הסיפור הוא ישן וידוע ומוכר היטב: תסיסה ומרי נגד כיבוש זר. מייד לאחר המלחמה היה הציבור הערבי הפלשתינאי נתון בהלם – על זה דיברו וכתבו הרבה. אבל הציבור הישראלי היה, ברובו, נתון בגן עדן של שוטים – ועל זה לא דובר הרבה, כי כמעט לא היה מי שהבין.
הוצעו כל מיני הצעות ונדונו "פתרונות" למיניהם: סיפוח, מדינת-חסות, פדרציה. הועלו נימוקים בעד ונגד. אבל איש לא הביא בחשבון, בתור גורם קבוע וחשוב, את התגובה הנורמאלית של האוכלוסיה האזרחית הערבית: אי-השלמה, אי-הסכמה.
גם אלה שהציעו פדרציה ו"הגדרה עצמית", לא התייחסו ברצינות לאפשרות שערביי הגדה המערבית וירושלים לא יסכימו ל"הגדרה עצמית" כגון זו שהוצעה, ולא ישלימו איתה. בעלי ההצעה אפילו קבעו – כדבר המובן מאליו – שירושלים המזרחית תהיה בתוך שטח ישראל ומחוץ לתחום ההגדרה העצמית הפלשתינאית; הם לא דנו באפשרות של התנגדות האוכלוסיה לסיפוח זה.
אחרי פתיחת המחסומים בין שני חלקי ירושלים, נשתררה בעיר אווירה של פסטיבל: קדחת של קניות. יהודים וערבים התערבבו בהמון אחד ועסקו במקח-וממכר זה עם זה בידידות רבה וללא מחיצות לאומיות. רבים פירשו תופעה זו כהוכחה ש"הניתוח עבר בשלום" ושערביי ירושלים יסתגלו למעמדם החדש. אך למעשה הוכיח ה"פסטיבל" רק שיתכן מגע אישי לבבי בין יהודי וערבי (אפילו אם מגע זה נוצר כתוצאה של כיבוש!), שאין המחיצות הלאומיות מונעות התנהגות אנושית תקינה ויחסים אנושיים נורמאליים – בייחוד כאשר יחסים אלה מדורבנים על ידי אינטרס כלכלי הדדי. אבל לכל ה"פסטיבל" הזה לא היה שום קשר לשאלה אם ערביי ירושלים, בתור ציבור, ישלימו עם העובדות הפוליטיות והמצב הפוליטי החדש שממשלת ישראל רוצה להטיל עליהם.
הירבו להצביע על כך שהכיבוש הישראלי בוצע ללא פגיעות נרחבות באוכלוסיית שטחי הכיבוש. היו שהסיקו מכאן שאוכלוסיה זו לא תגלה התנגדות לשלטון ישראלי. זוהי מסקנה מוטעה. נכון שהפגיעות באוכלוסיה האזרחית במהלך המלחמה היו, בדרך כלל, מצומצמות. אבל ידוע שעמים אינם משלימים גם עם כיבושים בלתי-אכזריים. מעשי אכזריות עלולים לדחוף את האוכלוסיה לפעולות נואשות במיוחד של התנגדות. אבל התנגדות קיימת גם כאשר הכובש נוהג פחות או יותר "כשורה" ואינו חורג מעבר למה שנחשב "מקובל" ואפילו "הכרחי" בזמן מלחמה (כמובן, במקרים כאלה הכובש מאשים אחרי-כן את הנכבש שהוא "כפוי-טובה"…).
היו גם כאלה שניסו ללמוד גזירה שווה בין המיעוט הערבי של ישראל ה"ישנה", לפני המלחמה, לבין אוכלוסיית השטחים שנכבשו לאחרונה. כידוע, לא היו – במשך 19 שנה – גילויים רציניים של מרי בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל. אולם יש הבדל ניכר מאוד בין שני המקרים. הערבים שנותרו בישראל אחרי מלחמת 1948 היו שרידים של חברה הרוסה, ללא שכבה רצינית של אינטליגנציה (ולכן גם ללא שכבת מנהיגות פוליטית), ללא ריכוזים עירוניים גדולים. אבל הגדה המערבית איננה הגליל המערבי, שכם אינה נצרת וירושלים המזרחית אינה ואדי ניסנאס. זוהי אוכלוסיה שלמה, על כל שכבותיה (ובכלל זה שכבה לא מבוטלת של אינטליגנציה ובעלי מקצועות חופשיים), הכוללת ריכוזים עירוניים מובהקים. יתר על-כן: במדינת-ירדן היתה אוכלוסיה זו האלמנט המפותח, הפעיל והתוסס ביותר.
בעשרים השנים שקדמו לסיום המנדט הבריטי, היתה החברה הערבית נתונה תחת שלטון קולוניאלי, תוך התחרות מתמדת עם הסקטור היהודי שהיה מודרני הרבה יותר ממנה ונהנה מיתרונות טכנולוגיים ופוליטיים מכריעים. כתוצאה מכך נתעוותה התפתחותה של חברה זו. אבל בשנים שחלפו מאז סיום המנדט היה המצב שונה לחלוטין. שררו תנאים אשר איפשרו לחברה הפלשתינאית להתפתח מבחינה כלכלית וחברתית ולרכוש גם מידה לא מבוטלת של ניסיון פוליטי ובעיקר ביטחון עצמי פוליטי.
