המהפכניים היא מסגרת של מפלגה הפועלת בתחומי מדינה נתונה. "אפיקורס" מתמרמר מאוד על קביעה זאת; אך בכל טיעונו הנגדי איננו מצליח להצביע על מסגרת אירגונית אחרת, או להפריך את הנימוקים שאותם הבאתי אני.

במידה שהדוגמאות שהוא מזכיר מוכיחות משהו, הרי זה שהסוציאליזם אינו יכול לנצח בתוך מסגרת של ארץ אחת. אבל על זאת לא חלקתי; והמובאה שמביא "אפיקורס" מדבריי מאשרת כי אני עצמי קבעתי שהמאבק לסוציאליזם הוא בינלאומי במהותו.

אולם מן העובדה שמערכת מסוימת מהווה שלמות כוללת אחת, אסור בשום פנים להסיק כי המערכת אינה מתחלקת לחלקים-מרכיבים מוגדרים ונבדלים באופן יחסי. וכמו-כן, מן העובדה שתהליך נתון (כגון המהפכה הסוציאליסטית העולמית) מהווה שלמות אחת, אין להסיק את המסקנה שאין בתהליך זה שלבים מוגדרים ונבדלים יחסית. מסקנה כזאת יכול להסיק רק מי שלא התחיל להתרגל לחשוב באופן דיאלקטי, רק מי שתופס את הדברים באופן מופשט לחלוטין, במנותק מכל מציאות קונקרטית.

נחזור לדוגמה שכבר השתמשתי בה במאמרי. הכל יודעים כי מלחמה נתונה מהווה שלמות אחת. הניצחון במלחמה הוא ניצחון כולל, ולא ניצחון בקרב בודד זה או אחר. גורלה של חזית אחת במלחמה אינו מוכרע רק על ידי המתרחש בחזית זאת, אלא מושפע מאוד מן הנעשה בחזיתות אחרות, ואף מרוחקות ביותר.

אולם שום אדם בר-דעת לא יכפור בכך, שארגון כוחות-המלחמה חייב להיות כפוף לעיקרון האופרטיבי; ההכרה בתלות ההדדית בין החזיתות השונות אינה סותרת את העובדה שחזיתות שונות קיימות ומהוות חלקים-מרכיבים נבדלים יחסית בתוך השלמות האחת – ומכאן הצורך לארגן את הכוחות במסגרות מוגדרות, בהתאם למשימות מקומיות מוגדרות.

ומן המשל לנמשל: רק מי שמתעקש להתרחק במחשבתו מכל מציאות קונקרטית, יכפור בכך שהשלבים, החלקים-המרכיבים, של התהליך העולמי של המהפכה הסוציאליסטית הם ניצחונות המהפכה בזירות מקומיות, כיבוש השלטון במדינה זו או אחרת.

"אפיקורס" טוען כי יש לו גישה "אחרת", "לפיה מהפכה פירושה שינוי יסודי, היוצר ערכים שונים לחלוטין מאלה שאנו רגילים להם". כמובן. אולם המאבק למען המהפכה מתנהל לא בתקופה שלאחר בואו של השינוי היסודי, עם הערכים החדשים שהוא יביא – אלא בתקופה בה עדיין מחולק העולם למדינות. והמאבק לשלטון במדינה נתונה הוא תמיד משימה מוגדרת ונבדלת – אם כי הוא מושפע, כמובן, מן הנעשה במקומות אחרים.

אם ירצה "אפיקורס" לחכות עד שתפרוץ בעת ובעונה אחת מהפכה בכל הארצות (וזאת כדי שיוכל "לבטל" את הממשלה בארץ נתונה, בהעדר ממשלה בארצות האויבות לה) – אז יצטרך לחכות עד ימות המשיח.

והרי גם "אפיקורס" עצמו טוען כי את המהפכות צריך לראות כ"שרשרת נמשכת". שרשרת מורכבת מחוליות. רק מי שמתבונן בשרשרת ממרחקי ההפשטה הערטילאית אינו רואה את החוליות; אבל כל נפח יודע שבכדי להתקין שרשרת, יש ליצור אותה חוליה-חוליה.

בהכרח מגיעים אנו לצורך לנהל מאבק בתוך מסגרת של מדינה נתונה – ולארגן את הכוחות בהתאם לכך. אף הדוגמאות שמביא "אפיקורס" עצמו מעידות, כי גם כאשר קיימת התערבות של כוחות זרים, גם כאשר יש "שילוב של כוחות זרים ומקומיים", הרי המאבק עדיין מתחולל בחזית של ארץ נתונה. לשם כך אין גם צורך להזכיר את האינטרוונציה בשנת 1917 ברוסיה ובשנת 1919 בהונגריה. אפשר להסתכל על המתרחש היום בווייטנאם.

