בקיץ זה הלך לעולמו הוגה הדעות והפרשן המארכסיסטי החשוב יצחק דויטשר. המנוח היה ממוצא יהודי-פולני וחבר המפלגה הקומוניסטית הפולנית. הוא הוצא מן המפלגה בגלל דעותיו הטרוצקיסטיות וערב מלחמת העולם, היגר לבריטניה. ספריו ומאמריו (שרבים מהם נתפרסמו בחשובי העיתונים במערב) היקנו לו פרסום והערכה בחוגי השמאל וגם הרחק מעבר להם.
זמן קצר לפני מותו, נתפרסם בירחון הבריטי השמאלי 'ניו לפט רוויו' ראיון עם יצחק דויטשר על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה. הננו מביאים בזה את תרגום הראיון, לא רק כאות הערכה לזיכרו של הוגה הדעות הגדול, אלא גם בשל עצם ההשקפה המובעת בו, הקרובה להשקפת "מצפן" – המערכת.
  • התוכל, לשם הקדמה, לסכם את השקפתך הכללית על המלחמה הישראלית-ערבית?

לדעתי, לא פתרו המלחמה ו"נס" הניצחון הישראלי אף אחת מהבעיות העומדות בפני ישראל וארצות ערב. להיפך, הם רק החריפו את נושאי המחלוקת הישנים ויצרו נושאים חדשים ומסוכנים יותר; הם לא חיזקו את ביטחון ישראל אלא הפכו אותו לפגיע יותר משהיה. משוכנע אני כי יבוא יום – בעתיד הלא-רחוק – שבו יוכח כי הניצחון האחרון שהושג בקלות-יתר על ידי הכוח הישראלי, הוא אסון ממדרגה ראשונה לישראל עצמה.

הבה נתבונן ברקע הבינלאומי של המאורעות. עלינו לראות מלחמה זו במסגרת ההקשר שלה: מאבק הכוחות והרעיונות העולמי. בשנים האחרונות, מנהלים האימפריאליזם האמריקאי והכוחות הקשורים בו ונתמכים על-ידו אופנסיבה עצומה – מדינית, רעיונית, כלכלית וצבאית – בשטחים נרחבים של אסיה ואפריקה; ואילו הכוחות-שכנגד – ובמיוחד ברית המועצות – הצליחו רק בקושי לשמור על עמדותיהם ואף נסוגו מכמה מהן. מגמה זאת מתבררת מתוך סידרה ארוכה של מאורעות: ההתקוממות בגאנה, שבה הופלה ממשלת נקרומה; התחזקות הריאקציה בארצות אפרו-אסייתיות שונות; הניצחון העקוב-מדם של האנטי-קומוניזם באינדונזיה, אשר היה הצלחה עצומה למהפכת-הנגד באסיה; האסקלציה של המלחמה האמריקאית בווייטנאם; ההפיכה הצבאית הימנית ביוון. המלחמה הערבית-ישראלית לא היתה פרשה מבודדת; היא שייכת לאותו סוג של מאורעות. ניכרת גם מגמה נגדית: תסיסה מהפכנית בחלקים שונים של הודו; רדיקאליזציה של האווירה הפוליטית בארצות-ערב; המאבק המוצלח של חזית השחרור הלאומי בווייטנאם; גידול ההתנגדות העולמית להתערבות האמריקאית. התקדמותם של האימפריאליזם האמריקאי ושל מהפכת-הנגד האפרו-אסייתית אכן נתקלה בהתנגדות, אולם בכל מקום מחוץ לווייטנאם ניכרת הצלחתה של התקדמות זו.

במזרח התיכון החל לחץ ההתקדמות האמריקאית לפעול מאוחר יחסית. בעת מלחמת סואץ, עדיין נקטה ארצות הברית פוזה "אנטי-קולוניאלית". היא פעלה אז – לכאורה בהסכם עם ברית המועצות – למען נסיגת בריטניה וצרפת. רעיון המדיניות האמריקאית היה אז כמו בשנות ה-40 המאוחרות, כאשר התהוותה מדינת ישראל. כל עוד היה המעמד השליט בארצות הברית מעוניין בעיקר בדחיקת המעצמות הקולוניאליות הוותיקות מאפריקה ואסיה, היה הבית הלבן מעוז של "אנטי-קולוניאליות". אך לאחר שתרמה לכישלון האימפריות הוותיקות, נבהלה ארצות הברית מן "החלל הריק" שאותו עשויים היו למלא הכוחות המהפכניים המקומיים, או ברית המועצות, או שילוב של אלה עם זו. האנטי-קולוניאליזם של היאנקים החל לדהות, ואמריקה "נכנסה לזירה". במזרח התיכון אירע הדבר בתקופה שבין משבר סואץ למלחמה הישראלית האחרונה. הנחיתות האמריקאיות בלבנון ב-1958 נועדו לעצור גאות מהפכנית ששטפה את האזור ובייחוד את עיראק. מאז נמנעה ארצות הברית מהסתבכות צבאית גלויה וישירה במזרח התיכון ונקטה פוזה של אי-התערבות; בכך הסתמכה ארצות הברית ללא ספק במידה מסוימת, על "מתינות" ברית המועצות. אולם למרות הפוזה, היתה נוכחות ארצות הברית ממשית ביותר.

  • מהו, לפי דעתך, מקומה של המדיניות הישראלית בתוך תמונה זאת?

כמובן, הישראלים פעלו מתוך מניעים משלהם, ולא סתם מתוך רצון למלא את משאלות המדיניות האמריקאית. אין ספק שרוב הישראלים מאמינים כי נתונים הם בסכנה מצד האיבה הערבית. ברור כי הצהרות ערביות מסוימות, "צמאות דם", על "מחיקת ישראל מן המפה", העבירו צמרמורת בגוף ישראל. הישראלים – אשר מנוחתם מודרכת על ידי זיכרונות השואה – מרגישים מבודדים ומוקפים על ידי המוני המיליונים של עולם ערבי עוין. קל יותר היה לתעמולה הישראלית – שנעזרה באיומים המילוליים של הערבים – ללבות את הפחד מפני מהדורה חדשה, אסייתית, של "הפתרון הסופי". בהפיחם חיים במיתוסים התנ"כיים ובכל הסמלים הדתיים-לאומיים העתיקים של ההיסטוריה הישראלית, שילהבו התועמלנים רוח-עיוועים של לוחמנות, עזות מצח יהירה וקנאות שאותן הדגימו הישראלים באופן כה מדהים כאשר נהרו לסיני ולכותל המערבי, לירדן ואל חומות יריחו. מאחורי רוח-העיוועים ועזות-המצח היהירה, מסתתרים רגשי האשמה המודחקים של ישראל כלפי הערבים, התחושה כי הערבים לעולם לא ישכחו ולא יסלחו לישראל את המכות שהנחיתה עליהם: תפיסת אדמתם, גורלם של יותר ממיליון פליטים, שורה של מפלות והשפלות צבאיות. הישראלים, אשר הפחד מנקמה ערבית מעביר אותם על דעתם, קיבלו ברוב המכריע את ה"דוקטרינה" שמאחורי מדיניות ממשלתם – ה"דוקטרינה" אשר לפיה יתקיים ביטחון ישראל על מלחמות הפורצות באופן מחזורי ומביאות, מדי כמה שנים, את ארצות-ערב למצב של אין-אונים.