ובכן, התחילו גילויי תסיסה והתנגדות של האוכלוסיה בשטים הכבושים; ולאור הניסיון ההיסטורי אין קושי רב לנחש כבר עתה כמה שלבים בהתפתחות העתידה של פרשה זו.
כמו בכל ארץ אשר בשליטתה נמצאים שטחים עם אוכלוסיה עויינת, תתחלק דעת הקהל גם בישראל לשני מחנות (בימים אלה כבר החלה חלוקה זו להסתמן). מחנה אחד – עימו יימנו החוגים השוביניסטיים והריאקציוניים ביותר – יקרא לנקיטת צעדים של דיכוי אכזרי. הוא יטען כי "הערבים מבינים רק את שפת הכוח", כי מדיניות של "יד רכה" רק תעודד אנשים נוספים להצטרף ל"מסיתים". לעומתם, יצביעו אחרים על כך שמדיניות של "יד קשה" רק תעמיק את המרירות ותחריף את ההתנגדות.
אין לדעת בדיוק באיזו דרך תלך הממשלה; מן הסתם היא תנקוט בתערובת של שתי השיטות ותאחוז גם בסוכריה וגם בפרגול. אולם דבר אחד ברור – חופש הדיבור והחרויות האחרות בתוך ישראל גופה לא יגדלו בעקבות המצב החדש, אלא להיפך; הצורך המתמיד "לשמור על החוק והסדר" בשטחים המוחזקים לא ייצור אקלים ליבראלי במיוחד בתוך ישראל…
בקרב הציבור הישראלי תקנה לה מהלכים הדיעה שמעשי ההתנגדות הם גילויים של כפיות טובה נוראה הנגרמים בעיקר על ידי הסתה מבחוץ. הרי ארץ-ישראל כולה שייכת ליהודים בתוקף זכות עתיקת יומין. האם לא קראו הערבים את התנ"ך? כיצד מעיזים הם לערער על כך שלהם מגיע לכל היותר מעמד של דיירי-מישנה? והרי אנו מביאים להם תרבות מערבית וקידמה טכנולוגית; כיצד לא יכירו לנו תודה? אין זאת כי-אם ידם של חתרנים ומסיתים מבחוץ בדבר!
גם בתוך הציבור הערבי בשטחים הכבושים יתהוו מחנות שונים. ראשית, יהיו כאלה אשר ישתפו פעולה עם השלטון הישראלי – אם מתוך פחד ואם מתוך אינטרס של טובת הנאה. גם זו תופעת לוואי של כל כיבוש וסיפוח.
אבל מסתבר שגם בין המתנגדים לשיתוף פעולה יפרצו – במוקדם או במאוחר – ניגודים. עד עתה (כך לפחות אפשר להתרשם מהידיעות שפורסמו בעיתונים) הונהגו גילויי ההתנגדות על ידי החוגים שהיו מקורבים לשלטון הירדני. נכבדים אלה הפסידו ברובם את מעמדם הגבוה וטבעי הוא שהם מתמרמרים ונוטים להביע את נאמנותם לכתר הירדני. אולם רוב הערבים הפלשתינאים – ובעיקר בני השכבות העממיות – לא אהדו מעולם את מלכות ירדן, ובהיותם תחת שלטונה הירבו להתמרד נגדה.
הנכבדים, אנשי אמונו של חוסיין, ינסו כמובן לשכנע את ההמונים, כי עתה – תחת הכיבוש הישראלי – עליהם לשכוח את מריבות העבר ולהתלכד תחת הנהגתם, כלומר תחת הנהגת הנכבדים. אבל ספק אם יצליחו בכך לגמרי. שהרי כל קואליציה בין ההמונים לבין נכבדים אלה היא בלתי-טבעית. השכבות העממיות למדו מניסיונן כי אין לתת בהם אמון, והם חשודים תמיד בנטייה להתפשר עם השליט ולשתף פעולה איתו. יתר על-כן, קשה להניח כי המוני הפלשתינאים, אשר שאפו תמיד להפיל את כיסא חוסיין, יסכימו להנהגתם של אלה הרוצים פשוט לחזור למצב הקודם, תחת כנפי מלך ירדן. מסתבר כי ההמונים יהיו מוכנים להחזיר את שלטון ירדן רק כדי להפיל את חוסיין.
כך או אחרת, הניסיון ההיסטורי מלמד כי גם באוכלוסיה הנתונה תחת שלטון זר לא חדל המאבק הפנימי אלא נמשך, ולעתים מחריף. כמעט בכל תנועת-התנגדות שקמה אי-פעם מתהווה קיטוב בין מעמדות שונים, בין מתונים לקיצוניים, בין לאומנים גרידא לבין אלה אשר להתנגדותם לשלטון זר מתלווה תוכן סוציאלי.
כאמור, לא קשה לנחש כבר עתה כמה מהשלבים הבאים של הפרשה. אבל אי-אפשר לחזות מראש כיצד בדיוק יתפתחו העניינים בטווח רחוק יותר. סימני שאלה רבים ייפתרו רק בזמנים שיבואו. אין להניח שיהיו אלה זמנים קלים.