כמובן, עובדות אלה אינן סותרות – אלא להיפך, מחזקות – את הצורך בשיתוף-פעולה ותיאום בין כוחות הפועלים כל אחד במסגרת מדינה אחרת. שיתוף-פעולה ותיאום מסוג זה קיימים והכרחיים בכל מלחמה. (שיתוף פעולה כזה מאפשר, למשל, הקלת הניצחון בחזית של מדינה אחת על ידי פתיחת "חזית שנייה" במקום אחר.) אגב, על כך עמדתי במפורש במאמרי, ו"אפיקורס" קטע את המובאה שלו מתוך אותו מאמר בדיוק לפני פסוק זה.

יורשה לי להעיר עוד שתי הערות בנושא.

ראשית, אין זה מדויק לאמור (כפי שטוען "אפיקורס") כי תפיסת השלטון על ידי הפועלים פירושה "ביטול הממשלה" ולא החלפת הממשלה. רק האנרכיזם דורש "לבטל" את הממשלה. ואילו המרכסיזם מדבר על הקמת דיקטטורה של הפרולטריון, כלומר, על מצב עניינים בו מעמד הפועלים מאורגן כמעמד השולט שלטון ישיר. אולם, שוב, רק מי שחושב מחשבה מופשטת וערטילאית לחלוטין, המנותקת מכל שיקול קונקרטי, יכול להניח כי שלטון כזה יכול להתארגן ולהתבצע ללא מבנה שלם של ועדים מהפכניים, גופים מייצגים שונים, גופי ביצוע למיניהם וכו' – והרי זו ממשלה. גם ממשלה מהפכנית היא ממשלה – אפילו היא נשענת באופן הישיר ביותר על ההמונים, מורכבת מנציגיהם וזקוקה לייפוי-כוח מתמיד מצידם.

נכון כי המרכסיזם צופה תהליך של גוויעה הדרגתית של מנגנון המדינה. הדיקטטורה הפרולטרית היא גם ממשלה וגם מסגרת המבטלת בהדרגה את עצמה. אולם זהו באמת תהליך הדרגתי וממושך יחסית. לכן אין שום מניעה להתחיל בהקמת שלטון מטיפוס סוציאליסטי גם כאשר קיימות עדיין, באופן זמני, ממשלות אנטי-מהפכניות בארצות אויבות. ודוגמת קובה תוכיח.

שנית, "אפיקורס" מכתיר את השגותיו בנושא זה בכותרת "מפלגות סוציאליסטיות לאומיות?". אולם כל מי שקרא את מאמרי (שנגדו מכוונות ההשגות הללו) יודע, כי לא דיברתי בזכות "מפלגות לאומיות" אלא להיפך, עיקר דבריי היה מכוון לצורך בקיום מפלגה משותפת לכל הלאומים החיים במסגרת ארץ אחת ותחת שלטון אחד. דווקא מ"אפיקורס", הדורש מאיתנו להקפיד ביותר על מונחים והגדרות, רשאים היינו לצפות שידייק בדברים ממין זה ולא ישתמש בניסוחים העלולים ליצור אצל הקורא רושם מוטעה לחלוטין בדבר הטיעון שנגדו משיג "אפיקורס" את השגותיו.

הגדרות ומדע

"אפיקורס" דורש כי דיוננו על השאלה הלאומית יהיה מושתת על הגדרות מדויקות של מונחים כמו "עם", "לאום", "אומה". בבקשה! לכך אין לנו שום התנגדות. בוודאי שמציאת הגדרות מדויקות ככל האפשר הוא עניין מועיל וחשוב בכל דיון מדעי.

