ב-15 באוגוסט 1939 הוקמה המפלגה הקומוניסטית הבורמזית. תנועת ההתנגדות לכובש היפני, אשר כוחות הגרילה היוו את הזרוע הצבאי שלה, ואשר היתה הגורם ל-60% מאבידות היפנים בבורמה (לפי עדות מפקדת דרום-מזרח אסיה של בעלות הברית), היתה בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הבורמזית.
לאחר ניצחון 1945 זכתה המפלגה למעמד לגאלי, ובהשפעת זרמים לגאליסטיים בתוכה ובתנועה הבינלאומית, העבירה את עיקר פעולתה למישור זה. הקו הלגאליסטי לא הביא לפירוק מוחלט של הנשק, ובשני אזורים אף נמשך מאבק מזוין. למרות הקו הלגאליסטי שנמשך עד 1948, הזהירה המפלגה את חבריה לשמור על הערנות ולהגיב על כל התקפה אפשרית בהתקפת נגד.
בשנת 1945 היתה המפלגה הקומוניסטית הבורמזית המפלגה הגדולה ביותר בבורמה והאירגון ההמוני – "ליגת חופש העם האנטי-פשיסטית" – פעל בהנהגתה. באוגוסט 1946 קראה המפלגה הקומוניסטית לשביתה כללית. בשביתה, שהיתה כללית באמת, השתתפו פועלים, איכרים, פקידי ממשלה ושוטרים – דבר שהדאיג מאוד את השלטונות הבריטיים, אשר החליטו לעשות הכל כדי לבודד את המפלגה. הבריטים הציעו לגורמים הלא-קומוניסטיים שב"ליגת חופש העם האנטי-פשיסטית" להרכיב ממשלה יועצת למושל. ההצעה נתקבלה ובעקבותיה גורשו הקומוניסטים מן הליגה. בינואר 1948 זכתה בורמה ל"עצמאות" והמפלגה הקומוניסטית הגבירה את פעילותה בעיר ובכפרים. מספר חברי אירגוני האיכרים של המפלגה הגיע ל-700 אלף. צורת מאבקם היתה: התנגדות לדמי חכירה, אי תשלום מיסים, הגנה על זכויות האריסים, ושמיטת חובות חקלאיים. ממשלת או-נו לא רצתה להשלים עם פעילות זאת, וב-28 במרץ 1948 פתחה במצוד נגד הקומוניסטים, כפתיחה למלחמת חורמה נגדם.
הוועד המרכזי של המפלגה התכנס מייד, וארבע שעות לאחר תחילת המצוד פורסמה החלטתו – לצאת לאזורים הכפריים ולארגן את המהפכה. חברי המפלגה, שחונכו כל השנים לערנות לקראת אפשרות כזאת, חמקו ברובם מן המצוד ויצאו לאזורים הכפריים. אמנם אחד ממנהיגי המפלגה התנגד לקו זה ודרש לקרוא לשביתה כללית בערים כדרך להשתלט עליהן ורק אחר-כך לתפוס את השלטון בכפרים, אך הצעתו לא נתקבלה.
המפלגה, אשר הנשק שבידה היה מועט, אירגנה תפיסת נשק מן הצבא והמשטרה. תוך שנה גדלו כוחותיה המזוינים ל-15 אלף. המאבק המהפכני המצויד בנשק הביא להתמרדות בצבא הממשלה: שלושה גדודים בורמזיים, שלושה גדודים של בני המיעוט הקארני וגדוד של בני המיעוט הקצ'ני הצטרפו לכוחות המהפכה. בשנים 1949–1950 השתלטו כוחות המהפכה על רוב המדינה, ובכלל זה רוב הערים הגדולות. כוחות הממשלה החזיקו מעמד רק ברנגון ובמספר ערים בינוניות וקטנות, ולפי עדותו של או-נו, כמעט התמוטט שלטונו.
ההצלחה לה זכו הכוחות המהפכניים נבעה ממדיניות נכונה: הסתמכות על הפועלים החקלאיים והאיכרים העניים; ברית עם האיכרים הבינוניים; ניטרול האיכרים העשירים ומאבק עקבי נגד בעלי האחוזות; מדיניות של חלוקת האדמות למעבדיהן הממשיים. הטקטיקה הצבאית היתה: מלחמת גרילה שגייסה לשורותיה את האיכרים, אשר ראו בהצלחתה ערובה לשמירת הישגיהם. 90% מן הלוחמים ורוב חברי המפלגה היו בני משפחות איכרים. הסיוע החומרי הרב שהעניקה ממשלת בריטניה ו-5,000 החיילים ההודים שהועמדו לרשות ממשלת בורמה, לא יכלו למנוע את מפלתה המתקרבת.
