בשנת יובל זו למהפכת אוקטובר כדאי שאנחנו, הראויים להיקרא הבולשביקים-של-היום, נחזור ונדון בלקחיה של המהפכה מול ניסיונות לסלף את דמותה. הנה, לדוגמא, מציגה העיתונות הסטאליניסטית את מדיניות הבולשביקים כהוכחה לאפשרות "מעבר שליו ופרלמנטרי לסוציאליזם", ועוד כהנה וכהנה! אין גבול ומידה לחוצפת האנשים האלה...

רבים הם לקחיו של האוקטובר הרוסי: כך, למשל, הוכח, שרק תפיסת השלטון המהפכנית, המנתצת מן היסוד את המנגנון הממלכתי הבורגני, לרבות מנגנון הדיכוי (המשטרה, מערכת השיפוט, הצבא), מסוגלת להרוס את הסדר הישן. הוכח, כי מועצות הפועלים המהפכניות (סובייטים) הינן כלי המאבק על השלטון, כלי ההתקוממות, ולבסוף כלי הדיקטטורה הפועלית. הוכח, כי יש להתייחס אל ההתקוממות כאל "אומנות", שהרי דורשת ההתקוממות החמושה הכנה טכנית מדוקדקת. הוכח, כי את הסדר הישן יש להחליף במנגנון ממלכתי מסוג חדש, "במדינה הפוסקת כבר מלהתקיים בתור שכזאת". למשטר זה נקרא "דיקטטורת הפרולטריון", הוא המשטר ההכרחי למען הנחת היסודות הלאומיים לחברה הסוציאליסטית הבינלאומית. הוכח, כי שיטת הסובייטים – המהווה את המבנה המדיני החדש מן המסד ועד לטפחות – הוא הצורה המדינית של הדיקטטורה הפועלית. הוכח, כי למען ביצוע המהפכה הפרולטרית והכנתה נחוץ כי המפלגה הלניניסטית תנתק את עצמה מהזרמים הרפורמיסטיים, וכי בלעדי מפלגה בולשביקית, מחוץ למפלגה, מעל למפלגה, או דרך תחליף למפלגה, לא תוכל מעולם המהפכה הפרולטרית לנצח. וכך, על סדן מהפכת אוקטובר, הוכחו עוד ועוד הנחות.

נארודניקים – מנשביקים – בולשביקים

אולם, נתייחס כאן לבחינה אחרת. המהפכה, אשר אירעה בארץ נחשלת, מלאת לקחים היא לגבי כלל הארצות המפגרות בהתפתחותן הכלכלית, ובתוך זה ארצות העולם הקולוניאלי. הבה נראה מה הם הדברים שהפרולטריון הקולוניאלי יכול ללמוד ממנה, על פי הוויכוחים שקדמו לה בתנועת הפועלים, ואף באו אחריה.

את התפתחותה של רוסיה איפיין – מעל לכל – הפיגור שלה. אולם פיגור היסטורי זה אין משמעו חזרה סתמית על התפתחותן של הארצות המתקדמות. בהפרש של מאה או מאתיים שנה, היפוכו של דבר: הוא יוצר תצורה חברתית חדשה, "משולבת", בה נשתלים הכיבושים האחרונים של הטכניקה ושל המבנה הקפיטליסטי אל תוך היחסים החברתיים של הברבריות הפיאודלית והטרום-פיאודלית, כשכיבושים אלה משנים אותם תכלית השינוי ומשעבדים אותם אל עצמם תוך יצירת מיתאם מקורי בין המעמדות. והוא הדין גם בשטח הרעיונות. דווקא בשל פיגורה ההיסטורי, נמצאה רוסיה כארץ האירופית היחידה שבה התפתחו המרכסיזם כתיאוריה והסוציאל-דמוקרטיה כמפלגה, במידה עצומה לפני המהפכה הבורגנית. מטבעם של הדברים אם כן, קיבלה ברוסיה בעיית היחסים שבין המאבק על הדמוקרטיה ובין המאבק על הסוציאליזם את עיבודה העיוני המעמיק ביותר.

הפופוליסטים (הנארודניקים) סירבו – באורח מיסטי כמעט – להכיר באופיה הבורגני של המהפכה המתקרבת. הם כינו אותה "דמוקרטית" (או אפילו "סוציאליסטית") בנסותם כך להסוות את תוכנה המעמדי מתחת לנוסחה מדינית סתמית, לא רק מעיני האחרים, אלא גם מעיני עצמם הם.

