להלן אנו מביאים קטע מתוך רשמי ביקור שערך ראלף שיינמן, מזכירו של הלורד ברטראנד ראסל, בווייטנאם בשנה שעברה. רשמי הביקור מופיעים בנספח לספרו של ברטראנד ראסל "פשעי מלחמה בווייטנאם" (הוצאת אלן אנד אנווין, לונדון 1967).
…לאחר זמן חזרתי להאנוי ונפגשתי עם ד"ר נגויין, אדם צעיר אשר אך זה הגיע לצפון וייטנאם מהשטח המשוחרר שבדרום. רופא זה לקה בעיוורון שנגרם על ידי כימיקלים מרעילים והיה נתון בטיפול. בתוכניתו היה לחזור לדרום. שיחתו אתי ארכה מ-8.00 בבוקר עד 11.30 בלילה. הוא תיאר לפני את טיבם של הכימיקלים, תכונותיהם, סגולותיהם הביולוגיות, את הכפרים שנגדם הופעלו ואת ההשפעות המשונות שהיו לכימיקלים על האנשים שבאו איתם במגע.
"הנני קורבן לעיוורון שנגרם על ידי כימיקלים רעילים. עתה חזרה אלי חלקית הראייה בעין אחת. טיפלתי בקורבנות לאין מספר של הכימיקלים. נשאתי אשה אחרי 1954, אך הטרור של ממשלת סייגון הכריח אותי לעקור משם. אילו נשארתי, היו כופים עלי להתגייס לצבא הבובות. מאז הקדשתי את עצמי לחלוטין לטיפול בקורבנות של עינויים ומלחמת גזים וכימיקלים. משפחתי נמצאת במצב דומה לזה של משפחות רבות אחרות מדרום וייטנאם. הממשלה הכריחה את אשתי להתגרש ממני ולהינשא לקצין בצבא הבובות. השבח לאל שלא היו לי ילדים. נולדתי במחוז בינה-דינה, אבי עסק ברפואה טבעונית. אני בן 36.
"בגלל הטרור וההפצצות האמריקאיות הנרחבות, היה עלי לנוע ללא הרף בג'ונגל ובהרים של דרום וייטנאם. הייתי תמיד בתנועה וביקרתי במחוזות אחרים שבדרום. אין לתאר את המצב השורר שם. מעשי הזוועה של קציני וחיילי ארצות הברית הם בלתי פוסקים. פשעי צבא ארצות הברית גרמו למספר עצום של מקרים רפואיים, לסבל לא יתואר אשר בו פגשתי יום יום במשך קרוב לשתים-עשרה שנים. טיפלתי אישית בקורבנות ממשלת ארצות הברית וחיילי הבובות של סייגון – אלה האחרונים פעלו כמעט בכל המקרים בנוכחות יועצים או קצינים אמריקאיים. הדבר ידוע לי מניסיוני הישיר. הקורבנות – אם הם נשארים בחיים – הופכים לבעלי מום. נפוצות ביותר הן מחלות מערכת העצבים ומערכת העיכול. לאחר מכן מופיעה שחפת הנגרמת על ידי מצבו הכללי של הקורבן. עלי לומר לך שהמדיניות בה נתקלתי היא מדיניות של השמדת עמנו, השמדה וניסויים בבני אדם. הם השתמשו ברעלים שונים להם ערכתי אנליזה. עם הרעלים נמנים כימיקלים שונים, גזים, פצצות זרחן ונפאלם. שמעתי ששלטונות ארצות הברית הכריזו כי חומרים אלה נועדו לבער את העצים והצמחייה. האמת היא שהחומרים ניתנים בריכוזים רעילים כבדים העשויים להביא מוות לאדם ולבהמה. בין החומרים אותם פגשתי ולהם ערכתי אנליזה היו:
- ד.נ.פ. (דיניטרופנול).
- ד.נ.או.סי. (דיניטריקורטו).
- 2; 4ד (חומצה דיקלופנוצינצטית).
- 2; 4; 5ט. (חומצה 2, 4, 5 דיקלופנוציאצטית).