ואולם הישראלים – עם כל פחדיהם ומניעיהם העצמיים – אינם פועלים באופן בלתי-תלוי. הגורמים לתלותה של ישראל נעוצים, במידה ידועה, בעצם תולדותיה במשך שני עשורי שנים. כל הממשלות הישראליות ראו את "האוריינטציה המערבית" כערובה לקיום ישראל. כבר בעובדה זו בלבד די היה כדי להפוך את ישראל לעמדה קדמית של המערב במזרח התיכון, ועל ידי כך לערב אותה בסכסוך הכביר בין האימפריאליזם (או הניאו-קולוניאליזם) ובין עמי ערב הנאבקים לחירותם. מלבד זאת, קיימים גורמים נוספים. כלכלת ישראל – אשר גידולה ושיווי-משקלה תלויים על בלימה – קיומה נשען על סיוע ציוני מבחוץ, ובמיוחד על תרומות מאמריקה. תרומות אלה היו קללה, במסווה של ברכה, למדינה הצעירה. הן איפשרו לממשלה לקיים את מאזן התשלומים שלה מבלי לסחור עם שכנותיה בצורה שאינה אפשרית לשום ארץ בעולם. הן עיוותו את המבנה הכלכלי של ישראל על ידי עידוד צמיחתו של סקטור בלתי-יצרני גדול וקיום רמת חיים שאינה עומדת בשום יחס לפריון הייצור ולהכנסות היצרניות של הארץ. ישראל חיה, למעשה, הרבה מעל לאמצעיה. במשך שנים רבות, יובאה כמעט מחצית מזון הארץ מן המערב. מכיוון שהשלטונות האמריקאיים משחררים ממס-הכנסה את התרומות לישראל, נמצא בידי וושינגטון הארנק אשר בו תלויה כלכלת המדינה. בכל רגע יכולה וושינגטון להכות בישראל על ידי ביטול הנחות-המס הללו (אם כי בזאת יאבד נשיא ארצות הברית את קולות היהודים בבחירות). האיום בסנקציות כאלה – אשר מעולם לא בוטא במפורש, אבל היה קיים תמיד, ונרמז מדי פעם – די היה בו כדי להביא את מדיניות ישראל למערך הדוק עם ארצות הברית.

לפני שנים, כאשר ביקרתי בישראל, מנה באוזני פקיד ישראלי גבוה את בתי החרושת שאי אפשר לבנות בגלל התנגדות האמריקאים, בין היתר מפעלים בענף הפלדה וייצור מכונות חקלאיות. מצד שני, יש רשימה של מפעלים כמעט חסרי-ערך המייצרים כמויות פנטסטיות של כלי מטבח פלסטיים, צעצועים וכו'. שום ממשלה ישראלית גם לא היתה חופשית לשקול ברצינות את הצורך ארוך-הטווח והחיוני של ישראל לקיים מסחר וקשרים כלכליים הדוקים עם שכנותיה הערביות, או לשפר את היחסים הכלכליים עם ברית המועצות ומזרח אירופה.

התלות הכלכלית השפיעה גם בדרכים אחרות על מדיניות הפנים ועל "האווירה התרבותית" של ישראל. התורם האמריקאי הוא המשקיע הזר והחשוב ביותר בארץ הקודש. היהודי האמריקאי העשיר – אשר בין עמיתיו וידידיו הגויים בניו-יורק, בפילדלפיה או בדטרויט, הוא מופיע כ"ביזנסמן ואיש העולם הזה" – גאה בלבו על השתייכותו לעם הנבחר, ובישראל מנצל את השפעתו לשם תמיכה במרידת-אור וריאקציה דתית. בהיותו מאמין נלהב ביוזמה הפרטית, מביט הוא בעין עוינת אפילו ב"סוציאליזם" המתון של ההסתדרות והקיבוצים; והוא אף פועל את פעולתו למען ריסון "סוציאליזם" זה. מעל לכל, מסייע הוא לרבנים לשמור על אחיזת-החנק שלהם בחקיקה הישראלית ובתחומים נרחבים של החינוך; ועל ידי כך, נשמרת רוח הבדלנות וההתנשאות הגזעית-תלמודית. כל זה גרם לטיפוח ושילהוב הרגשות נגד הערבים.

המלחמה הקרה נתנה דחיפה גדולה למגמות הריאקציוניות והחריפה את הסכסוך הערבי-יהודי. ישראל השתלבה בהחלטיות במערך האנטי-קומוניסטי. אמנם, מדיניות סטאלין בשנותיו האחרונות, ההתפרצויות האנטישמיות בברית המועצות, הנימות האנטי-יהודיות במשפטי סלאנסקי, רייק וקוסטוב, העידוד שנתנה ברית המועצות אף לצורות האי-רציונאליות ביותר של לאומנות ערבית – לכל אלה יש חלק באחריות לעמדת ישראל. אך עם זאת אין לשכוח כי סטאלין היה הסנדק של ישראל; כי בשנים 1947-8 לחמו היהודים נגד האנגלים – ונגד הערבים – בנשק צ'כי שסופק לפי פקודות סטאלין; כי הנציג הסובייטי היה הראשון שהצביע באו"ם בעד הכרה בישראל. יש מקום לטעון כי שינוי עמדת סטאלין כלפי ישראל בא כתגובה להשתלבות ישראל במערב המערבי. והשתלבות זאת נמשכה גם בתקופה שלאחר סטאלין.

איבה בלתי מתפשרת לשאיפות הערבים להשתחרר מן המערב – זו הפכה להיות האכסיומה, בה"א הידיעה, של המדיניות הישראלית. מכאן מתבאר תפקידה של ישראל ב-1956 במלחמת סואץ. השרים הסוציאל-דמוקרטיים של ישראל – ממש כמו הקולוניאליסטים המערביים – אימצו לעצמם דוקטרינה מדינית הרואה את שיא החוכמה בהנצחת פיגור הערבים ופירודם, ובסכסוך היסודות הריאקציוניים (ההאשמים ושאר יסודות פיאודליים) בעולם הערבי נגד הכוחות הרפובליקניים והלאומיים-מהפכניים. בתחילת שנה זו, כאשר איימה התקוממות או הפיכה רפובליקנית על כסאו של חוסיין, לא הסתירה ממשלת מר אשכול את כוונתה להצעיד צבא ישראלי לתוך ירדן, במקרה שתתחולל שם "הפיכה נאצריסטית". וההקדמה למאורעות של יוני היתה עמדתה המאיימת של ישראל מול המשטר החדש בסוריה, שאותו היא גינתה כ"נאצריסטי" ואפילו "אולטרה-נאצריסטי" (שהרי ממשלת סוריה נראתה קצת יותר אנטי-אימפריאליסטית ורדיקאלית מאשר ממשלת מצרים).

האם אמנם תכננה ישראל להתקיף את סוריה באחד מימי מאי, כפי שהאמינו שירותי הביון הסובייטיים וכפי שהזהירה מוסקווה את נאצר? זאת אין אנו יודעים. כתוצאה מאזהרה זאת – בעידוד סובייטי – ציווה עבד אל-נאצר לגייס ולרכז את כוחותיו בגבול סיני. אם אמנם היתה לישראל תוכנית כזו, הרי שצעדו של עבד אל-נאצר אולי דחה את ההתקפה הישראלית על סוריה בשבועות אחדים. אך גם אם לא היתה לישראל תוכנית כזו, הרי שהתנהגותה גרמה לכך שהערבים יתייחסו ברצינות לאיומיה על סוריה – כפי שבישראל התייחסו ברצינות לאיומי הערבים. על-כל-פנים, שליטי ישראל סמוכים ובטוחים היו שעמדה תוקפנית נגד סוריה או מצרים תזכה לאהדה ולגמול מן המערב. חישוב זה היה מונח ביסוד החלטתם להקדים ולהכות ב-5 ביוני. הם היו בטוחים לחלוטין בתמיכה מוסרית, מדינית וכלכלית מצד ארצות הברית ובמידת-מה מצד בריטניה. הם ידעו כי גם אם ירחיקו לכת בהתקפה על הערבים, יוכלו לסמוך על הגנה דיפלומטית – או לכל הפחות על עמדה רשמית סלחנית – מצד אמריקה. והם לא טעו. הבית הלבן והפנטגון לא יכלו שלא להעריך אנשים אשר, מתוך נימוקים משלהם, יצאו להביס את אויביהם הערביים של ארצות הברית ושל הניאו-קולוניאליזם. רב-אלוף דיין פעל כמין מרשל קי של המזרח התיכון – ונראה היה שהוא עושה את המלאכה במהירות, ביעילות ובחוסר-מעצורים עד כדי להדהים. הוא היה – וכך הוא גם היום – בעל-ברית זול יותר ומביך פחות מאשר קי.