פלכאנוב, מייסד המרכסיזם הרוסי, הוכיח כי לרוסיה לא היתה סיבה לסמוך על דרכי התפתחות מועדפות, ושככל האומות האחרות דינה יהיה לעבור את שבעת מדורי הקפיטליזם, וכי זאת בדיוק הדרך שבה תוכל היא להשיג את החרות הנחוצה לפרולטריון למען מאבקו על הסוציאליזם. לא זאת בלבד שפלכאנוב הפריד בין המהפכה הבורגנית, כמשימה ראשונה, ובין המהפכה הסוציאליסטית, אלא היתווה גם עבור שתיהן שילוב של כוחות שונה לחלוטין. הפרולטריון ישיג – לדבריו – את החרות המדינית בברית עם הבורגנות הרדיקלית; ולאחר עשרות בשנים, עם רמה גבוהה של התפתחות קפיטליסטית, יבצע הפרולטריון את המהפכה הסוציאליסטית תוך מאבק ישיר עם הבורגנות.

גם לנין סבר כך. אופיה הבורגני של המהפכה הממשמשת ובאה היה לנקודת המוצא עבור שתי הסיעות שבסוציאל-דמוקרטיה הרוסית. כך כתב לנין ב-1905: "אין אנו יכולים לקפוץ מחוץ למסגרת הבורגנית-הדמוקרטית של המהפכה הרוסית, אולם יש בידנו, במידה רבה, אפשרות להרחיב את המסגרת הזאת", וכך היתה אמנם דרך הסברתה של הסיעה הבולשביקית.

לדעתם של פלכאנוב, אקסלרוד ויתר מנהיגי המנשביזם, הצורך באיפיון סוציולוגי של המהפכה כבורגנית – ערכו הפוליטי היה בכך, שהוא אסר כי יטרידו מוקדם מדי את הבורגנות עם רוח הרפאים האדומה של הסוציאליזם, כדי "לא לדחותה לעבר מחנה הריאקציה". תוכנה של המהפכה הרוסית הוגבל מראש לצעדים אשר תאמו את האינטרסים של הבורגנות הליברלית.

בנקודה זו בדיוק התחילו חילוקי הדעות בין שתי הסיעות. הבולשביזם סירב להכיר כי בכוחה של הבורגנות להביא את מהפכתה-היא לחוף מבטחים. בעקביות רבה יותר מאשר פלכאנוב, העמיד לנין את השאלה האגררית כבעייתה המרכזית של המהפכה הדמוקרטית ברוסיה. יחד עם פלכאנוב ראה לנין באיכרות מעמד זעיר-בורגני, ובתוכנית האגררית – תוכנית של קידמה בורגנית. "הלאמת הקרקע היא צעד של בורגנות", הוא הדגיש בוועידת האיחוד. "היא תצעיד קדימה את התפתחות הקפיטליזם, כשהיא מחריפה את מלחמת המעמדות, מאפשרת שימוש שלם יותר באדמות, מזרימה הון לחקלאות ומורידה את מחיר הלחם". למרות אופיה הבורגני המובהק של המהפכה האגררית, עוינת הבורגנות הרוסית את הפקעת האחוזות הגדולות, אליהן היא קשורה באלף אלפי נימים (בנקאיים, משפחתיים...), וכתוצאה מכך היא משתדלת לבוא לידי פשרה עם המונרכיה על בסיס של חוקה מהסוג הפרוסי.

כנגד רעיונו של פלכאנוב על ברית עם הבורגנות הליברלית, הציב לנין את הרעיון של ברית הפרולטריון עם האיכרות. הוא הכריז כי מתפקידו של שיתוף הפעולה המהפכני בין שני מעמדות אלה יהיה להקים "דיקטטורה דמוקרטית", כצעד היחיד המסוגל לטהר רדיקלית את רוסיה מהבליל הפיאודלי, ליצור שכבה של חקלאים זעירים חופשיים, ולסלול את הדרך להתפתחות קפיטליסטית – לא בדרך הפרוסית, כי אם "בדרך האמריקאית".

