ישראלים יהודים, החושבים עצמם לאנשי מוסר, מרגישים לא בנוח כאשר משווים בפניהם את פרסומי עיתונות ישראל ביחס לשטחים הכבושים משנת 1967, עם פרסומי ממשלת בריטניה בשאלות פלשתינה-א"י בשנים 1940–1946.

לא רק התוכן דומה אלא אף המילים. משבחים כל משתף פעולה עלוב ומתנפלים על כל אדם בעל כבוד עצמי, המתנגד לכיבוש זר, כפורע הסדר הציבורי.

אין בכוונתי להיכנס לפולמוס סביב השאלה אם הכיבוש הישראלי נאור יותר או נאור פחות משלטונות כיבוש אחרים בעולם, בעבר או בהווה. כיבוש זר, יהיה "נאור" ככל שיהיה, הוא כיבוש זר שיש לגנותו ולהתנגד לו. אופי ההתנגדות ותכסיסיה צריכים להיות תואמים את אופיו ותכסיסיו של הכיבוש.

הניצחון הצבאי המכריע במלחמת ששת הימים עשה את דעת הקהל והעיתונות הישראלית לשוביניסטיות כל-כך, שעצם הבעת עמדה נגד הגל העכור, עושה את האדם ל"בוגד במולדתו", או, בנוסח ליברלי יותר: ל"בלתי מהימן".

פובליציסטים, מבקרי תיאטרון, אנשי רוח וסופרים, מפרסמים מודעות שטופות גזענות. הלאומנות הציונית החילונית התחברה כליל עם זו הדתית, וכך הפכו כתבי הקודש היהודיים העתיקים לקושאנים תורכיים בטאבו, על כל שטח א"י. כולם מתחרים איש ברעהו מי ידגיש יותר את הזכויות ההיסטוריות של כלל היהודים על כלל א"י ואת חוסר הזכויות של ערביי א"י על שום חלק מא"י. "הומניסט" ציוני אחד מציע לחפש דרכים לצמצום הריבוי הטבעי הערבי בא"י ולשילוש הריבוי הטבעי היהודי. "הומניסט" ציוני אחר, לא פחות חשוב ממנו, מציע תוכנית להעביר את ערביי א"י למדינות השכנות ולמדינות הים, ולסייע להם שם בפתיחת "חיים חדשים". ה"הומניזם" הציוני נמצא בשיכרון מרחב המחיה הארצישראלי.

בתנאים אלה, מה פלא אם עצם מתן זכות הנשימה לערבי בא"י, נחשב למעשה של נאורות?

 כיצד פועלים נגד הכיבוש

כשם שבטבע הדומם מוכרח כל לחץ לעורר לחץ נגדי בעוצמה דומה, כך גם בחברה האנושית. כיבוש מוליד התנגדות לכיבוש; לחץ צבאי ברוטאלי עשוי להוליד התנגדות ברוטאלית לעומתו. כך הוא הדבר, ואנשים נבונים אינם צריכים לצפות למצב של כיבוש בלי תופעות של התנגדות לו, לדיכוי התופעות ולניסיונות לפתוח בהן מחדש.

השאלה הגדולה בשבילנו, כסוציאליסטים מהפכניים השוללים כל לאומנות ונאבקים למען מהפכה סוציאליסטית בא"י כחלק מן המזרח התיכון, כיצד להתייחס לתופעות ההתנגדות הקיימות בשטחי הכיבוש. את עמדתנו העקרונית חייבים אנו להביע בגלוי, חרף הרדיפות להן אנו צפויים כאן, בתוך הבוץ השוביניסטי המקיף אותנו.

ובכן, האם תומכים אנו בפעולות ה"פתח"?

לא, אנו מתנגדים עקרוניים לפעולותיו!!

מדוע?

משום שבשבילנו קובעות המטרות, הפוליטיות והצבאיות כאחת. מטרת "אל-פתח" היא לא ביטול כיבוש של עם אחד בידי עם שני, אלא רק הפיכת היוצרות: לעשות את הערבים כובשים ואת היהודים נכבשים.

אנו, כסוציאליסטים, דוגלים בעקרון זכות ההגדרה העצמית של העמים. זכות זו, כוחה יפה באורח שווה לגבי היהודים והערבים בא"י. אנו דוגלים בעיקרון זה מתוך רצון להסיט עד כמה שאפשר את האנרגיות של המוני העם, משני הצדדים, מן המישור הלאומני אל המישור החברתי, למען יצירת כוח פוליטי משותף, יהודי-ערבי, בעל תוכנית על-לאומית משותפת, של קידמה חברתית.

תמיכתנו נתונה מראש לכל תנועה פוליטית בשטחים הכבושים, אשר תקבל את עקרון זכות ההגדרה העצמית של שני העמים. תנועה אשר, בצד התנגדותה לכיבוש הישראלי, תציג תוכנית המצדדת באפשרות של קיום פוליטי ריבוני נורמאלי של יהודים וערבים זה לצד זה, ללא דיכוי לאומי וללא כיבושים.

תנועה כזו תוכל לפנות ליסודות המתקדמים באמת שבקרב האוכלוסייה היהודית של ישראל ולבקש תמיכה. תמיכתנו שלנו, כאמור, כבר נתונה.