  • האם תוכל לפנות עתה אל הצד הערבי של התמונה ואל התנהגותם ערב המשבר?

התנהגות הערבים, ובמיוחד היסוסיו ולבטיו של עבד אל-נאצר ערב פעולות האיבה, היוו ניגוד בולט להחלטיות ולתוקפנות חסרת-המעצורים של ישראל. אחרי אשר העביר – בעידוד הסובייטים – את צבאותיו לגבול סיני ואף הציב את טיליו הרוסיים, הכריז – ללא התייעצות עם מוסקווה – על חסימת מיצרי טיראן. זה היה צעד של התגרות, אם כי משמעותו המעשית מוגבלת היתה. מעצמות המערב לא ראו בכך חשיבות עד כדי שינסו "לבחון" את החסימה. צעד זה הביא לעבד אל-נאצר הישג של יוקרה ואיפשר לו לטעון שהנה חטף חזרה מידי ישראל את הפרי האחרון של ניצחונה ב-1956. (לפני מלחמת סואץ, לא יכלו ספינות ישראל לעבור במיצרים אלה.) הישראלים ניפחו את ההסגר ותיארוהו כסכנת-מוות לכלכלתם, אם כי באמת לא היה כך; ותגובתם היתה: גיוס כוחותיהם והעברתם אל הגבולות.

בפומבי, המשיכה עדיין התעמולה הסובייטית לעודד את הערבים. אולם הכינוס של מפלגות קומוניסטיות מזרח-תיכוניות שנערך במאי (ואשר תמצית החלטותיו נדפסה ב"פראוודה") גילה נטייה מוזרה לחסוך במילים בעניין המשבר והשמיע רמזים ביקורתיים כלפי עבד אל-נאצר. חשובים עוד יותר היו התמרונים הדיפלומטיים המוזרים שנערכו מאחורי הקלעים. ב-26 במאי, העיר השגריר הסובייטי את עבד אל-נאצר באישון לילה (2:30 אחרי חצות) ומסר לו אזהרה חמורה: אל יהיה הצבא המצרי הראשון לפתוח באש. עבד אל-נאצר הסכים. הסכמתו כה שלמה היתה עד כי לא רק נמנע מלפתוח בפעולות צבאיות, אלא גם לא נקט כל אמצעי-זהירות נגד אפשרות של התקפה ישראלית: את שדות התעופה הניח ללא הגנה, ואת מטוסיו – מקורקעים ובלתי-מוסווים. הוא אף לא טרח למקש את מיצרי טיראן או להציב כמה תותחים על חופיהם – כפי שגילו הישראלים להפתעתם כאשר הגיעו שמה.

כל הדברים האלה מרמזים על שלומיאליות מופלגת של עבד אל-נאצר והפיקוד המצרי. אך השלומיאלים האמיתיים – בקרמלין הם יושבים. התנהגותם של ברז'נייב וקוסיגין בעת ההיא הזכירה את התנהגות חרושצ'וב בעת משבר קובה, אלא שהם אף עלו עליו בבלבול-הדעת. המתכונת היתה אחת, כאז כן עתה: בתחילה באה התגרות מיותרת בצד-שכנגד וצעד מסוכן "עד הסף"; מייד אחרי כן, בהלה ונסיגה חפוזה; ולאחר-מכן, ניסיונות נואשים לשמור על היוקרה ולטשטש את העקבות. אחרי שעוררו את פחדי הערבים ועודדו אותם לצעדים מסוכנים, אחרי שהבטיחו עזרה ושלחו את יחידות הצי שלהם לים-התיכון מול הצי האמריקאי השישי – אחרי כל זאת, כבלו הרוסים את ידיו של עבד אל-נאצר ואת רגליו.

מדוע עשו כך? כאשר עלתה המתיחות, נכנס לפעולה הקו הטלפוני הישיר בין הקרמלין והבית הלבן. שתי מעצמות-העל הסכימו להימנע מהתערבות ישירה ולרסן את הצדדים היריבים. אם אמנם השמיעו האמריקאים דברי ריסון ואזהרה באוזני הישראלים, בוודאי עשו זאת באופן כה בלתי-משכנע ובלוויית קריצות-עין כה מרובות, עד כי יכולה היתה ישראל לפרש זאת כעידוד להפעיל את תוכניתה להקדים ולהכות. (על-כל-פנים, לא שמענו כי השגריר האמריקאי העיר את ראש ממשלת ישראל משנתו בכדי להזהירו שאל לישראל לפתוח ראשונה באש.) הרסן שהפעילו הסובייטים על עבד אל-נאצר היה כבד, גס – ויעיל. אולם גם כך עדיין חידה היא מדוע לא נקט עבד אל-נאצר באמצעי-זהירות צבאיים יסודיים. ושמא אמר לו השגריר הסובייטי, בשעת ביקורו הלילי, כי מוסקווה בטוחה שהישראלים לא ינחיתו את המכה הראשונה? ושמא נתנה וושינגטון הבטחה כזאת למוסקווה? ושמא נפתתה מוסקווה להאמין בהבטחה זו כלשונה ולפעול על פיה? קשה להאמין כי אמנם כך היה. ואף-על-פי-כן, רק גִרסה מעין זו עשויה להסביר את חוסר הפעולה של עבד אל-נאצר ואת התדהמה ושיתוק החושים שגילתה מוסקווה עם פרוץ פעולות האיבה.

מאחורי כל השלומיאליות הזאת אפשר להבחין בסתירה היסודית של המדיניות הסובייטית. מצד אחד, רואים מנהיגי ברית המועצות בשמירת הסטאטוס-קוו הבינלאומי – לרבות הסטאטוס-קוו החברתי – תנאי הכרחי שבו תלויים ביטחונם הלאומי והמדיניות של "דו-קיום בשלום". לכן נשמרים הם מאוד לעמוד "במרחק בטוח" ממוקדי הסערה של מלחמת המעמדות בעולם ולהימנע מהסתבכויות חיצוניות מסוכנות. מצד שני, אין ביכולתם – מסיבות של אידיאולוגיה ושל מדיניות-כוח גם יחד – להימנע לחלוטין מהסתבכויות מסוכנות. אין הם יכולים לעמוד מן הצד, במרחק בטוח לגמרי, כאשר מתנגש הניאו-קולוניאליזם האמריקאי (באורח ישיר או עקיף) עם אויביו האפרו-אסייתיים והלטינו-אמריקאיים, הרואים את מוסקווה כידידתם ומגינתם. בזמנים כתיקונם, סתירה זאת סמויה היא; מוסקווה פועלת למען התקרבות ופשרה עם ארצות הברית, ואותה שעה היא מסייעת בזהירות לידידיה האפרו-אסייתיים והקובנים ומחמשת אותם. אך במוקדם או במאוחר מגיעה שעת המשבר, והסתירה מתפוצצות מול פניה של מוסקווה. על המדיניות הסובייטית מוטל אז לבחור בין בעלי-בריתה ובני-חסותה הפועלים לערעור הסטאטוס-קוו, ובין התחייבויותיה-היא לשמירת הסטאטוס-קוו. כאשר נעשית הבחירה הכרחית ואי-אפשר עוד להשתמט ממנה, בוחרת מוסקווה בשמירת הסטאטוס-קוו.