באמצע 1951 פלשו לצפון בורמה חלקים מצבאו של צ'אנג קאי-שק. הפחד מהשתלטות אמריקאית, ולחץ מצד הימין שבסין הקומוניסטית, הביא את המפלגה לשינוי מדיניותה. ברצותה למשוך אל צד המאבק נגד הפולש גם את בעלי האחוזות ובעלי-בריתם, קראו לאיכרים להחזיר את האדמות אשר נלקחו מבעלי האחוזות. אף-על-פי שרק חלק זעום מן הקרקעות הוחזרו לבעליהן הקודמים, נגרם נזק ליוקרתה של המפלגה. שינוי בטקטיקה הצבאית – העברת הדגש מפעילות של יחידות גרילה לפעילות של יחידות סדירות – תרם אף הוא למפלה קשה. הכוחות המהפכניים איבדו את שליטתם על הערים הגדולות והבינוניות ונאלצו להתארגן מחדש באזורים הכפריים. ההתקפות על כוחות הממשלה התמעטו מאוד.
בשנת 1956 פתח או-נו באופנסיבה על השטחים האדומים כשחוד המחץ של כוחותיו, אשר מנו 15 אלף חיילים ושברשותם סיוע אווירי ניכר, הופנה אל אזור מושב הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. הכוחות המהפכניים שברו את האופנסיבה לאחר קרבות שנמשכו שבעה חודשים.
בעקבות הקונגרס של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, אשר אימץ את הסיסמה "בדרכים דמוקרטיות", התגבש קו דומה גם בשורות המפלגה הבורמזית. תומכיו קראו ל"מסירת נשק תמורת דמוקרטיה" ול"סוציאליזם בדרך דמוקרטית". תומכי קו זה ערקו בהמוניהם במשך השנים 57'–58'. מאבק פנימי נמרץ בשורות המפלגה הצליח לשים קץ לעריקה ההמונית, וב-1959 הוקמה חזית לאומית דמוקרטית שמטרתה המשך המאבק המזוין עד לניצחון. החזית כללה את המפלגה הקומוניסטית ואת האירגונים הפוליטיים של המיעוטים הלאומיים. התגברות איטית אך רצופה של הכוחות המהפכניים הביאה להפלת או-נו והשתלטות הצבא בראשות נה-ווין. ניסיונות מוגברים של השלטונות החדשים להשתלט על כל בורמה בדרכי דיכוי אכזריות (השמדת כפרים, כפרים מבוצרים נוסח וייטנאם) נכשלו כישלון חרוץ והועילו רק להגברת הפעילות המהפכנית.
כשראה נה-ווין בכישלון המאבק הצבאי האנטי-מהפכני, ניסה ידו "בדרכי שלום"; ב-1963 קרא למשא ומתן. התמוטטותן של שיחות השלום הגבירה את הגל המהפכני. בשנה שלאחר שיחות השלום ערך נה-ווין חמש מתקפות של "הקף ודכא" – שנכשלו כישלון חרוץ. השתלטות כללית של הכת השלטת על המשק העירוני והמסחרי בכל המדינה, במסווה של "סוציאליזם ממלכתי", הביאה להתפוררות מואצת של הכלכלה הבורמזית. ייצור האורז ירד פלאים ותנועה בממדים כלל-ארציים, של החרמת אספקה מן המונופולים הממשלתיים וחלוקתם בין התושבים, התפשטה גם על השטחים והערים שבשליטת כוחות הממשלה.
החל מ-1964 מרותקים 40% מכוחות הממשלה בקרבות עם הצבא המהפכני; ב-1964 נגרמו לכוחות הממשלה 2,000 אבידות. בשנת 1965 גאתה הפעילות המהפכנית והגיעה לסביבה הקרובה לרנגון, אשר היתה שלווה יחסית במשך שש שנים. הצבא המהפכני, הפועל בתיאום עם המיעוטים הלאומיים המתמרדים, ניהל ב-1966 400 קרבות מול כוחות הממשלה, חלק ניכר מהם באזורים מרכזיים, לרבות אזור הדלתה – אסם האורז של בורמה. הכוחות המהפכניים פעילים עתה ב-31 מ-50 מחוזותיה של בורמה, והאזורים האדומים מתרבים ומתרחבים. המפלגה הקומוניסטית הבורמזית לא נשמעה לעצתו של ליו שאו-צ'י שישתפו פעולה עם נה-ווין "אשר יכול להיהפך לקסטרו של בורמה". המפלגה הקומוניסטית האשימה את ליו שאו-צ'י שהתנהג אל נה-ווין כאל אח קרוב ואילו אל המפלגה הקומוניסטית הבורמזית כאל קרוב משפחה רחוק.
המדיניות שאימצה המפלגה הקומוניסטית הבורמזית, לאחר היסטוריה ארוכה רצופת מכשולים ושגיאות, העלתה אותה על דרך מהפכנית אשר הביאה את סין, קובה וצפון-וייטנאם לניצחון, דרך עליה עלו גם המהפכנים האמיתיים בדרום-וייטנאם, לאוס, תאילנד, מלאיה, הפיליפינים, צפון קלימנטן (בורנאו), אינדונזיה, קמבודיה (דרזילינג), אנגולה, מוזמביק, גינאה המשוונית, ניז'ר, דרום סודן, רודזיה, קמרון, קונגו (הבלגית), ונצואלה, קולומביה, גואטמלה, בוליביה, פרו, ברזיל, הרפובליקה הדומיניקאנית והאיטי – גם אם תארך הדרך ותהיה רצופה מכשולים ונסיגות, סוף המהפכה לנצח בכל אותן ארצות ובעולם כולו.