למאבק האין סופי וחסר התכלית בין הלאומנות העברית (הציונות), לבין הלאומנות הערבית, במזרח התיכון – נוספה חולייה צבאית נוספת – מלחמת ששת הימים.

במלחמה זו הוכיחה הציונות שוב את עליונותה הצבאית בהנחילה מפלה צבאית לצבאות של המדינות השכנות. ברם, האווילות הלאומנית היא כה נחרצת, שהיא מבצבצת יום יום מבעד למסך הניצחון הצבאי, וגורמת לה שתהא נעה, עם סיסמאות הכיבוש והסיפוחים, אל המבוי הסתום.

כי מה בעצם רוצה הציונות? ננסה לנסח זאת בפשטות, על רגל אחת: הציונות רוצה ליצור בא"י (פלשתין) ובסביבתה מדינה יהודית גדולה עד כמה שאפשר, חזקה עד כמה שאפשר, עם מספר רב של יהודים עד כמה שזה אפשר ועם מספר מועט של ערבים עד כמה שזה אפשר; ואם אפשר, בלי ערבים בכלל.

מבחינת השטחים, גדלה הטריטוריה הנשלטת על ידי ישראל במאוד מאוד. אבל גם קווי הפסקת האש הנוכחיים גובלים עם מדינות ערביות (מה לעשות, גם פאקט זה עובדה). נוסף לכך, מסתבר שבכל הטריטוריות הללו חיים כמיליון ושלושת רבעי המיליון ערבים. אכן, זו צרה צרורה. אילו חיינו במאה הקודמת או בראשית המאה הנוכחית, יתכן שאפשר היה להצליח לגרש אותם ערבים לכל הרוחות, כדי ליישב במקומם ציוויליזציה מערבית "מתקדמת", "בלתי ברברית", יהודית כמובן. אבל כנראה שב-1967 שוב קשה לעשות את אשר אולי היה ניתן בשנים הטובות ההן.

העם נתון עדיין בעיצומו של שכרון הניצחון, שעה שמנהיגיו עסוקים במלאכה שמעצם טבעה אינה יכולה לעלות יפה. האידיאה הציונית אינה מסוגלת לעכל מדינה דו לאומית כפי שהיא למעשה אחרי הכיבוש. מאידך גיסא, אינה מסוגלת גם לסגת מן הכיבושים – הן מטעמי יוקרה והן מטעמים של רצון חריף להתפשטות. רק האל הטוב יודע כיצד ייצאו קברניטינו הלאומיים מן הדילמה. אנו רק מוצאים לנכון להזהיר כי מדינת ישראל נמצאת על דרך זרועת חתחתים. לגמרי לא בטוח שישראל תצליח לייבא הנה עוד כמה מיליוני יהודים כדי להיות חזקה יותר. אבל לגמרי בטוח הוא כי כדי להחזיק בשטחים הכבושים ובמערך הצבאי של הסדרי הפסקת האש – תיאלץ המדינה ברצון או באי רצון להיעשות למדינה צבאית מובהקת, המחזיקה מנגנון דיכוי אלים כנגד קרוב למחצית האוכלוסיה שבשליטתה. למדינה כזו יצטרכו ליצור את ההנהגה הפוליטית המתאימה, וברור שלשם כך עדיף דיין, או משהו אחר מאותה אסכולה.

אין אנו "פטריוטים" – אנו סוציאליסטים. סוציאליסטים מאותו סוג הסבור כי בעיית המזרח התיכון אינה בעיה לאומית אלא בעיה מעמדית. העניין העומד על הפרק הינו, ונשאר אף אחרי המלחמה, הזנקת החברה של המזרח התיכון מן הנחשלות אל הקידמה החברתית; מן החברה האגררית מעוטת הפיתוח – אל חברה תעשייתית מפותחת, בעלת רמת חיים גבוהה, רמת חינוך והשכלה גבוהות, רמה גבוהה של שירותים ציבוריים, בעלת רמה טכנולוגית ופריון עבודה גבוהים. זו משימת ענק שתימשך לפחות שנות דור. להרים משימה כבירה כזו יכול רק משטר חברתי אשר בא מן השכבות הנמוכות המהוות מרבית מניינו של העם, פועל בשמן, למענן ותחת ביקורת בלתי פוסקת של נציגיהן; משטר חברתי אשר ירכז בידיו את השליטה על אמצעי הייצור העיקריים. אנו קוראים למשטר כזה – משטר סוציאליסטי. בשביל להקים משטר כזה, או מערכת משטרים כזו, כאן, במזרח התיכון, יש לחולל מהפכה, או סידרת מהפכות, אשר ינתצו את מנגנוני המדינות הקיימים ויקימו תחתם מדינות מהפכניות של הפועלים והאיכרים.

כדי לחולל מהפכות כאלו צריך להקים כוח פוליטי שיזרוק לכל הרוחות את הלאומנות. שייצא בריש גלי נגד הלאומנות הערבית השואפת, בחמת טירופה, להשמיד את ישראל – ובעת ובעונה אחת נגד הלאומנות המטורפת של הציונות המשחקת במטבעות של ייהוד הגליל; סיפוח הגדה; שטחים "משוחררים" (משוחררים ממה?); ארץ ישראל השלמה יהודית (שלמה עד איפה?) וכו'.