הדילמה הזאת אמיתית היא – ובעידן האטומי הריהי אף מסוכנת למדי. אבל גם ארצות הברית ניצבת בפני אותה דילמה, כי גם היא – ממש כמו ברית המועצות – מעוניינת להימנע ממלחמת עולם ומסכסוך גרעיני. אולם עובדה זו מגבילה את חופש הפעולה של ארצות הברית ואת האופנסיבה המדינית-רעיונית שלה במידה פחותה בהרבה מכפי שהיא מגבילה את ברית המועצות. לוושינגטון מציק במידה קטנה הרבה יותר הפחד שמא יביא צעד של אחד מבני חסותה, או התערבות צבאית שלה-עצמה, להתמודדות ישירה בין מעצמות-העל. אחרי המשבר הקובני ומלחמת וייטנאם, באה המלחמה הערבית-ישראלית והאירה באור עז את ההבדל בין שתי הגישות.

  • אחת השאלות הקובעות היא, כמובן, האם היה אי-פעם לישראלים סיכוי כלשהו ליצור יחסים נורמאליים, או אפילו נסבלים בלבד, עם הערבים?  האם בכלל היתה להם ברירה? באיזו מידה היתה המלחמה האחרונה תוצאת שרשרת ארוכה של מעשים שאין להשיבם?

כן, במידה ידועה נקבע המצב הנוכחי על ידי כל מהלך היחסים הערביים-ישראליים מאז מלחמת העולם השנייה או אף הראשונה. ואף-על-פי-כן, סבור אני כי יכולים היו הישראלים לבחור בדרך אחרת. הרשה לי להמשיל לך משל שבעזרתו הצגתי פעם בעיה זו באוזני קהל-שומעים ישראלי:

מעשה באדם שקפץ מן הקומה העליונה של בית בוער, שבו כבר נשרפו הרבה מבני-משפחתו. עלה בידו להינצל; אלא שבנפילתו לארץ, פגע באדם אחר שהיה עומד שם ושבר את רגליו של אותו אדם ואת זרועותיו. בידי זה שקפץ לא היתה ברירה; ואף-על-פי-כן הוא שגרם לאסונו של זה שעצמותיו נשברו. אם ינהגו שניהם לפי השכל הישר, לא יהפוך זה לאויבו של זה. ההוא שנמלט מהשריפה ינסה, לאחר שיתאושש, לסייע לחברו ולנחם אותו; והלה היה מבין שנפל קורבן לנסיבות שעליהן לא היתה שליטה אף לא לאחד משניהם. עכשיו צא וראה מה יהא כשאותם אנשים נוהגים שלא לפי השכל הישר. זה יאשים את זה באסונו ויישבע לנקום בו; וההוא יחשוש מנקמתו של מי שהפך בעל-מום, יבעט בו ויכה אותו כל אימת שהם נפגשים. בעל-המום יישבע שנית לנקום במכהו, והלה יחזור ויכה אותו. אותה איבה, שבתחילה מקרה משונה היתה, נעשית קשה ומטילה צל על כל חייהם וזורקת ארס בליבם.

בטוח אני – כך אמרתי לשומעי הישראלים – שתכירו את עצמכם, השרידים הישראליים של יהדות אירופה, בדמות הקופץ מהבית הבוער. האדם השני, מייצג, כמובן, את ערביי א"י, למעלה ממיליון נפש, אשר איבדו את שדותיהם ובתיהם. הם נוטרים לכם בליבם; מביטים הם אל מעבר לגבול, במקומותיהם הקודמים בהם נולדו; הם מבצעים פשיטות הסתננות ונשבעים לנקום. ואתם מכים בהם ובועטים ללא רחם; וכבר הוכחתם שיודעים אתם לעשות זאת. אבל מה הטעם בזה? ומהי התוחלת לעתיד?

האחריות לשואת יהודי אירופה, לאושוויץ, למיידנק, לשחיטות בגטו – מוטלת כולה על ה"ציוויליזאציה" המערבית הבורגנות שלנו, אשר הנאציזם היה צאצאה החוקי, אם כי מנוון. ואף-על-פי-כן, הערבים הם שהוכרחו לשלם את מחיר הפשעים שעולל המערב ליהודים. ועדיין ממשיכים לכפות עליהם את תשלום המחיר, כי "המצפון הער" של המערב הוא פרו-ישראלי ואנטי-ערבי. ובאיזו קלות הרשתה ישראל שישחדו אותה ויוליכו אותה שולל ב"דמי מצפון" מזויפים אלה.

יחס רציונאלי בין ישראל לערבים היה אפשרי אילו לפחות ניסתה ישראל ליצור אותו, אילו "האיש שקפץ מהבית הבוער" היה מנסה להיות לידידו של זה שנפגע מנפילתו ולפצות אותו.

לא כך היה. ישראל מעולם לא הכירה בכך שלתלונת הערבים יש יסוד. מתחילתה פעלה הציונות ליצירת מדינה שתהיה יהודית בלבד והיא שמחה להיפטר מתושבי הארץ הערביים. שום ממשלה ישראלית לא חיפשה אי-פעם ברצינות הזדמנות לסלק או להפחית את היסוד לתלונה. ישראל סירבה אף לשקול את גורלם של ההמונים העצומים של פליטים בטרם יכירו בה מדינות ערב, כלומר, בטרם יסכימו הערבים לכניעה פוליטית עוד לפני תחילת המשא-ומתן. אפשר, אולי, עוד להצדיק זאת כטקטיקה של מיקוח. ההחרפה הרת-האסון של יחסי ערב-ישראל נגרמה על ידי מלחמת סואץ, כאשר ישראל פעלה ללא בושה כראש החנית של האימפריאליזמים האירופיים הישנים, פושטי-הרגל, במערכתם המשותפת האחרונה במזרח התיכון, בניסיונם האחרון לשמור על אחיזתם במצרים. הישראלים לא היו מחויבים ליצור מערך משותף עם בעלי המניות של חברת תעלת סואץ. הנימוקים בעד ונגד היו ברורים. אז לא היתה תערובת של צדק ואי-צדק בשני הצדדים. הישראלים העמידו את עצמם לחלוטין בצד אי-הצדק – הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מדינית.

לכאורה, הסכסוך הערבי-ישראלי הוא רק התנגשות בין שתי לאומנויות יריבות, שכל אחת מהן נעה במעגל הקסמים של צידוק עצמי ושאיפות מנופחות. מנקודת הראות של אינטרנציונליזם מופשט, אין קל מאשר לגנות את שתיהן כחסרות-ערך וריאקציוניות במידה שווה. אולם, גישה כזו מתעלמת מהמציאות החברתית והפוליטית של המצב. את הלאומנות של עם בארץ חצי-קולוניאלית או קולוניאלית, הנלחם לעצמאותו, אין להעמיד על אותה רמה מוסרית-פוליטית כלאומנותם של כובשים ומדכאים. לזו הראשונה יש צידוק היסטורי וצד מתקדם, ואילו לשנייה – אין. ברור כי הלאומנות הערבית – בניגוד לזו הישראלית – עדיין שייכת לסוג הראשון.

ואולם, גם על הלאומנות של המנוצלים והמדוכאים אין להשקיף באופן בלתי-ביקורתי; שהרי יש שלבים שונים בהתפתחותה. בשלב אחד, ידן של השאיפות המתקדמות על העליונה; בשלב אחר מופיעות נטיות ריאקציוניות על פני השטח. מאותו רגע שהעצמאות הושגה או כמעט-הושגה, נוטה הלאומנות לאבד כליל את צידה המתקדם, והיא הופכת לאידיאולוגיה מפגרת. ראינו כיצד קרה הדבר בהודו, באינדונזיה, בישראל ובמידת מה גם בסין. ואף בשלבה המהפכני, יש בכל לאומנות קורטוב של  אי-רציונאליות, נטייה לבדלנות ולהתנשאות, לאנוכיות לאומית ולגזענות. גם בלאומנות הערבית – עם כל זכויותיה ההיסטוריות ותפקידיה המתקדמים – יש קווים כאלה.