השקפתו של לנין היוותה צעד רב קדימה, בכך שהוא לא יצא מתיקונים חוקתיים כי אם מהתקוממות האיכרים, בה הוא ראה את משימתה המרכזית של המהפכה; וכן בכך שהיא הצביעה על השילוב היחיד שבכוחו להביא את ההתקוממות הזאת לידי הצלחה מלאה. לשילוב השלטוני הזה קרא לנין "הדיקטטורה הדמוקרטית של הפרולטריון והאיכרות". הוא עצמו הדגיש את מיגבלותיו הבסיסיות של שלטון זה, כשכינה אותו בגילוי לב "בורגני". בזה רצה לומר שעל מנת לשמור על בריתו עם האיכרות, ייאלץ הפרולטריון לוותר על פתרון המשימות הסוציאליסטיות.

"מעשים חסרי טאקט"

אם כן, היחס אל הבורגנות היה לאבן הבוחן המפרידה בין המהפכנים ובין הסתגלנים בסוציאל-דמוקרטיה הרוסית. עד היכן יכולה ללכת המהפכה הרוסית? איזה אופי תלבש הממשלה המהפכנית הזמנית? מה תהיינה משימותיה ולפי איזה סדר אלה יעלו? את השאלות האלה, עם כל חשיבותן, לא ניתן היה להציג אלא בקשר הדוק עם אופיה היסודי של מדיניות הפרולטריון המהפכני, ואופי זה הוגדר, מעל לכל, על ידי היחס אל הבורגנות הליברלית. פלכאנוב עצם לחלוטין את עיניו מפני המסקנה היסודית הנובעת מההיסטוריה המדינית של המאה הי"ט: בכל מקום בו מופיע הפרולטריון ככוח עצמאי, עוברת הבורגנות אל המחנה של מהפכת-הנגד. ככל שנועז מאבק ההמונים, מהירה יותר היא התנוונותו הריאקציונית של הליברליזם. איש לא המציא עדיין את האמצעים לשיתוק פעולתו של חוק מלחמת המעמדות.

"עלינו להתחשב בתמיכת המפלגות הלא פרולטריות", היה חוזר ואומר פלכאנוב בשנות המהפכה הראשונה, "ולא לדחותן במעשים פזיזים וחסרי-טאקט". פילוסוף המרכסיזם, בשיעורי מוסר אלה, הראה כי לא הבין את הדינמיקה שבחיי החברה. מפלגות ומעמדות נמשכים או נדחים על פי אינטרסים מעמדיים. "ניתן לומר בוודאות – היה עונה לנין – כי בעלי האחוזות הליברליים יסלחו לך על מיליונים של מעשים חסרי טאקט, אולם לא ימחלו לך על קריאות לתפיסת האדמות". ולא רק בעלי האחוזות, כי אם כל חטיבות המעמדות השליטים הקשורים אליהם – כולם פחדו מפני תנועת ההמונים העצמאית. אולם כדי למגר את הצאריזם נחוץ היה לקומם עשרות מיליוני מדוכאים למיתקפה מהפכנית רבת גבורה, אשר תהיה מוכנה לקורבנות, נועזת, ואשר לא תיעצר מפני מאומה. והתקוממות ההמונים אפשרית רק תחת דגל האינטרסים שלהם-הם, כלומר בכוח של איבה חסרת חמלה כלפי מעמדות הנצלנים, וקודם כל כלפי בעלי האחוזות. דחיית הבורגנות, התרחקותה מהפועלים והאיכרים המהפכנים, כזה היה חוקה הפנימי של המהפכה.

הפופוליסטים ראו בפועל ובאיכר "עמלים" ו"מנוצלים" בלבד, המעוניינים שניהם בסוציאליזם; ואילו המרכסיסטים ראו באיכר בורגני זעיר, שאינו יכול להיעשות לסוציאליסט אלא במידה שהוא – חומרית או רוחנית – חדל מהיות איכר. בסנטימנטליות האופיינית להם, ראו הפופוליסטים בקביעה סוציולוגית זו עלבון לאיכרות. על פי קו זה התנהל במשך שני דורות המאבק העיקרי בין הפלגים המהפכניים ברוסיה. אף לנין לא החשיב את האיכרות לבעלת-ברית סוציאליסטית של הפרולטריון; אדרבא, הוא פסל אפשרותה של מהפכה סוציאליסטית ברוסיה דווקא בשל משקלה המכריע של האיכרות.

