במבט ראשון דומה כי המצב שנוצר אחרי מלחמת יוני 1967 קופא על שמריו; מאז המלחמה לא חלו במצב זה שינויים דרמטיים. אולם במבט שני אפשר לגלות את קיומם תהליכים רבי-חשיבות, אשר עשויים להשפיע באורח מכריע על עתיד המזרח התיכון ואולי אף על עתיד העולם כולו.
במדיניות הישראלית לא חלו שינויים מהותיים, אולם אופיה האמיתי נתגלה באחרונה בבהירות-יתר. כאילו מתוך סמליות מכוונת, נפתחה שנת 1968 בביקורו של מר אשכול אצל נשיא ארצות הברית. בביקור זה התבררה לחלוטין השתלבותה הגמורה של מדיניות ממשלת ישראל במערך האימפריאליסטי הגלובאלי. היתה זו פגישה בין העגל הרוצה לינוק לבין הפרה הרוצה להניק. לא נותר מקום לספק כי ישראל היא עתה המשענת העיקרית של המדיניות האמריקאית במזרח התיכון. בזכות הניצחון במלחמה השיגה סוף-סוף המדיניות הציונית את מטרתה הנכספת אליה חתרה מזה שנים רבות: להיות בת-חסות מוכרת של המעצמה האימפריאליסטית העיקרית.
עובדה מאלפת: הנושא שהובלט ביותר בקשר לשיחות ג'ונסון-אשכול היה לא הסכסוך הישראלי-ערבי כשלעצמו אלא בלימת ההשפעה הסובייטית באזור. מסתבר כי למרות הניצחון הישראלי לא השיגה המדיניות האמריקאית את מטרתה העיקרית: השתלטות מלאה על המזרח התיכון, הפלת המשטרים האנטי-אימפריאליסטיים השוררים בכמה מארצות ערב וסילוק ההשפעה הסובייטית. נזכור כי הרקע למאורעות שהובילו למלחמת יוני היה החשש שממשלת ישראל תממש את איומיה נגד סוריה; וחשש זה היה קשור באופן הדוק ברצונה של המדיניות האמריקאית להפיל את המשטר בסוריה. והנה עתה עדיין נשאר משטר זה על כנו; נכשל גם הניסיון שנעשה על ידי חוגים פרו-אמריקאים במצרים לסלק את עבד אל-נאצר. ההשפעה הסובייטית באזור התחזקה.
נתונים אלה מצביעים על כך שארצות הברית עשויה להיות מעוניינת בסיבוב נוסף של מלחמה מזרח-תיכונית בעתיד הקרוב.
סיבוב נוסף כזה עלול להתגלגל על-נקלה להתמודדות בקנה-מידה גדול ואף למלחמה בין-גושית. אמנם, המדיניות הסובייטית היתה עד כה פשרנית ותבוסתנית, ונסוגה מפני הלחץ האמריקאי; משקיפים רבים טוענים כי אם בווייטנאם אין ברית המועצות מתייצבת מול האופנסיבה האמריקאית, אין להניח שתעשה זאת במזרח התיכון. אולם יתכן מאוד שהיקש זה בטעות יסודו. ברית המועצות מנהלת את מדיניותה לא לפי שיקולי המהפכה העולמית (שהיו מחייבים אותה לבלום את ארצות הברית בווייטנאם) אלא מתוך שיקולים מעצמתיים. ומנקודת ראות של השיקולים המעצמתיים חשיבותו של המזרח התיכון לגבי ברית המועצות עולה לאין ערוך על חשיבות המזרח הרחוק. הנוכחות הסובייטית המוגברת בים התיכון, והופעתם (זו הפעם הראשונה!) של חיילי-נחיתה במצעד הצבא האדום בשבעה בנובמבר – גם אלה סימנים העשויים להעיד על כוונה לנהל מדיניות נוקשה יותר.
* * *
בעוד ששכרון הניצחון חיזק את נטיותיה הרות השואה של המדיניות הציונית, גרם זעזוע המפלה לתפנית חיובית בתוך התנועה הלאומית הפלשתינאית. שוב, כאילו מתוך סמליות מתוכננת, נפתחה השנה בהדחתו של אחמד שוקיירי מראשות "אירגון השחרור הפלשתינאי", ובמינויו של יחיא חמודה במקומו. אין אלה חילופי-גברי גרידא. זוהי תפנית שבאה כתוצאה ממאבק חריף בין שני אגפים של "אירגון השחרור" – מאבק שנסתיים בתבוסה מוחצת של האגף השוביניסטי והריאקציוני אשר יוצג על ידי שוקיירי. כמובן, גם את יחיא חמודה אין להגדיר כסוציאליסט מהפכני; גם הוא לאומני. אולם תהיה זו איוולת ופשע מצד סוציאליסט, אם לא יבחין בין גוונים שונים כל-כך של לאומנות – ובייחוד כאשר מדובר בלאומנות של עם מדוכא, הקורבן העיקרי של הקולוניזאציה הציונית, עם שסבל – פעמיים תוך 20 שנה – ממוראות המלחמה, הגירוש והכיבוש.
דבריו של חמודה, שפורסמו ב"לה מונד" הפריסאי ו"אל-נהאר" הביירותי, ראויים שנקדם אותם בברכה. אין זו שאלה של הסכמה עם פרט זה או אחר בדבריו. מה שקובע עבורנו הוא הלך המחשבה החדש, המובע זו הפעם הראשונה מפי דובר של אירגון פלשתינאי לאומי. על כן אין חשיבות גדולה לכך אם חמודה הכחיש או לא הכחיש את הדברים שיוחסו לו בזכות הקמת מדינה דו-לאומית. עבורנו חשובות הנקודות הבאות, שהובאו בשמו ולא הוכחשו:
- הבחנה מפורשת בין מאבק נגד הציונות לבין שנאה לעם היהודי.
- שלילת הסיסמה של "זריקת היהודים לים".
- קריאה ליהודי ישראל להתנער מן הציונות ולבנות עתיד משותף עם הערבים.
אגב, עובדה מעניינת: דבריו של חמודה זכו לתגובה חיובית בעיתונים המצריים החשובים ביותר, "אל-גומהורייה" ו"אל-אהראם". ואילו שופרות המדינות הפרו-מערביות – סעודיה, ירדן ותוניסיה – תקפו אותו בשצף-קצף כבוגד.
* * *
ובינתיים, כפי שצפינו וניבאנו מראש, מתפתח בשטחי הכיבוש של המיני-אימפריה הישראלית מעגל קסמים של מרי ודיכוי, טרור וטרור נגדי.
אל יופתע איש אם מעגל זה ילך ויתרחב. לכיבוש יש היגיון פנימי משלו.
אל נא יופתעו גם הסוציאל-שוביניסטים של מפ"ם ומק"י כשימצאו את עצמם – יחד עם כל התומכים במדיניות הממשלה – מוקעים על ידי דעת הקהל המתקדמת בעולם.
* * *
אותות קשים מלווים את כניסת שנת 1968 – אותות רעים לגורל העולם, לעתיד האזור ועמיו, אותות קשים לחרויות היסודיות בתוך ישראל. גם בזמנים קשים אלה אל נאבד את אמונתנו בעתיד טוב יותר.
מערכת "מצפן"