מלחמת יוני 1967 גרפה את דעת הקהל הישראלית בגל לאומני אשר הותיר רק שרידים מעטים בצד שמאל של הקשת הפוליטית. ניצחון הבזק שהושג על ידי ישראל הציג את התיאוריות הביטחוניסטיות-ימניות כמשכנעות ביותר. יש להודות כי קשה היום לרכוש את דעת הציבור לקו-מחשבה שמאלי. רבים, אשר אינם מתנגדים לרעיונות שמאליים, רואים אותם כאוטופיים בישראל של 1967. במילים אחרות, הם אינם רואים כל פרספקטיבה שישראל תגיע למשטר סוציאליסטי באיזו דרך שהיא. אנשים מחוגים אלה הבאים במגע איתנו, שואלים: מה הטעם בפעילותכם? אנסה להשיב לשואלים.
1. השקפה בינלאומית
סוציאליסטים כמונו הינם אנשים בעלי השקפה אינטרנציונליסטית. התיאוריה שלנו אינה מוגבלת לעם מסוים אחד או למדינה אחת. אנו רואים בחברה האנושית של המאה העשרים יחידה אחת, המפוצלת לפי גבולות מדיניים, לאומיים, אתניים וגזעיים. החברה האנושית כולה היא ענייננו. אנו רוצים בקִדמה חברתית בכל אתר ואתר. על-כן, כל ניצחון של הסוציאליזם באיזו נקודה שהיא על פני כדור הארץ, משמח ומעודד את הסוציאליסטים בעולם כולו. יתר-על-כן, מבחינתו של סוציאליסט, ניצחון בארץ-מפתח חשוב לפעמים יותר מאשר ניצחון בארץ שבה הוא פועל. לכן ישנם מהפכנים סוציאליסטים אשר נודדים לארץ אחרת, על מנת לעזור שם לניצחון המהפכה, ביודעם שבארץ האחרת המהפכה היא אקטואלית, ושם יוכלו להועיל יותר. דוגמה נעלה מסוג זה אנו רואים בצ'ה גווארה, המהפכן שנולד בארגנטינה, עזר עזרה מכרעת לניצחון המהפכה בקובה, ועזב את קובה כדי לסייע למהפכנים בארצות אחרות של אמריקה המרכזית והדרומית, עד שנהרג תוך מילוי תפקידו בבוליביה.
למרות שכיום לא קיים אירגון עולמי של המהפכה, קיימים קשרים בין מהפכנים, בייחוד במסגרות אזוריות. זוהי המסגרת החשובה בתקופתנו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת היחסים בין המדינות השייכות לאותו אזור ולוקחות חלק במאבקים החברתיים המתנהלים שם.
2. החוליה החזקה
לנין אמר פעם שהמהפכה פרצה ברוסיה מכיוון שזו היתה החוליה החלשה במערך הקפיטליסטי הבין-לאומי. ארץ זאת לא יכלה לשאת את העול של מלחמת העולם הראשונה, ועל כן היתה נתונה במשבר אשר הוליד את המהפכה.
בתקופתנו, מפוזרות החוליות החלשות בקרב הארצות הבלתי-מפותחות, הקולוניאליות לשעבר. הן אינן יציבות מבחינה פוליטית, ונתונות במשברים כלכליים וחברתיים כרוניים. אין השיטה הקפיטליסטית מסוגלת לרפא את מחלותיהן. בפני ארצות אלה עומדת באופן קבוע שאלת המשטר החברתי. זהו ההסבר לשורה הבלתי-פוסקת של הפיכות ומהפכות המתחוללות בארצות אלה על פני שלוש יבשות.
ארצות ערב הן חלק מהארצות השייכות לסוג זה. ישראל, הנמצאת בלב האזור הזה, היא בעלת אופי שונה, ותופסת עמדה מיוחדת. אין היא ארץ מפותחת במובן הרגיל; אבל קשורה היא באופן הדוק לארצות הקפיטליסטיות המפותחות, ושואבת מהן משאבים כלכליים – וכך מצליחה לקיים משק בעל אופי מפותח.
מאז הניצחון הצבאי של מלחמת יוני, אם לא לפני כן, הפכה ישראל למשענת העיקרית של מדיניות ארצות הברית באזור. ובכן, כרגע, אין היא נראית כחוליה החלשה במערך האימפריאליסטי באזור. על כן קלושים באמת הסיכויים שהיא תוליך בראש במאבק להשגת משטר סוציאליסטי.
האם בכך נשמט הבסיס לפעולה של כוח מהפכני בישראל? תשובתי היא שלילית. אם נראה את פעילותנו כחלק מהמאבק החברתי באזור כולו, נבין עד כמה עשויה פעילותנו להועיל.