"אנו תומכים בתנועת האיכרים – כתב בספטמבר 1905 – כל אימת שהיא מהפכנית-דמוקרטית. אנו מתכוננים (גם עכשיו, מיד) להיאבק נגדה כל אימת שהיא מגלה עצמה כריאקציונית, אנטי-פרולטרית. כל מהותו של המרכסיזם מעוגנת במשימה כפולה זו". לנין ראה כבעל ברית סוציאליסטי את הפרולטריון המערבי, ובחלקם את היסודות הפרולטריים-למחצה של הכפר. "תנועת האיכרים היא תנועה של מעמד אחר".

מהפכה מתמדת

החולשה בהשקפתו של לנין באותן השנים היא בכך שהפריז ביכולת האיכרות למלא תפקיד עצמאי, שהרי היא היתה מפוזרת ברחביה של ארץ ענק, שעריה הן נקודות החיבור שלה. כשלעצמה אין האיכרות מסוגלת לנסח את האינטרסים שלה. את הקשר הכלכלי בין המחוזות יוצרים השוק ומסילות הברזל והם בידי העיר. ככל שהיא מנסה לנתק עצמה מצרותו של הכפר ולהעמיד את האינטרסים שלה במשותף, נכנסת האיכרות באורח בלתי נמנע תחת תלות בעיר, ולבסוף אין האיכרות מהווה מעמד הומוגני מבחינת יחסיה החברתיים; שכבת ה"קולאקים" משתדלת כמובן למשוך אותה לברית עם הבורגנות שבעיר, ורבדיה התחתונים – לברית עם פועלי העיר. בתנאים אלה אין האיכרות – בתור שכזאת – מסוגלת לתפוס את השלטון.

לנין הגיע אף הוא אל מסקנות אלה במרוצת השנים, אולם ניסוחן המלא הופיע בפעם הראשונה במאמריו של טרוצקי ב-1906-1905, בהם הוא ביסס את תורת המהפכה המתמדת. נביא כאן כמה פיסקאות מסכמות מקונטרסו "הישגים וסיכויים:" –

"גרעין האוכלוסייה שבעיר בת ימינו, לפחות בעיר שנודעת לה חשיבות כלכלית-מדינית – הוא מעמד הנבדל בבירור, המעמד של העבודה השכירה. מעמד זה, שלא הוכר למעשה בעת המהפכה הצרפתית, נועד לו במהפכה שלנו תפקיד מכריע... בארץ מפגרת יותר מבחינה כלכלית, עשוי הפרולטריון להימצא בשלטון מוקדם יותר מאשר בארץ קפיטליסטית מתקדמת. הרעיון כי דיקטטורת הפרולטריון תלויה אוטומטית בכוחות ובאמצעים הטכניים של הארץ, מהווה דעה קדומה של מטריאליזם כלכלי פשטני יתר על המידה. אין בין תפיסה מעין זו ובין המרכסיזם ולא כלום... אף כי כוחות הייצור בתעשייה האמריקאית הם פי עשרה גדולים יותר מאשר אצלנו, תפקידו המדיני של הפרולטריון הרוסי, פעולתו על מדיניות ארצו, האפשרות כי ישפיע בהקדם על המדיניות העולמית – הם גדולים לאין שיעור מתפקידו ומחשיבותו של הפרולטריון האמריקאי...

"הבורגנות הרוסית תוותר על כל העמדות המהפכניות לפרולטריון.  יהיה עליה לוותר גם על ההנהגה המהפכנית על האיכרות. הפרולטריון השליט יתייצב בפני האיכרות כמעמד המשחרר... אפשר להגביל את מסגרתן של כל הבעיות באמירה, כי מהפכתנו בורגנית במטרותיה האובייקטיביות, ולכן – בתוצאותיה הבלתי נמנעות; אפשר לעצום עין מול העובדה, כי המפעיל העיקרי של מהפיכה בורגנית זו הוא הפרולטריון, שכל מהלך המהפכה דוחף אותו אל השלטון...  יכול אתה להרגיע עצמך ברעיון כי תנאיה החברתיים של רוסיה טרם הבשילו עבור המשק הסוציאליסטי, ולא העלית כלום בידיך...

"לאחר שייכנסו לממשלה, לא כבני ערובה חסרי אונים, אלא ככוח מנהיג, מוחקים בזה נציגי הפרולטריון את הגבול שבין תוכנית המינימום ובין תוכנית המקסימום, הווה אומר שהם מעמידים את הקולקטיביזם על סדר היום.