אולם במאמרי הזהרתי מנפילה במלכודת הטמונה באמונה מופרזת בכוחן של הגדרות. יש לזכור תמיד כי כל הגדרה היא שרירותית במידה זו או אחרת (ומהסיבות שהזכרתי במאמרי, דבר זה אמור באופן מיוחד במונחים כמו "אומה"). הסברתי את הסכנה האורבת למי שמנסה לקבוע גישה נכונה לבעיה לאומית נתונה כשהוא מצויד בשני כלים בלבד: נוסחה כללית בשאלה הלאומית והגדרת המונח "אומה". אדם כזה ינסה קודם-לכל לקבוע אם קבוצה נתונה מהווה אומה לפי ההגדרה שבחר למונח זה, ולפי זה יקבע אם הנוסחה הכללית שבה הוא משתמש חלה גם על המקרה הספציפי הנדון. הסכנה באורח מחשבה זה היא, שהקבוצה האנושית הנדונה עלולה להיכנס לתוך התחום שנקבע בהגדרה רק מפני שההגדרה עצמה היא רחבה מדי – או להיפך, הקבוצה יכולה לחרוג מהתחום שנקבע בהגדרה רק מפני שההגדרה עצמה צרה באופן מלאכותי. מכיוון שבהגדרה יש, כאמור, יסוד מסוים של שרירותיות, צריך תמיד להביא בחשבון אפשרויות כאלה.

המסקנה היא, שבכל מקרה גבולי, בכל מקרה מסופק, חייבים אנו לברר אם הנימוקים שהביאו אותנו לקביעת הנוסחה הכללית, כוחם יפה גם במקרה הנתון, למרות שמבחינה פורמאלית הוא חורג מן ההגדרה. יתכן שפרוצדורה כזאת תיראה למאן-דהו כבלתי-מדעית; אם כך, הרי יש לו מושג מוזר על המתודה המדעית. אחד מיסודותיה החשובים של מתודה זאת הוא: להישמר מנפילה בפח ההגדרות שנקבעו מראש.

הגדרת המונח "אומה" אשר ניתנה על ידי יוסף סטאלין ואשר "אפיקורס" מביא אותה תוך הסכמה (אלא שבמקום "אומה" הוא אומר "קבוצה מסוג 2") מדגימה את העניין בצורה מצוינת. נניח כי על-סמך שיקולים פוליטיים-עקרוניים הגענו לעמדה כללית ביחס לאומות (או לקבוצות מסוג 2, כפי ש"אפיקורס" מעדיף לאמור). עתה נשתמש בהגדרתו של סטאלין לקבוע אם עמדה זו צריכה לחול על שני מקרים מיוחדים: השווייצרים מצד אחד, ובני שבט קיקויו (באפריקה המזרחית) מצד שני. נמצא כי השווייצרים חורגים מתחומי ההגדרה (בהיותם חסרי לשון משותפת) ואילו בני קיקויו הם בעלי לשון משותפת, טריטוריה רצופה, חיים כלכליים משותפים (אם כי פרימיטיביים למדי), ופיזיונומיה רוחנית משותפת ומיוחדת להם, המתבטאת בתרבות בעלת ייחוד מובהק (אם כי על רמה פרימיטיבית למדי). ובדוגמאות כאלה אפשר להרבות. האם ההגדרה לקויה? – יתכן. אולם גם אם נשתמש בהגדרה אחרת, ניתקל במקרים גבוליים ומיוחדים. לקויה בעיקר היא השיטה של היצמדות מופרזת להגדרות כלשהן.

אגב אורחא, נעיר על שגיאה נוספת שבה נכשל "אפיקורס". לדעתו, "במאה ה-20, בשעה שהיחסים הכלכליים מהווים 'מבנה עולמי', קשה למצוא 'כלכלה לאומית' מובהקת". זוהי טעות אנטי-דיאלקטית מובהקת מאותו סוג כמו הטעות שעליה עמדנו בסעיף הקודם. העובדה שקיימים קשרים כלכליים הדוקים מאוד בין כל חלקי העולם, עדיין אינה סותרת את העובדה הנוספת שהכלכלה העולמית היא שלמות שבה קיימים חלקים-מרכיבים בעלי ייחוד מובהק. רק מי שכופר במציאות עצמה יכול להסיק כי בארצות כמו ארצות הברית, בריטניה, ארגנטינה, מצרים, דרום-אפריקה, ישראל או ברית המועצות, לא קיימות כלכלות לאומיות בעלות קווי-אופי מיוחדים ונבדלים מאוד. "אפיקורס" פשוט מבלבל בין "כלכלה לאומית" לבין "כלכלה לאומית סגורה ובלתי-תלויה".

זכות ומימושה

אחת מהמטרות העיקריות של מאמרי היתה להזהיר מפני הבלבול המסוכן בין עקרון זכות ההגדרה העצמית של האומות לבין הצורות השונות שבהן אפשר לממש זכות זאת.