"חומרים אלה רוססו בצורות שונות. בדרך כלל מפזרים אותם בצורת אבקה או מרססים אותם במצב נוזלי מאווירון. מרססים בבת אחת שטח של 25 עד 40 קמ"ר. חומרים רעילים אלה מרעילים את המים, המזון, הצמחייה, אדם ובהמה. הצמחייה והמים המורעלים גורמים להתפשטות החומרים בשטחים רחבים יותר. כמו כן מערבבים חומרי רעל באורז שאותו מוכרים או מחלקים לאוכלוסיה. נתקלתי בכך ב-1962 בכל רחבי המחוז קון-טום והמחוז ג'יא-לאי. את הרעלים ערבבו גם בסוכר שחולק לאוכלוסיה. בדקתי קורבנות המעשה וערכתי אנליזה של הסוכר המורעל בכפר לונג-מי ובמחוז קאן-תו בשנת 1964. כימיקלים הוחדרו לבארות ולמעיינות המספקים מים באזורים טראבונג, בא-טו, סון-הא אשר במחוז קוואנג-נגאי. באזורים אלה נהרגו 450 תואים ואני בדקתי 41 גופות של אנשים שמתו משתיית מים מורעלים אלה. הם מתו תוך יסורים רבים. בדקתי 11 ילדים שחלו באופן חמור לאחר ששחו בנחל שהורעל באופן כזה. שלושה מהילדים הללו לקו בעיוורון. לוחמה כימית זאת נמשכה ללא הרף. הייתי בכל המחוזות ונתקלתי בכך בכל מקום בו ביקרתי. חקרתי את תוצאותיה וטיפלתי בקורבנותיה בכל נדודי בדרום מאז 1961.
"מאז יוני 1964 נתקלתי תכופות בגזים הרעילים הבאים:
- כלורואצטופנמון;
- ברומבורזילציאנור.
"מאז 1965 התרחב במידה ענקית השימוש בכימיקלים ובגזים מרעילים אלה. הגזים שבהם נתקלתי הופעלו בצורות שונות. לפעמים בתוך רימוני יד, ולפעמים בפצצות ובמיכלים. בכמויות מסוימות נקראים הם בפי האמריקאים בשם "גזים מדמיעים"; אך שם זה מטעה, מפני שבהופיעם בריכוז כלשהו גורמים הגזים הללו לנקבים בריאות, שנק וברי-ברי. במקום סגור הם גורמים מוות באופן ישיר וגם חנק עקב חוסר חמצן. ריכוז של שלוש עשיריות מיליגרם של גזים מדמיעים כאלה במטר מעוקב אוויר יש בו כדי להמית.
"בתחילת נובמבר 1964 ערכו ארבעה מטוסי סקאיריידר הפצצה במקום שבו גרתי במחוז לאם-דונג. ההתקפה וההפצצה נמשכו כשתי שעות. אז באו הליקופטר ושתי דקוטות. ריח הכימיקלים היה ללא נשוא. הוא היה חריף וצרב את הנחיריים. הוא דמה לכלורופורם. מקץ חמש דקות נבלו לחלוטין עלי תפוחי האדמה המתוקים, שיבולי האורז והעצים. בהמות הבית סרבו לאכול וכמעט כולן מתו. האנשים במקום נתקפו בכאב ראש חמור. לאחר מכן נתקפו בשיעול בלתי פוסק. כולם הקיאו.
"אותו זמן ערכתי ניתוח לקורבן ההפצצה ולא הספקתי להתכסות בבד ניילון. נפגעתי קשות. ההרגשה הראשונה שלי היתה מחנק. חשתי חום צורב בעיני. המחנק היה חמור ביותר והקאתי בחוזקה תוך הפרשה של דם רב.
"לא עברה רבע שעה ומטוסי הדקוטה חזרו ושוב ריססו את הכימיקלים. אותה שעה כבר סבלתי מאינפקציה באף ואבד לי חוש הריח והטעם. שמתי לב שהעלים צופו בשכבה מבהיקה, מעין שכבת בנזין על פני המים. רשמי מההתקפה הכימית השנייה הם פחות חדים, מפני שאותה שעה סבלתי מתוצאות ההתקפה הראשונה. אולם הרגשתי בקור רב וכאב הראש עוד החמיר. האנשים שמסביבי סבלו מאותם סיפטומים.