"השחרור הפוליטי, בהנהגת מעמד הפועלים של רוסיה, ירים את מי שידריך אותו לגובה ללא תקדים בהיסטוריה, יעמיד בידיו כוחות ואמצעי ענק, יעשה אותו ליוזם החיסול העולמי של הקפיטליזם, עבורו יצרה ההיסטוריה את כל התנאים המוקדמים האובייקטיביים..."

גם לנין נוכח, אחרי כישלון המהפכה הראשונה, כי מפלגה עצמאית של האיכרות לא תקום, ואמנם, נעשו ברוסיה כל מיני ניסיונות (פרלמנטריים, בלתי לגליים או לגליים למחצה) כדי ליצור מפלגת איכרים או של איכרים ושל פועלים, בנפרד מהמפלגה הליברלית ומהמפלגה הפרולטרית: כך קמו "האדמה והחופש", "רצון העם", "החלוקה השחורה", "הפופוליזם החוקי", "הסוציאליסטים המהפכנים" [סוציאליסטים רבולוציונרים – ס.ר.], "הסוציאליסטים העממיים", "אנשי העבודה", "הסוציאליסטים המהפכניים השמאליים" וכו'... במשך חמישים שנה היתה קיימת ברוסיה מעין מעבדת ענק למען ייצור מפלגת "איכרים אנטי קפיטליסטית". כידוע, לבש ניסיון "המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית" (ס.ר.) ממדים עצומים: ב-1917 היתה מפלגה זו, לזמן מה, למפלגת הרוב בתוך ציבור האיכרים. מה היו התוצאות? היא ניצלה את המצב כדי למסור את האיכרות לידי הבורגנות הליברלית. הסוציאליסטים המהפכניים התאחדו עם האימפריאליסטים של מדינות ההסכמה ונטלו חלק במאבק המזוין נגד הפרולטריון הרוסי.

כבר בוועידת 1909 תמך לנין בנוסחה "שלטון הפרולטריון המוביל אחריו את האיכרות". כאן, בנוסחה "אלגברית" זו, הוציא הוא מכלל אפשרות את הרעיון בדבר מפלגת איכרים עצמאית ובדבר תפקידה הדומיננטי בקרב הממשלה המהפכנית. בכך נפתחה הדרך ל"תזיסים של אפריל".

לנין נאבק בתלמידיו

לאחר שפרצה מהפכת פברואר 1917, התכונן לנין לחזור לרוסיה וכך כתב במכתב הפרידה שלו לפועלי שווייץ: -

"אין הסוציאליזם יכול לנצח מיד ברוסיה, כי רוסיה היא ארץ איכרים, אחת הארצות הנחשלות ביותר באירופה. אולם המון האיכרים יכול להנהיג את המהפכה האגררית הבלתי נמנעת והבשלה עד לכדי הפקעת השטח העצום של האחוזות הגדולות. כשלעצמו, שינוי זה איננו סוציאליסטי, אבל הוא היה נותן דחיפה ענקית לתנועת הפועלים העולמית. הוא היה מבסס במידה עצומה את עמדות הפרולטריון הסוציאליסטי ברוסיה ואת השפעתו על הפועלים החקלאיים והאיכרים העניים... אין בכוחו של הפרולטריון הרוסי לסיים לבדו את המהפכה הסוציאליסטית, אבל הוא יכול לתת למהפכה הרוסית תנופה שתיצור את התנאים הטובים ביותר עבור המהפכה הסוציאליסטית ותתחיל אותה במובן מסוים. הוא יכול להקל על ההתערבות, בקרבות המכריעים, של בעל בריתו העיקרי, הנאמן ביותר, הבטוח ביותר – הוא הפרולטריון האירופי והאמריקאי... תחי המהפכה הפרולטרית המתחילה באירופה!"

כך התקרבו וחפפו זו את זו השקפותיהם של לנין וטרוצקי. לנין הגיע לידי מסקנה כי המהפכה העומדת על סדר היום ברוסיה הינה פרולטרית, כי המשטר העומד לקום הוא "דיקטטורת הפרולטריון" ולא "דיקטטורה דמוקרטית של הפועלים והאיכרים", כלומר שהמהפכה תהיה כבר סוציאליסטית. אולם ברור היה, כי בתורת מרכסיסטים לא יכלו לנין וטרוצקי לקבל את התיאוריה שגובשה שמונה שנים לאחר זאת בדבר "סוציאליזם בארץ אחת"; לנין לא תיאר לעצמו כי תוכל לקום חברה סוציאליסטית בנפרד מארצות אירופה המתקדמות; הפרולטריון הרוסי יכול רק "להתחיל את המהפכה הסוציאליסטית במובן מסוים". הוא חזר לא פעם על ההנחה, כי בלי עזרת המהפכה הפרולטרית במערב, בלתי נמנעת היא הרסטורציה ברוסיה, והוא לא שגה, אף כי לא בדיוק כפי שחזה: הביורוקרטיה הסטאלינית איננה אלא השלב הראשון של הרסטורציה הבורגנית.