משבר יוני חשף כמה מחולשותיהן היסודיות של המחשבה והפעולה המדינית הערביות: העדר אסטרטגיה מדינית; נטייה לשיכרון של רגשות; הישענות יתרה על דמגוגיה לאומנית. חולשות אלה היו בין הסיבות המכריעות לתבוסת הערבים. בהתמכרם לאיומים להרוס, ואף "להשמיד", את ישראל – וחוסר כוננותם הצבאית של הערבים הראה בעליל כמה נבובים היו איומים אלה – שפכו אחדים מתועמלני מצרים וירדן שפע של שמן על מדורת השוביניזם הישראלי ואיפשרו לממשלת ישראל להכניס את עמה לעווית של פחד ותוקפנות-אימים, אשר התנפצו אז על ראשי הערבים.

אמת מפורסמת היא, כי המלחמה היא המשך המדיניות. מלחמת ששת הימים חשפה את חוסר-הבשלות היחסי של המשטרים הערביים הנוכחיים. את הניצחון הביאה לישראל לא רק הזדרזותה להקדים ולתקוף, אלא גם עדיפות של אירגון כלכלי, פוליטי וצבאי מודרני יותר. מבחינה מסוימת, סיכמה המלחמה את מאזן עשור השנים של התפתחות ערבית מאז מלחמת סואץ – והיא חשפה ליקויים חמורים. המודרניזציה של המבנה החברתי-כלכלי במצרים ובארצות-ערב האחרות, ושל המחשבה המדינית הערבית, התקדמה ביתר איטיות מכפי שהניחו אנשים אשר היו נוטים לאידיאליזציה של המשטרים הערביים הנוכחיים.

הפיגור המתמשך נעוץ, כמובן, בתנאים החברתיים-כלכליים. אך האידיאולוגיה ושיטות הארגון כשלעצמן הן בין גורמי הפיגור. כוונתי לשיטה החד-מפלגתית, לפולחן הנאצריזם, להעדר ויכוח חופשי. כל אלה הכבידו במידה רבה על חינוכם הפוליטי של ההמונים ועל הפצת רעיונות סוציאליסטיים מתקדמים. התוצאות השליליות התבלטו בכל המישורים. כאשר הכרעות רבות-חשיבות תלויות במנהיג אוטוקראטי במידה זו או אחרת, הרי שבזמנים כתיקונם, אין השתתפות עממית של ממש בתהליך הפוליטי, אין תודעה פעילה וערנית, אין יוזמה מלמטה. לכך יש תוצאות רבות אפילו בתחום הצבאי. למכה המקדימה של ישראל, אשר הסתמכה על נשק קונבנציונאלי, לא היו אותן תוצאות הרסניות אילו היו הכוחות המזוינים של מצרים רגילים להישען על יוזמתם של הקצין והחייל. המפקדים המקומיים היו נוקטים אז באמצעי-זהירות הגנתיים אלמנטאריים מבלי לחכות לפקודה מגבוה. חוסר-היעילות הצבאי שיקף, במקרה זה, חולשה רחבה ועמוקה יותר, חברתית-פוליטית. שיטותיו הצבאיות-ביורוקרטיות של הנאצריזם אף מכבידות על איחודה הפוליטי של תנועת השחרור הערבית. הדמגוגיה הלאומנית פורחת בקלות-יתר; אבל אין היא תחליף לדחף אמיתי של אחדות לאומית ולגיוס אמיתי של הכוחות העממיים נגד היסודות הפלגניים, הפיאודליים והריאקציוניים. ראינו כיצד, בשעת החירום, הביאה ההסתמכות היתרה על מנהיג אחד לכך, שגורל מדינות ערב היה תלוי למעשה בהתערבות המעצמות הגדולות ובמקריות של התמרונים הדיפלומטיים.

  • נחזור לישראל, כיצד תשתמש היא בניצחונה? איך מתארים הישראלים לעצמם את תפקידם להבא באזור?

באופן פרדוכסלי ונלעג, מופיעים עתה הישראלים בתפקיד הפרוסים של המזרח התיכון. הם ניצחו בשלוש מלחמות נגד שכניהם הערבים. בדיוק כך הביסו הפרוסים לפני מאה שנה את כל שכניהם תוך תקופה קצרה –  את הדנים, את האוסטרים ואת הצרפתים. הניצחונות שבאו בזה אחר זה טיפחו בהם ביטחון ביעילותם, הסתמכות עיוורת על כוח נשקם, עזות-מצח יהירה, ובוז לעמים אחרים. חוששני שהתנוונות דומה – שהרי זו התנוונות – חלה עתה באופי הפוליטי של ישראל. אולם בתפקיד זה, של פרוסיה של המזרח התיכון, יכולה ישראל להיות רק פארודיה קלושה של המקור. הפרוסים היו לפחות מסוגלים לנצל את ניצחונותיהם כדי לאחד ברייך שלהם את כל העמים דוברי-הגרמנית שמחוץ לתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. שכניה של גרמניה היו מפולגים מבחינת האינטרסים, ההיסטוריה, הדת והלשון. ביסמארק, וילהלם השני והיטלר יכלו לסכסך אותם זה בזה. ואילו הישראלים מוקפים רק ערבים. הניסיונות לסכסך את מדינות ערב זו בזו מוכרחים להיכשל לבסוף. הערבים היו בשנת 1956 מפולגים הרבה פחות מכפי שהיו ב-1948, עת ניהלה ישראל את מלחמתה הראשונה; ואילו ב-1967, הם יצרו חזית משותפת. יתכן כי בהתנגשות שתתחולל בעתיד יהיו הם מאוחדים הרבה יותר.

הגרמנים עצמם סיכמו את ניסיונם בפסוק המר: "מאן קאן זיך טוטזיגן", כלומר, "יכול אדם לדהור במצעד ניצחון... אל קברו". הרי זה מה שעושים הישראלים. הם נגסו נתח גדול בהרבה מבית-בליעתם. בשטחים הכבושים ובתוך ישראל עצמה יש עתה כמיליון וחצי ערבים, למעלה מ-40% של כלל האוכלוסייה. האם תגרש ישראל המון זה של ערבים כדי "להבטיח" את אחיזתה באדמות הכבושות? הרי בזאת תיווצר בעיית פליטים חדשה, מסוכנת וגדולה מן הישנה. האם יוותרו על השטחים הכבושים? "לא", אומרים רוב מנהיגיהם. בן-גוריון, הרוח הרעה של השוביניזם הישראלי, קורא להקמת "מדינה ערבית פלשתינאית" על הירדן, אשר תהיה מדינת-חסות של ישראל. היכולה ישראל לקוות כי הערבים יקבלו תוכנית כזאת?  שלא יילחמו בה בשיניהם ובציפורניהם?  אף מפלגה ישראלית אחת אינה מוכנה להעלות על הדעת מדינה דו-לאומית ערבית-ישראלית. בינתיים ניתן למספר רב של ערבים "עידוד" לעזוב את מקומם ולחצות את הירדן; ואילו היחס שזוכים לו אלה אשר נשארו, גרוע אף מזה שלו זכו בני המיעוט הערבי בישראל, שחיו 19 שנה תחת ממשל צבאי. כן, ניצחון זה רע לישראל מאשר מפלה. לא רק שלא הביא לישראל ביטחון מוגבר, אלא שאף עירער את ביטחונה. אם הישראלים חששו מנקמת הערבים ומהשמדה, הרי שהם פעלו ופועלים כאילו גמרו אומר להפוך איום בלתי-רציני לסכנה ממשית.