3. האופי הכפול של המשטר הציוני
בעיית ישראל כיום שלובה ומשולבת בבעיות המזרח התיכון. עד יוני, נראתה זאת כבעיה משנית, אשר עמדה בצל הבעיות של חיסול ההשפעה האימפריאליסטית בתימן ודרום-ערב, או המאבקים הפנימיים בתוך מדינות ערב השונות. כיום, לאחר הכיבושים, כאשר כוח צבאי ישראלי מאיים על שלוש בירות ערביות, ביניהן קהיר – מרכז העולם הערבי, הפכה ישראל להיות הבעיה מס' 1 של האזור.
על-כן, כל מדיניות המותווית לגבי האזור, חייבת לנתח את התפקיד של ישראל באזור ולהציע פתרון לבעיות שהיא מעלה. זהו תפקיד חשוב ביותר, העומד בפני הסוציאליסטים המהפכניים באזורנו.
ייחודו של הסכסוך הישראלי-ערבי מסבך את הניתוח התיאורטי של הבעיה. זהו סכסוך בעל אופי כפול: מחד גיסא – סכסוך לאומי. מאידך – סכסוך קולוניאלי. מי שאינו רואה את האופי הכפול של הסכסוך, נתפס לפישוט-יתר של הבעיה ומגיע לפתרון לא נכון. סוציאליסטים ערבים ויהודים נתפסו לטעויות לאומניות בעקבות אי-הבנה של מהות הסכסוך. בקרב הערבים, קיימת הנטייה לראות בישראל אך ורק שריד מהתקופה הקולוניאלית אשר אחת דינו: חיסול. בקרב היהודים, קיימת הנטייה לראות רק את הצד הלאומי של הסכסוך בו "רוצים הערבים להשמידנו". מק"י, למשל, רואה כך את העניין, ועל-כן יצאה בזכות ההתקפה הישראלית של ה-5 ביוני, בטענה של "הגנת הקיום הלאומי".
4. הדרך היחידה
תפקידנו הוא ניתוח מאוזן של הסכסוך והצעת דרך לפתרונו. במאמרים רבים עמדנו על עקרונות הפתרון: ראשית, חיסול המשטר הציוני, שהוא המשך התהליך הקולוניאלי של פלשתינה (אין לערבב את חיסול המשטר עם חיסול המדינה!); שנית, הכרה מצד העולם הערבי בקיומה של אומה ישראלית-יהודית, אשר נוצרה (ואין זה משנה כיצד נוצרה) במהלך שבעים השנים האחרונות.
מדינות ערב הן היום חוליות חלשות במערך האזורי. הן נחלו תבוסה צבאית ועומדות בפני בעיות כלכליות וחברתיות חמורות. בארצות אלה עומדת על הפרק שאלת המהפכה הסוציאליסטית.
ידוע שכיום קיימת נהירה גדולה של אינטליגנציה פלשתינאית לשורות אירגונים צבאיים אשר פועלים נגד ישראל. הצרה היא שאירגונים אלה פועלים בהשראת רעיון לאומני אשר מציע כביכול דרך "מהפכנית" לפתרון הבעיה, וזאת מתוך ההצגה הפשטנית של מדינת ישראל כהתגשמות האימפריאליזם באזור (אופיינית לתפיסה זאת היא תשובתו של לוחם "אל-פתח" שנתפס, אשר זיהה את האימפריאליזם עם היהודים). אילו היו המהפכנים הללו בעלי תיאוריה נכונה והבנה מעמיקה של התופעה ששמה ישראל, אין ספק שהיו עולים על דרך המאבק הנכון, שהוא גם מאבק בשלטון הכיבוש הישראלי, אבל לא נגד העם הישראלי, וגם מאבק למען סוציאליזם בירדן ולא למען השלטון של חוסיין או שוקיירי.
אירגון מהפכני בישראל, אשר מוכיח בעליל שייתכנו יחסי אמון בין יהודים וערבים, ואשר שואף לסוציאליזם במזרח התיכון על כל ארצותיו, מהווה תרומה רבת-ערך למען הטיית המהפכנים הערבים מקו לאומני. אין ספק כי בטווח הארוך יגיעו לשלטון בארצות ערב הכוחות הסוציאליסטיים האנטי-לאומנים. לכן, בפעולתנו זאת אנו תורמים לקיומו של עם ישראל במזרח-התיכון, במסגרת הסוציאליזם, וזאת כאשר יפלו המשטרים הלאומניים בכל ארצות האזור. זאת היא הדרך היחידה לפתור את בעיית הקיום הלאומי של העם היהודי-הישראלי במזרח התיכון.