"אפיקורס" מתעלם מהבחנה זו, וחוזר על הבלבול. לדעתו, "הגדרה עצמית... פירושה: ממשל עצמי על אותה טריטוריה ואירגון הכלכלה כגוף". טעות! זו רק אחת הצורות שבה אפשר להשתמש בזכות להגדרה עצמית.

לפי דבריו, "הח' מחובר מתנה את התמיכה בדרישה [של קבוצת אנשים מסוג 2 לזכות הגדרה עצמית] – באם זה מקדם את המהפכה הפרולטרית". הנני מוחה בכל תוקף; לא אמרתי זאת ולא העליתי על לבי כדבר הזה.

הסברתי בפירוט מדוע התמיכה בזכות ההגדרה העצמית של אומה היא בלתי מותנית, בהיותה חלה על כל האומות. שלילת הזכות של אומה להגדרה עצמית מוכרחה בכל מקרה להיות מנוגדת לאינטרס המהפכה. רק המלצתנו על צורה זו או אחרת של מימוש הזכות העקרונית הזאת – היא המותנית בנסיבות.

נשתמש בדוגמה שהביא לנין: מתוך שיקולים עקרוניים ויסודיים הנוגעים לחרות האדם, עלינו לתמוך בעקרון הזכות לחופש הגירושין. אולם אין פירוש הדבר שיש להמליץ בכל מקרה על גירושין. גם אדם המחליט להתגרש, וגם אדם המחליט מרצונו החופשי שלא להתגרש – שניהם משתמשים בעיקרון אחד והוא עקרון חופש הבחירה בתחום יחסי המשפחה. אלא שהם משתמשים בזכות זאת ומממשים אותה בדרכים שונות. איזוהי הדרך הנכונה צריך לקבוע לחוד בכל מקרה ומקרה לפי התנאים והנסיבות.

העם הפלסטינאי

במאמרי הבעתי את הדעה כי בתנאים הנתונים אין הסוציאליסטים יכולים לצדד בהקמת מדינה ערבית פלסטינאית. הסברתי כי עמדה זאת אינה מבוססת על שלילת זכותם של הערבים הפלסטינאים להגדרה עצמית. להיפך, לפי דעתי יש לתמוך בזכות זאת, אלא שיש להזהיר מפני צורה מסוימת של מימושה בנסיבות הנתונות.

כמו-כן ביארתי כי ההכרה בזכות הפלסטינאים להגדרה עצמית איננה מיוסדת בהכרח על-כך שהם ממלאים את תנאיה של הגדרה זאת או אחרת, אלא על כך שבמקרה הספציפי הזה קיימים אותם תנאים וגורמים אשר מניעים אותנו בדרך כלל לתמוך בעקרון זכות ההגדרה העצמית: העם הערבי הפלסטינאי מהווה קבוצה לאומית שסבלה דיכוי וקיפוח מיוחדים במינם, ועקב זאת פועלות בתוכו מספר מגמות ספרטיסטיות ופרטיקולריסטיות, העלולות להגיע לדרגה מסוכנת ולהזיק לעניין הקידמה – אם לא יידעו הסוציאליסטים לנטרל מגמות אלה על ידי הבהרה חד-משמעית שאינם מתכוננים לכפות על העם הזה עתיד וצורת קיום בניגוד לרצונו-הוא.

גם "אפיקורס" מחזיק בדעה כי אין להמליץ על הקמת מדינה ערבית פלסטינאית. אולם, בהתאם לדרך מחשבתו הוא מנסה לבסס מסקנה זאת על הטענה שלערביי פלסטין כלל לא מגיעה שום זכות להגדרה עצמית – ואת זאת הוא מנסה להוכיח על-סמך ההגדרה של סטאלין. במהלך הטיעון הזה הוא מעלה, אגב אורחא, כמה וכמה קביעות מוטעות מבחינה רעיונית ועובדתית, ומזיקות מבחינה פוליטית.

בדברו על העם הערבי הפלסטינאי הוא מכניס את המילה עם לתוך מירכאות כפולות, כאילו בדרך לגלוג וביטול כלפי מי שהעלה על דעתו שאכן מדובר כאן בעם. בכך הוא מפליג מעבר לעובדות המקובלות וגם מעבר למה שדרוש לו עצמו לצורך הטיעון שלו. הערבים הפלסטינאים אמנם אינם נחשבים (בעיני עצמם ובעיני שאר הערבים) לאומה (בערבית: קום), אבל נחשבים הם לעם, וכך נקראים הם בפי כל: אלשעב אלערבי אלפלסטיני [העם הערבי הפלסטיני]. והנה בא "אפיקורס" וכופר בהיותם עם – וזאת אף מבלי לספק "הגדרה מדעית" מדויקת למונח זה. והרי כל עוד לא יציעו לנו הגדרה מדויקת אשר לפיה יצא כי הערבים הפלסטינאים אינם מהווים לא אומה ולא עם, חייבים אנו להשתמש בלשון המקובלת בציבור, אשר נוהגת לכנותם "עם".