  • האם הביא הניצחון הישראלי תועלת ממשית לארצות הברית? האם קידם את האופנסיבה האידיאולוגית של אמריקה באפריקה ובאסיה?

היה רגע, מייד עם הפסקת האש, כאשר נדמה כי תבוסת מצרים הביאה למפלתו של עבד אל-נאצר ושל המדיניות הקשורה בשמו. אילו קרה הדבר, כי אז היה המזרח התיכון חוזר, כמעט לבטח, לתחום ההשפעה המערבי. מצרים היתה עלולה להיהפך לגאנה או אינדונזיה שנייה. אך לא כך אירע. ההמונים הערביים, אשר יצאו לרחובות קהיר, דמשק וביירות ולכיכרותיהן, הם שמנעו זאת. היה זה אחד מהדחפים ההיסטוריים ההמוניים הנדירים, אשר מתקנים או הופכים את המאזן הפוליטי תוך רגעים מספר. הפעם, בשעת המפלה, פעלה היוזמה מלמטה לפעולה מיידית. יש רק מקרים בודדים בהיסטוריה, שבהם מתייצב עם באופן כזה לימין מנהיג מובס. המצב, כמובן, עדיין נזיל. לחצים ריאקציוניים יוסיפו לפעול בתוך מדינות ערב במטרה להשיג משהו דוגמה ההפיכה בגאנה או באינדונזיה. אולם עד כה לא קטף הניאו-קולוניאליזם פירות מן "הניצחון" של ישראל.

  • השפעתה ויוקרתה של מוסקווה נסוגו נסיגה חמורה עקב המאורעות האלה. האם נסיגה זמנית היא זו, או לאו? ומהי ההשפעה המסתברת של נסיגה זו על המערכים המדיניים במוסקווה עצמה?

"הרוסים הכזיבו את תקוותינו" – זו הקריאה המרה שבאה ביוני מקהיר, דמשק וביירות. וכשראו הערבים את הנציג הסובייטי באו"ם כשהוא מצביע, במקהלה אחת עם האמריקאים, בעד הפסקת-אש שאליה לא צורף תנאי נסיגת הכוחות הישראליים – היתה הרגשתם שבגדו בהם לגמרי. "ברית המועצות תשקע עתה למעמד של מעצמה ממדרגה שנייה או רביעית", כך אמר, לפי המסופר, עבד אל-נאצר לשגריר הסובייטי. המאורעות נראו כמצדיקים את האשמות הסינים שברית המועצות קשרה קנוניה עם ארצות הברית. הכישלון עורר חרדה גם במזרח אירופה. אמרו הפולנים והצ'כים בליבם: "אם היתה ברית המועצות מסוגלת להכזיב כך את מצרים, שמא תכזיב גם אותנו כששוב נעמוד מול תוקפנות גרמנית?" אף היוגוסלבים קצפו וחרדו. טיטו, גומולקה, ומנהיגים אחרים מיהרו למוסקווה לבקש הסבר ולדרוש שתיעשה פעולת הצלה למען הערבים. יש לציין זאת במיוחד, כי הדרישה באה מצד ה"מתונים" וה"רביזיוניסטים" הנוהגים לצדד ב"דו-קיום" והתקרבות לארצות הברית. עתה דיברו הם על "קנוניה עם האימפריאליזם האמריקאי".

היה על מנהיגי ברית המועצות לעשות משהו. הצלתו הבלתי-צפויה של המשטר הנאצרי על ידי התערבות ההמונים הערביים, נתנה למוסקווה מרחב-תמרון חדש. אחרי הבגידה הגדולה בתקוות הערבים, שוב התייצבו המנהיגים הסובייטים כידידי מדינות-ערב וכמגיניהן. ג'סטות אחדות רבות-רושם – כגון ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ונאומים באו"ם – הרי עולות להם בזול. אפילו הבית הלבן גילה "הבנה למצבם הקשה ולהכרח הטאקטי" אשר חיש הביא את קוסיגין לעצרת האו"ם.

אולם נדרש משהו יתר על הג'סטות, כדי להחזיר את מעמדה של ברית המועצות לקדמותו. הערבים דרשו שברית המועצות תסייע להם לשקם את כוחם הצבאי, את הכוח שאיבדו בשומעם לעצות הסובייטיות. הם ביקשו מטוסים חדשים, טנקים חדשים, תותחים חדשים, תחמושת חדשה. אך, מלבד המחיר הכרוך בזה – ערכו של הציוד הצבאי שאיבדה מצרים לבדה מגיע למיליארד לי"ש – הרי שיקום הצבאות הערביים טומן בחובו, מבחינתה של מוסקווה, סיכונים פוליטיים גדולים. הערבים מסרבים לשאת-ולתת עם ישראל; אפשר מאוד שיכולים הם להרשות לעצמם להניח לישראל להיחנק בניצחונה. החימוש מחדש עומד בראש רשימת העדיפויות בקהיר. ישראל לימדה את המצרים לקח: בפעם הבאה יהיה זה אולי חיל האוויר המצרי שיקדים ויכה. ועל מוסקווה להחליט אם לספק את הנשק למכה זו.

מוסקווה אינה יכולה לצדד ברעיון של פעולת תגמול ערבית כזאת, אך היא גם אינה יכולה לסרב לחמש את מצרים מחדש. ואולם, קרוב לוודאי כי חימושם-מחדש של הערבים יפתה את ישראל להפסיק תהליך זה ולהנחית מכה מקדימה נוספת – ואז שוב תעמוד ברית המועצות בפני הדילמה שתחתה כרעה במאי וביוני. אם תקדים מצרים להכות, כי אז קרוב לוודאי שתתערב ארצות הברית. הצי השישי לא ישקיף מן הצד, מעל פני הים התיכון, אם יוצא חיל האוויר הישראלי מכלל פעולה והערבים יעמדו לצעוד על ירושלים או תל-אביב. אם שוב תעמוד ברית המועצות מן הצד, תהרוס ללא תקנה את מעמדה כמעצמה בינלאומית.

שבוע לאחר הפסקת האש ביקר הרמטכ"ל הסובייטי בקהיר; ויועצים ומומחים סובייטיים מילאו את מלונות העיר והתחילו לעמול בשיקום הכוחות המצריים. ואולם אין מוסקווה יכולה להביט בשוויון-נפש אל תחזית של תחרות ערבית-ישראלית במכות-מנע, על כל מה שמשתמע מכאן. יש להניח כי המומחים הסובייטיים בקהיר "מיהרו לאט", בעוד הדיפלומטיה הסובייטית מנסה לזכות את הערבים ב"ניצחון השלום", אחרי שגררה אותם לתבוסה במלחמה. אבל אף ההצלחות המחוכמות ביותר של ברית המועצות להרוויח זמן, אינן עשויות לפתור את הבעיה המרכזית של המדיניות הסובייטית. עד מתי תוכל ברית המועצות לסגל את עצמה ללחץ ההתקדמות האמריקאי? עד מתי תיסוג בפני האופנסיבה הכלכלית, המדינית והצבאית של אמריקה בזירה האפרו-אסייתית? לא לחינם רמז "הכוכב האדום" (ביטאון הצבא הסובייטי) כבר ביוני כי אפשר שבתפיסה הסובייטית הנוכחית בדבר דו-קיום בשלום, יש להכניס שינויים מסוימים. חוגי הצבא האדום – ולא הם בלבד – חוששים כי הנסיגות הסובייטיות ממריצות את לחץ ההתקדמות האמריקאית; וכי אם כך יימשכו הדברים, תהיה אולי התנגשות ישירה סובייטית-אמריקאית לבלתי-נמנעת. אם לא יצליחו ברז'נייב וקוסיגין להתגבר על בעיה זו, ייתכנו מאוד חילופי-גברי במנהיגות. משברי וייטנאם וקובה תרמו לנפילת חרושצ'וב. את מלוא התוצאות של משבר המזרח התיכון אנו עתידים עוד לראות.