"כאשר מרססים חומרים אלה, רצים האיכרים להציל את התבואה. הם גוזמים את הצמחים כדי לעצור בעד התפשטות הריקבון. כדי למנוע בעדנו מלהציל את יבולינו השתמשו מטוסי ארצות הברית בפצצות זמן של כימיקלים ונפאלם אשר שרפו הכל והשמידו את היבול לחלוטין. איש לא היה מסוגל לאכול אותו יום עקב השפעת הכימיקלים. כולם (ואני בתוכם) לא יכלו לישון. מערכת העצבים הושפעה באופן משונה. חשתי כאילו אני מעופף באוויר ולא הרגשתי את משקלי. הרגשתי צריבה מכאיבה בעיני כאילו היו מלאות חומצה או פלפל חריף. למחרת היו כל עופות הבית מתים. הדגים שבנחלים ובאגמים צפו, מחוסרי צבע, על פני המים. התואים מתו. העשב היה מורעל. כל הצמחים היו ללא עלים והצמחייה – בין שנשרפה ובין שלא נשרפה – החלה להירקב.
"כל הנשים ההרות וכל הבהמות המעוברות הפילו. הסימפטומים של היום הראשון החריפו כולם. לא יכולתי לראות ברורות. המשכתי להקיא דם והדבר החליש אותי והיה מכאיב. כולם סבלו קשות. לאחר עשרה ימים הופיע להק של מטוסים אמריקאיים ובשלישית פיזרו כימיקלים אשר השמידו את כל הצמחים שהאנשים החולים שתלו בינתיים בשארית כוחותיהם. הריסוס לווה בהפצצה ובצליפה. ראיתי תשע-עשרה גופות ושש-מאות פצועים קשה. שלושה אנשים לקו בעיוורון. עיני הושפעו במידה כזאת עד שלבסוף אבדה ראייתי. רק עתה חזר באופן חלקי כושר הראייה של עיני השמאלית. כל היבולים נשרפו והושמדו לחלוטין. האנשים המורעבים הוכרחו לאכול שורשים ופירות נגועים.
"האנשים לא היו מסוגלים לעבוד במשך שבועות וחודשים. אני לא יכולתי לזוז. הקאתי כל הזמן. גרוני, פי, קיבתי ומעי לקו בדלקת. לאחר חמישה-עשר יום, לא יכולתי לקרוא. מקץ חודש כבר לא ראיתי דבר. במשך שלושה חודשים יכולתי לאכול רק מרק, במשך כל אותם שלושה חודשים לא יכולתי לישון. מערכת העצבים שלי הושפעה בצורה כזאת שלא יכולתי לאבד את הכרתי. במשך כל אותו זמן סבלתי מכאבי ראש בלתי פוסקים. עיני היו כוויות. שוב ושוב חזרה התחושה של התעופפות באוויר. שערותי נשרו, לאחר שלושה חודשים ירד משקלי עד 48 ק"ג. שרר רעב כבד. האנשים אכלו מזון של ממש רק מקץ שלושה חודשים, כאשר הבשילו הבטטות שנשתלו לאחר ההתקפה השלישית. רבים מצמחים אלה היו נגועים.
"הטיפול שזכיתי לו הביא לכך שהתחלתי להחלים. עיני הימנית התעוורה לחלוטין ואתה יכול לראות את הגביש המכסה אותה, שחורים פזורים בו. הנני רופא ויודע אני שעיני הימנית היא חשוכת מרפא. מערכת העצבים שלי לקתה באופן כזה שאני מסוגל לישון רק לעיתים נדירות. אינני מסוגל עוד לנתח ואף על פי כן אחזור בכדי לטפל באנשים כמיטב יכולתי.
"כאמור, אנשים רבים התעוורו ללא מרפא. אחרי שעזבתי את המקום כדי לנסות לטפל בקורבנות אחרים נמסר לי שהמטוסים הופיעו שוב וריססו כימיקלים חדשים. בכל מקום שהם רואים צבע ירוק על האדמה הם באים להשמיד את היבול, לכרות את מטה לחמם של האנשים ולהביא רעב ומגיפה, נוסף על המחלות הקשות והמוות הנגרם על ידי הכימיקלים.