ואמנם, כאשר לנין חזר לרוסיה, הוצרך הוא לנהל מאבק קשה עם תלמידיו בצמרת הבולשביקית, אשר לא הבינו את המפנה שחל בניתוח שלו. לדעתם, הקריאה למעמד הפועלים להתכוון לתפיסת השלטון, היה בה מעין הרפתקנות ופסיחה על הסיסמה הישנה של המפלגה, ולאלה ענה לנין:

"הדיקטטורה הדמוקרטית התגשמה בתקופת השלטון הכפול בצורה מסוימת ועד לנקודה מסוימת" [השלטון הכפול: התקופה שבה פעלו זה לצד זה ממשלה בורגנית וסובייטים של פועלים]. לדבריו של לנין רק מובן אחד: אין ולא תהיה "דיקטטורה דמוקרטית" אחרת זולת הנפל העלוב של כפילות השלטון, ושומה על כן על הבולשביקים "לחמש עצמם מחדש", כלומר להחליף את הסיסמה.

אילו התגשמה "הדיקטטורה הדמוקרטית" רק בצורת משטר קרנסקי, שהיה בשירות לויד ג'ורג' וקלמנסו, היה עלינו לקבוע כי ההיסטוריה לעגה בצורה אכזרית לסיסמה האסטרטגית של הבולשביזם. אולם לא כן היה. הסיסמה הבולשביקית התגשמה, אלא שהדבר קרה אחרי חודש אוקטובר, ולא לפניו. מלחמת האיכרים, לפי ביטויו של מרכס, תמכה בדיקטטורת הפרולטריון. הודות לאוקטובר, שיתוף הפעולה בין שני המעמדות הושג בקנה מידה ענקי. לנין עצמו ראה במהפכה זו, מהפכת אוקטובר, את המהפכה הדמוקרטית האמיתית, וכתוצאה מכך את התגלמותה האמיתית, אף כי בשינוי צורה, של הסיסמה הבולשביקית הישנה. ממשלת פברואר הבורגנית, הקשורה עם בעלי האחוזות (הנסיך לבוב, מליוקוב!), הנגד-מהפכנית במעמקיה, מוגרה על ידי מהפכת אוקטובר אשר היתה מעל לכל מהפכה דמוקרטית ("בורגנית"); דווקא בשל כך יכלה מהפכת אוקטובר לכונן את דיקטטורת הפרולטריון!

לאחר מותו של לנין הוכיחו ה"אפיגונים" שלו (אשר מרדו באפריל 1917 בתזיסים שלו ונבהלו בספטמבר מפני קריאתו להתקוממות), כי לא הבינו מאומה בהנחות התיאורטיות שלו. יתר על כן, הם סיגלו לעצמם החל מ-1925 את תורת השלבים המנשביקית, נגדה נלחם הבולשביזם מתחילתו, כזכור. לפי תורה זו, יש להגשים את המהפכה הבורגנית בברית עם "הבורגנות הלאומית" ו"הליברלית", ורק לאחר מכן (למעשה באחרית הימים) ניתן לחשוב על "מהפכה סוציאליסטית".