  • אילו פתרונות רואה אתה למצב הנוכחי? האם יוכל עדיין הסכסוך הערבי-ישראלי לבוא על פתרונו בדרך רציונאלית כלשהי?

אינני סבור שאפשר להגיע לפתרון כזה בדרך צבאית. כמובן, אין איש רשאי לשלול מן הערבים את הזכות לשקם את צבאותיהם במידת-מה. אולם הדבר שלו זקוקים הם באופן דחוף הרבה יותר הוא אסטרטגיה חברתית ומדינית ושיטות חדשות במאבקם לשחרור. אסטרטגיה זו, אסור שתהיה שלילית גרידא. אפשר להם לסרב להידבר עם ישראל כל עוד לא תחזיר את כיבושיה. בהכרח יתנגדו למשטר הכיבוש בגדה וברצועת-עזה. אך אין פירוש הדבר התחדשות המלחמה.

האסטרטגיה העשויה להועיל לערבים הרבה יותר ממלחמת-קודש או ממכה מקדימה, האסטרטגיה שתביא להם ניצחון אמיתי, ניצחון של בני-תרבות, חייבת להתרכז סביב הצורך החיוני והדחוף לחולל מודרניזציה אינטנסיבית במבנה הכלכלה הערבית והמדיניות הערבית, וסביב הצורך לאיחוד אמיתי של החיים הלאומיים הערביים, אשר היום מפולגים הם לפי החלוקות הישנות והגבולות הישנים, מורשת האימפריאליזם ופרי טיפוחיו. את המטרות הללו אפשר יהיה לקדם רק אם יחוזקו ויפותחו המגמות המהפכניות והסוציאליסטיות בחיים המדיניים הערביים.

לבסוף, הלאומנות הערבית תהיה יעילה יותר לאין-ערוך ככוח משחרר, אם יוכנסו בה משמעת ורציונאליות על ידי החדרת יסוד של אינטרנציונליזם, שיאפשר לערבים לגשת לבעיית ישראל באופן ריאליסטי הרבה יותר מאשר עד כה. אין הם יכולים להמשיך בשלילת זכות ישראל להתקיים ובהתמכרות לדברנות מליצית צמאת-דם. צמיחה כלכלית, תיעוש, השכלה, אירגון יעיל יותר, מדיניות מפוכחת יותר – אלה מוכרחים להביא לערבים את התוצאה שאותה אי-אפשר היה להשיג על ידי קצף אנטי-ישראלי ועדיפות מספרית גרידא: דהיינו, עדיפות ממשית, אשר באופן כמעט אוטומטי תרסן את ישראל ותגרום לה לקבל את הפרופורציות הצנועות ואת התפקיד היאה לה במזרח התיכון.

ברור כי אין זאת תוכנית לטווח קצר. ואולם הגשמתה אינה חייבת להימשך זמן רב מדי; והרי אין דרך קצרה יותר לשחרור. קפיצות הדרך של הדמגוגיה של הנקם והמלחמה כבר הוכחו כהרות-אסון. בינתיים צריכה המדיניות הערבית להתבסס על פנייה ישירה לעם בישראל מעל לראשי ממשלת ישראל, פנייה לפועלים ולאנשי ההתיישבות העובדת. את אלה אפשר לשחרר מפחדיהם על ידי הבטחות והתחייבויות ברורות כי יכובדו האינטרסים הלגיטימיים של ישראל, וכי ישראל תוכל להיות אף חברה רצויה בפדרציה מזרח-תיכונית שתקום בעתיד. זה ישכך את האורגיה של השוביניזם הישראלי ויעודד התנגדות למדיניות הכיבושים וההשתלטות של אשכול ודיין. אין לזלזל בכושרם של פועלי ישראל להיענות לפנייה כזאת.

יש גם להפחית את התלות במשחק המעצמות הגדולות. משחק זה עיוות את ההתפתחות החברתית-מדינית במזרח התיכון. הראיתי לעיל עד כמה גרמה ההשפעה האמריקאית לכך שמדיניותה הנוכחית של ישראל היא בעלת אופי דוחה וריאקציוני. אך גם ההשפעה הסובייטית גרמה במידת-מה לעיוות מוחם של הערבים, בכך שפיטמה אותם בסיסמאות עקרות ועודדה את הדמגוגיה – ואותה שעה גרמו האנוכיות והאופורטוניזם של מוסקווה לטיפוח האכזבה והציניות. אם תמשיך מדיניות המזרח התיכון להיות כלי-משחק של המעצמות, יהיו הסיכויים עגומים מאוד. גם היהודים וגם הערבים לא יוכלו להיחלץ ממעגלי-הקסמים שלהם. זה מה שאנו, אנשי השמאל, חייבים לומר בכל הבהירות והתקיפות גם לערבים וגם ליהודים.

  • ברור כי המשבר הפתיע את השמאל – כאן בבריטניה, בצרפת וכפי הנראה גם בארצות הברית – ועורר בו מבוכה וחילוקי דעות. בארצות הברית הובעו חששות שחילוקי הדעות בעניין ישראל אף יפלגו את התנועה נגד מלחמת וייטנאם.

כן, אין להכחיש שהבלבול היה נפוץ. לא אדבר כאן על "ידידי ישראל" מסוגם של האדונים גי מולה ושות', אשר – ממש כמו לורד איבון (אנתוני אידן) וסלווין לויד – ראו במלחמה זו המשך למלחמת סואץ ונקמה על תבוסתם ב-1956. אף לא אשחית דברים לריק על קבוצת הלחץ הציונית באגף הימני של הלייבור. אך גם ב"שמאל הקיצוני" של מפלגה זאת התנהגו אנשים כמו סידני סילברמן, כאילו כוונתם היתה להוכיח את האימרה: "גרד שמאלני יהודי – ותמצא רק ציוני".

אולם המבוכה התגלתה גם בחוגים שמאליים יותר ואחזה גם באנשים בעלי עבר אנטי-אימפריאליסטי ללא דופי. סופר צרפתי, שנודע בעמדתו האמיצה נגד מלחמות וייטנאם ואלג'יריה, קרא הפעם לסולידאריות עם ישראל, והכריז כי אם תצריך הצלת ישראל את התערבות אמריקה – יתמוך הוא בהתערבות, ואף יישא קולו בקריאה "יחי הנשיא ג'ונסון!". האם לא הרגיש כמה מוזר הוא לקרוא "בוז לג'ונסון!" בווייטנאם ו"יחי" בישראל? ז'אן-פול סארטר אף הוא קרא – אם כי תוך הסתייגויות – לסולידאריות עם ישראל: אך לאחר מכן דיבר בגלוי על המבוכה השוררת בנפשו ועל סיבותיה. בעת מלחמת העולם השנייה, אמר הוא, למד כחבר תנועת ההתנגדות לראות ביהודי אח ולהגן עליו תמיד. בעת מלחמת אלג'יריה היו הערבים אחיו, והוא התייצב לצידם. הסכסוך הנוכחי היה אפוא עבורו מלחמת אחים, שבה לא היה מסוגל להפעיל שיפוט קר והוא נסחף ברגשות סותרים.