"אפיקורס" מלגלג על האפשרות שהעם המצרי או הסורי יפריעו לעם הערבי הפלסטינאי לנהל חיי תרבות בשפתו. אולם מאימתי מהווה הדיכוי הלשוני את הצורה היחידה של דיכוי? ומאימתי מהווה העובדה, שקבוצה מסוימת משתמשת באותה לשון כשכנותיה, הוכחה שקבוצה זו נעדרת ייחוד לאומי משלה?

ראשית, גם ההגדרה ש"אפיקורס" עצמו משתמש בה קובעת כי לאומה צריכה להיות לשון משותפת – אבל היא איננה קובעת כי לשון זאת צריכה להיות מיוחדת ושונה מלשון זולתה. קיימות אומות רבות המדברות בשפה משותפת אחת (למשל אנגלית או צרפתית) ובוודאי שדבר זה נכון לא רק לגבי אומות אלא גם לגבי עמים.

שנית, האם לא שמע "אפיקורס" על כך שבמשך 20 שנה סבלו ערביי פלסטין מתופעות של אפליה, קיפוח ושלילת-זכויות בתוך מדינות ערביות ובשטחים ערביים כמו ירדן ורצועת עזה? ויש להדגיש כי קיפוח זה היה בעל אופי לאומי, מפני שלא היה מכוון נגד שכבה חברתית אחת בלבד, אלא נגד הפלסטינאים בתור שכאלה כציבור שלם. (אמנם, מידת הקיפוח היתה תלויה בהשתייכות המעמדית, אך זו תופעה רגילה בכל מקרה של קיפוח לאומי.) האם מנסה "אפיקורס" לכפור בעובדות אלה? הרי כל השומע יצחק, והערבים הפלסטינאים עצמם יגיבו על טענות כאלה בכך שיחדלו לתת אמון בבעליהן.

כמובן, קיומו של קיפוח כזה עדיין אינו מחייב אותנו לתמוך בנטיות ספרטיסטיות של חוגים פלסטינאיים מסוימים. אולם הדרך הנכונה להיאבק נגד נטיות אלה (מאבק שבנחיצותו אין להטיל ספק גם לדעת "אפיקורס" וגם לדעתנו) אינה להכחיש את עצם הבעיה אלא להציע דרכים נכונות לטפל בה. אדרבא, הכחשת העובדות תביא את הנוגעים בדבר למסקנה שהסוציאליסטים אינם מגלים עניין והבנה לבעיותיהם המיוחדות, והם יתחפרו עוד יותר בנטיות בדלניות אלה. באופן זה לא נעזור לכוחות המתקדמים בקרב הציבור הפלסטינאי ולא נקדם את עניין הסוציאליזם והאחדות הערבית, החייבת להתבסס על הסוציאליזם.

ולסיום, ברצוני למחות נגד שני ביטויים המופיעים אצל "אפיקורס".

לקראת סוף דבריו הוא מייחס את גישתו של הח' פ. עודד וכן את גישתו של כותב הטורים הללו לכך שהננו כביכול "מושפעים מעמדתה של ברית המועצות". הנני דוחה בתוקף רמז זה, המשולל כל יסוד שהוא והמופרח סתם-כך, בעלמא, ללא סיבה וללא כל ניסיון לתת לו ביסוס.

"אפיקורס" משתמש בכינוי "תיאורטי" בנימה של זלזול, כאילו היה זה שם נרדף ל"חסר חשיבות" או "תלוש מן המציאות". ברצוני להתריע נגד גישה ממין זה. לניתוח התיאורטי הנכון יש חשיבות רבה גם במישור המעשי. הנה, למרות שמבחינת המסקנה המעשית המיידית (שלילת הנטייה הבדלנית אצל הפלסטינאים) מגיע "אפיקורס" לתוצאה הנכונה, הרי הנימוקים התיאורטיים המוטעים שעליהם הוא מנסה לבסס מסקנה זאת, עלולים לזרוע בלבול ולגרום נזק.