"בכל מקום אותו הם מרססים בכימיקלים הם מאיימים עלינו ברמקולים, משדרים מן האווירונים ומצווים על האנשים ללכת לשטחים שבשליטת סייגון, פן ימותו. אנשינו דבקים באדמה, תהי נגועה ככל שתהיה. אנשים ממקומות אחרים באו לעזור להם. נכון גם שקפיטליסטים וייטנאמיים הביאו אורז, אותו הם מוכרים במחיר מופקע. כאשר הניצולים מתאוששים הם מתחילים לברא את היער בכדי לעבד אדמה בלתי נגועה. אורגנו גם משמרות המזהירים מפני מטוסים.
"טיפלתי בקורבנות מאז 1961. רוב האנשים חייבים להתרפא בכוחות עצמם כי אין די רופאים לטפל בהם. לאחר תקופה ממושכת של מאבק המציאו אנשינו מסכות המגינות עליהם במידה מסוימת; אבל מאחר שהכימיקלים מרעילים את המזון והמים, כמעט ואין מנוס מתוצאותיהם. אנשינו נופלים קורבנות בכפריהם ובשדותיהם ללא הרף וללא הבחנה.
"…ברצוני לומר לך שאני אישית התרשמתי עמוקות מתנועת המחאה של הסטודנטים והאינטלקטואלים האמריקאיים. מחמאות אלה עשו רושם רב על עמי. אני מקווה שתעביר להם את תודותי העמוקות. אנו מרגישים כי אנו נאבקים לא למען וייטנאם לבדה, אלא למען כל עמי העולם. אני מקווה שאוכל לארח אינטלקטואלים אמריקאים בווייטנאם עצמאית. תודתי וברכותי החמות נתונות לברטראנד ראסל. אני מאחל לו שעוד יאריך ימים ושיצליח בפעולותיו למען האנושות. הנני אסיר תודה לך.
"…יכול אני לומר לך שאנשים אלה אינם 'וייטקונג'. הם אנשים פשוטים אשר נמלטו מהכפרים הסטראטגיים. כל החומרים הכימיים שציינתי קודם הופעלו בתערובות כדי לגרום לתוצאות מצורפות ולהשפיע גם על הצמחייה וגם על החי. אשר לגז המרעיל, הרי הוא מובא במיכלים ומחדירים אותו למקלטים שבהם נשי וילדי המקום מתחבאים. הייתי בפו-לאק בזמן התקפה אמריקאית שבה השתמשו חיילי ארצות הברית בגז מרעיל. בדקתי שמונים הרוגי גז. את אלה שנפגעו במה שהאמריקאים מכנים 'גז מדמיע' אפשר היה להציל רק על ידי מתן טיפול מיידי. הגזים האחרים הורגים ואין כל אפשרות לרפא את קורבנותיהם. הגז המדמיע מופעל נגד האנשים שבמקלטים, הוא דוחה משם את החמצן וגורם למות האנשים שבפנים. התוצאה היא כמו זו של גזים מסוכנים יותר. ממשלת ארצות הברית ורוברט מקנאמארה הכריזו כי גז מרעיל הוא 'נשק בסיסי' של כוחותיהם בווייטנאם ובכל התקפה ובכל מחוז מותקף הם משתמשים בגז מרעיל – ממטוסים, מהליקופטרים ובהתקפות קרקע. כשהם רואים ירק על האדמה הם מרססים כימיקלים מרעילים וגז. וכך, מאז 1961 היו חיי זרם מתמיד של פגישה עם קורבנות וטיפול בהם.
הנה קטעים מיומני הרפואי. כמה מרשימותי כתובות צרפתית:
"5,4,3 במרס 1965.
"ריסוס מהאוויר של כימיקלים בכפר לונג-פונג, אזור בינה-דאי, מחוז בן-טרי. נבדקו שלושים גופות. מאתיים חולים אנוש. תשעים אחוז מבהמות הבית מתות. כל היבול והצמחייה הושמדו. רעב ומגיפה בלתי נמנעים. שוב, אין מה לעשות.
"זרחן: הקורבנות נרקבים אחרי חשיפה. אבדה תקווה לחיי נגויין ואן-בא".