*     *     *

לכן, ננסה לסכם את הניסיון שנצטבר בכל מהפכת אוקטובר בכמה הנחות: –

  1. לגבי ארצות בעלות התפתחות בורגנית מפגרת, ובמיוחד לגבי ארצות העולם הקולוניאלי, הפתרון האמיתי והשלם של משימותיהן הדמוקרטיות ושל משימת השחרור הלאומי אינו יכול להיות אלא במסגרת דיקטטורת הפרולטריון, המעמידה עצמה בראשה של האומה המדוכאת, ובמיוחד של המוני האיכרים שלה.
  2. לא רק השאלה האגררית, אלא גם השאלה הלאומית, נותנות לאיכרות תפקיד מכריע במהפכה הדמוקרטית, והן תובאנה לידי פתרון רק תחת ברית הפרולטריון והאיכרות; אולם ברית זו לא תתגשם אלא תוך מאבק ללא פשרה נגד השפעת הבורגנות הליברלית הלאומית.
  3. פרולטריון העולם כולו נותן את תמיכתו הבלתי מותנית במאבק העמים הקולוניאליים למען עצמאותם הלאומית; שהרי מאבק זה, כאשר הוא מוציא את העמים הנחשלים מהשיטה "האסייתית", מן הפרטיקולריזם, משיעבוד זר, מנחית מהלומות עצומות באימפריאליזם, אויבו של הפרולטריון.
  4. אם הארץ הנחשלת אינה מצליחה להגביה עצמה עד לשלטון הפועלים, ואם לא ינצח הפרולטריון הבינלאומי, כשהיא מוקפת על ידי הקפיטליזם ושקועה בתוככי הניגודים האימפריאליסטיים – אז בהכרח תהיה עצמאותה של המדינה הנחשלת לפיקציה; ומשטרה המדיני – תחת השפעת הניגודים המעמדיים הפנימיים ובלחץ החוץ – ייפול לידי דיקטטורה המופנית נגד העם (מעין שלטון קורנילוב...).
  5. אין לערוך הבדלה אטומה בין הארצות הנחשלות והמתקדמות, בין המהפכה הדמוקרטית והסוציאליסטית. מתפקידה של המפלגה המהפכנית לשלבן ולשעבדן למאבק העולמי של המדוכאים במדכאים. כשם שהכוח היחיד המהפכני באמת בתקופתנו הוא הפרולטריון הבינלאומי, כך גם הפרוגרמה היחידה המסוגלת לחסל כל דיכוי, חברתי ולאומי, היא פרוגרמת המהפכה המתמדת.
  6. רק תחת הנהגתו-הוא המהפכנית יהיה בכוחו של הפרולטריון בעולם הקולוניאלי לנהל עד הסוף שיתוף פעולה מנצח עם הפרולטריון במרכזי המטרופולין, ועם מעמד הפועלים העולמי בכללותו. שיתוף פעולה זה בלבד מסוגל להביא את העמים המדוכאים להשתחררות שלמה וסופית.
  7. פרספקטיבה זו אין משמעה בשום פנים כי על הארצות המפגרות לחכות לסימן הארצות המתקדמות, או כי על העמים הקולוניאליים לחכות בסבלנות עד כי הפרולטריון במרכזי המטרופולין יבוא להצילו. העזרה תבוא למי שיעזור לעצמו. על הפועלים לפתח את המאבק המהפכני בכל ארץ, קולוניאלית או אימפריאליסטית, שבה קיימים תנאים נוחים, ועל ידי כך להראות את הדוגמה לפועלי הארצות האחרות. רק היוזמה, הפעילות, התושייה, מסוגלות לממש את הסיסמה הנושנה: "פועלי כל הארצות – התאחדו!".
  8. דיקטטורת הפרולטריון, אשר כבשה את השלטון בתורת כוח מנהיג של המהפכה הדמוקרטית ("הבורגנית"...) נעמדת מהר מאוד בפני משימות אשר יכריחוה להתנכל עמוק לזכות הבעלות הבורגנית. המהפכה הדמוקרטית, במרוצת התפתחותה, הופכת ישירות למהפכה סוציאליסטית. כיבוש השלטון על ידי הפרולטריון אינו שם קץ למהפכה, אלא רק פותח אותה.
  9. המשימה המרכזית העומדת על סדר היום בארצות הקולוניאליות היא אם כן מהפכה פרולטרית הפותרת את משימות המהפכה הבורגנית והמתחילה לאחר מכן במהפכה הסוציאליסטית. פרוגרמת המהפכה כוללת סיסמאות דמוקרטיות, סיסמאות-מעבר, וסיסמאות סוציאליסטיות. משקלן של אלה ואלה בתוך הפרוגרמה, קצב ומועד הצגתן, תלויים ברמתה הכלכלית של הארץ ובאינטרסים החיוניים של ברית הפרולטריון והאיכרות הענייה.
  10. המהפכה הסוציאליסטית מתחילה על השטח הלאומי, מתפתחת בזירה הבינלאומית, ומסתיימת בזירה העולמית; היא אינה מסתיימת אלא עם ניצחון החברה החדשה על כל כדור הלכת שלנו.