ואף-על-פי-כן, חייבים אנו להפעיל את כוח שיפוטנו ואסור לנו להרשות שיאפילו עליו רגשותינו וזיכרונותינו – ויהיו עמוקים ומטרידים ככל שיהיו. אסור לנו להרשות כי הזכרת אושוויץ תסחט מאיתנו תמיכה באי-צדק. הנני מדבר כמארכסיסט ממוצא יהודי, שבני משפחתו נספו באושוויץ וקרוביו חיים בישראל. להצדיק את מלחמות ישראל נגד הערבים ולתמוך בהן – הרי זה שירות רע מאוד לישראל, אשר יזיק לאינטרס ארוך-הטווח שלה עצמה. אחזור ואומר: ביטחון ישראל לא חוזק על ידי מלחמות 1956 ו-1967; הוא נעשה רעוע ומפוקפק יותר. "ידידי ישראל" עודדו אותה למעשה ללכת בדרך הרת-אסון.

מרצון או שלא מרצון, הם אף עודדו את מצב-הרוח הריאקציוני שאחז בישראל בזמן המשבר. רק תוך שאט-נפש יכולתי לראות בטלוויזיה את התמונות שהגיעו באותם ימים מישראל – התפרצויות השוביניזם, וחגיגות הניצחון הבלתי-מפואר, שהיו ניגוד כה בולט לתמונות הסבל והאבדון הערביים, שיירות הפליטים הירדניים וגוויות החיילים המצריים שגוועו מצמא במדבר. ראיתי את הדמויות ימי-הביניימיות של הרבנים והחסידים המקפצים משמחה ליד הכותל המערבי, והרגשתי כיצד רוחות הרפאים של מרידת-האור התלמודית – ורוחות אלה מוכרות לי היטב – נקבצות על הארץ, וכיצד הפכה האווירה הריאקציונית סמיכה ומחניקה. לאחר מכן, באו הראיונות המרובים עם רב-אלוף דיין, הגיבור והמושיע, בעל המוח הפוליטי של רב-סמל גדודי – עם צריחותיו אודות סיפוחים ועם הנוקשות האכזרית וחסרת-הרגש אותה ביטא בדבריו על גורל הערבים בשטחים הכבושים. ("מה איכפת לי עליהם?", "מצידי הם יכולים ללכת או להישאר".) בהיותו כבר עטוף בהילת אגדה צבאית מזויפת – האגדה מזויפת היא כי דיין לא הוא שתיכנן וניהל את מלחמת ששת הימים – הצליח לעשות רושם מעורר חרדה של מועמד לתפקיד הדיקטטור: נרמז כי אם "תתרכך" מדי עמדת המפלגות האזרחיות כלפי הערבים, כי אז אותו יהושע חדש, אותה דה-גול זוטא, ילמד אותן לקח, ייטול לידיו את רסן השלטון ויוסיף עוד על "תפארת" ישראל. ומאחורי דיין – בגין, שר ומנהיג האגף הימני והקיצוני בציונות, אשר זה מכבר תבע אף את עבר הירדן מזרחה כנחלת ישראל ה"היסטורית". מלחמה ריאקציונית משריצה בהכרח את הגיבורים, את המסקנות ואת מצבי-הרוח אשר משקפים נאמנה את אופייה ואת מטרותיה.

מבחינה היסטורית מעמיקה יותר, מצאה לה הטרגדיה היהודית המשך עגום במדינת ישראל. מנהיגי המדינה מנצלים ניצול-יתר את זכר אושוויץ וטרבלינקה להצדקת מעשיהם; אך מעשים אלה מתקלסים במשמעות האמיתית של הטרגדיה היהודית.

יהודי אירופה שילמו מחיר נורא בעד התפקיד אותו מילאו – לא לפי בחירתם החופשית – בדורות עברו, כנציגי כלכלת המסחר, "הממון", בקרב עמים שחיו במסגרת כלכלה חקלאית-נטוראלית חסרת ממון. הם היו נושאיו הבולטים של הקפיטליזם המוקדם, סוחרים ומלווי-כספים בחברה הטרום-קפיטליסטית. כאשר התפתח הקפיטליזם המודרני, הפך תפקידם למשני (אם לא למטה מזה), למרות שעדיין בולט היה. במזרח אירופה היו רוב היהודים בעלי-מלאכה מדולדלים, סוחרים זעירים, פרולטרים, פרולטרים-למחצה, ודלים מרוששים לגמרי. אך דמותו של הסוחר ונושך-הנשך היהודי העשיר (והוא גם מזרע צולבי המשיח) המשיכה לחיות בפולקלור הגויי, ונשארה חקוקה בדמיון העממי, שבו עוררה חשד ופחד. הנאצים קפצו על דמות זאת, הגדילו אותה לממדי-ענק והציבו אותה מול עיני ההמונים.

אמר פעם אוגוסט בבל, כי האנטישמיות היא "הסוציאליזם של הכסילים". בתקופת המשבר הגדול, האבטלה ההמונית והייאוש של שנות השלושים, רווח מאוד סוג זה של "סוציאליזם" ואילו הסוציאליזם האמיתי היה נדיר מדי. מעמד הפועלים האירופי לא הצליח להפיל את המשטר הבורגני; אולם שנאת הקפיטליזם היתה נפוצה ועזה מאוד – והיא מצאה לה שעיר לעזאזל. בקרב המעמדות הבינוניים הנמוכים, הלומפן-בורגנות והלומפן-פרולטריון, התמזג רגש אנטי-רכושני מתוסכל עם פחד מהקומוניזם ועם שנאת מיעוטים חולנית. מצבי רוח אלה ניזונו מפירורים עבשים של מציאות היסטורית שאותם ניצלו הנאצים עד תום. השפעתה של ההסתה האנטישמית הנאצית היתה כה רבה, בין היתר משום שבעיני רבים היתה הדמות של היהודי הזר ו"מוצץ הדם" האכזר עדיין מציאותית. בכך גם מתבארת האדישות היחסית והפסיביות שגילו לא-גרמנים כה רבים נוכח טבח היהודים. "הסוציאליזם של הכסילים" עמד והסתכל בשמחה לאיד כיצד מובל שיילוק אל תא הגזים.

ישראל הבטיחה לא רק לתת "בית לאומי" לשרידי קהילות יהדות אירופה, כי-אם גם לשחרר אותם מן הכתם הרה-השואה שדבק בם. זו היתה בשורתם של הקיבוצים, ההסתדרות ואף של הציונות בכללותה: היהודים צריכים לחדול מהיות יסודות בלתי-יצרניים, חנוונים, זרים בלתי-קרואים בכלכלה ובחיי התרבות, נושאי הקפיטליזם. הם יתיישבו "בארצם הם" כ"עובדים יצרניים".

והנה עתה מופיעים הם במזרח התיכון שוב בתפקיד המעורר שנאה של סוכנים – לא של הקפיטליזם שלהם, החלוש יחסית, אלא של האינטרסים המערביים רבי העוצמה – וכבני חסות של הניאו-קולוניאליזם. כך רואה אותם העולם הערבי. שוב מעוררים הם רגשות מרירות ושנאה בלב שכניהם, ובלבם של כל אלה אשר היו או עודם היום קורבנות האימפריאליזם. איזה גורל הוא המציב את העם היהודי באור כזה! כסוכני הקפיטליזם המוקדם היו הם עדיין חלוצי הקידמה בחברה הפיאודלית; כסוכני הקפיטליזם האימפריאליסטי הבשל בשלות-יתר, של ימינו, תפקידם עגום לחלוטין. ושוב הינם מוצבים במעמד של שעיר-לעזאזל פוטנציאלי. האם באופן כזה השלימה ההיסטוריה היהודית סיבוב מלא? והרי זו עלולה להיות תוצאת ה"ניצחונות" הישראלים; ומפני סכנה זאת, על ידידי ישראל האמיתיים להזהירה.

ומצד שני, יש להזהיר את הערבים מפני הסוציאליזם, או האנטי-אימפריאליזם, של הכסילים. מאמינים אנו כי לא יפלו לו טרף, וכי ילמדו את לקח מפלתם ויחלימו ממנה כדי לכונן את יסודותיו של מזרח תיכון מתקדם באמת, סוציאליסטי.