אנו אנשי הארגון הסוציאליסטי הישראלי מכריזים קבל עם ועולם, כי גמרנו אומר להיות בין מקימי אותו כוח פוליטי מהפכני. אנו מעטים וחלשים וכן גם דומינו בארצות ערביות שונות. אך אין ספק בליבנו, כי הדגל שאנו מניפים עוד יאסוף תחתיו את טובי בני האדם המהפכניים, אנשי שמאל וקידמה אמיתיים, הן בישראל והן ברחבי המזרח הערבי.

בתוך חשכת הלאומנות שהורידה מלחמת ששת הימים על אזורנו אנו קוראים לכל היסודות השמאליים הממשיכים לדגול במהפכה סוציאליסטית – לא להתייאש, להיטהר מן הלאומנות ולהינתק ממנה כליל, ולפתוח בעבודת הנמלים של הכנת הכוח אשר רק הוא יהיה מסוגל להביא למזרח התיכון את תקוות המהפכה המשחררת.

הבה נפעל יחד כך, שאם ניאלץ לאחוז שוב בנשק, לא ניאלץ להילחם עם נגד עם אלא קידמה מול ריאקציה; סוציאליזם מול אימפריאליזם; פועלים ואיכרים מול פאודלים וקפיטליסטים.

פ. עודד

*

מ. מחובר: הערה למאמרו של פ. עודד

ברצוני להסתייג מן הניסוח של פ. עודד, אשר לפיו יוצא כאילו בעיית המזרח התיכון איננה לאומית, כי אם מעמדית – וביתר דיוק: הבעיה היא הנחשלות החברתית והכלכלית של המזרח הערבי.

האם הבעיה של שחרור מן האימפריאליזם והשגת עצמאות אמת אינה (לפחות בחלקה) בעיה לאומית? האם הבעיה של פיצול העולם הערבי, שנכפה באופן מלאכותי על ידי המנצחים במלחמת העולם הראשונה (לצרכיהם הם) אינה בעיה לאומית? האם הסכסוך בין הציונות והערבים אינו סכסוך לאומי? האם הבעיות שנוצרו עקב קיום הציונות באזור והתפתחות "המפעל הציוני" על חשבון ערביי ארץ ישראל אינן בעיות לאומיות? האם לא קיימות באזור בעיות של איחוד לאומי והגדרה עצמית לאומית?

אמנם, יכול היה פ. עודד לטעון כי כל הניגודים הללו הם למעשה חלק ממלחמת המעמדות העולמית. מצד אחד, האימפריאליזם (והציונות, שהיא בעלת בריתו הטבעית); ומצד שני, הכוחות הנאבקים לשחרור מן האימפריאליזם ולקידמה חברתית. זו, אולי, טענה נכונה – אבל גם אז יש לזכור כי ניגודים אלה מופיעים בחלקם כניגודים לאומיים – כלומר לובשים צורה של בעיות לאומיות. אולם פ. עודד אינו טוען כך: לדידו קיימת רק הבעיה החברתית הפנימית של המזרח הערבי. הוא נראה כחוזר על הטענה הידועה של התעמולה הישראלית הרשמית: "הסכסוך הישראלי-ערבי הוא פשוט תוצאה של קנאותם הלאומנית של הערבים, ואינו משקף שום בעיה לאומית אמיתית. מוטב לערבים שיתרכזו בפתרון בעייתם האמיתית – הנחשלות שלהם".
לדעתי אין אפשרות ואין צורך לכפור בקיומן של בעיות לאומיות – ובעיית איחוד העולם הערבי והסכסוך הישראלי-ערבי הן ללא ספק בעיות לאומיות. כמובן, ההשקפה הסוציאליסטית קובעת כי גם בעיות אלה אינן ניתנות לפתרון בדרך לאומנית, אלא בדרך המהפכה החברתית, בדרך הקמת משטר סוציאליסטי בארצות האזור. יתכן שזה מה שרצה בעצם לומר גם פ. עודד. אם כך, הרי הניסוח של דבריו מטעה מאוד. התעלמות מקיומן של בעיות ממשיות אינה יכולה בשום אופן לשרת את מציאת הדרך הנכונה לפתרונן.

*

פ. עודד: הערה להערה

הערת הח' מחובר למאמרי מעלה למעשה מחלוקת חשובה מאוד בתחום המהווה יסוד אידיאולוגי ממדרגה ראשונה לפעולתו של ארגון סוציאליסטי מהפכני.

כל קורא אשר יקרא את מאמרי לא יוכל לטעון כי יש בו התעלמות מקיומן של בעיות לאומיות. במאמר מנסה אנוכי להסביר כי השורשים למערכת הניגודים החריפים, בזירת המזרח התיכון, טמונים בקרקע העניינים החברתיים.

במערכת ההסברה רשאים סוציאליסטים לנסות ולקרב יסודות לאומניים מתקדמים, על ידי טיעון המוכיח, כי הבעיות הלאומיות – אשר מהוות לגבי הלאומנים את היסוד הראשוני במערכת הזיקות הפוליטיות שלהם – אף הן ניתנות לפתרון הטוב ביותר בדרך המהפכה הסוציאליסטית. אבל, לסוציאליזם עצמו אסור בשום אופן לרדת לאותן עמדות טיעון. בעשותו כן מפליג הוא למעשה ממעגן האינטרנציונליזם לעבר הסוציאליזם הלאומי, שאינו אלא אגפה השמאלי של הלאומנות.

הבה נבדוק את הבעיות הלאומיות שהעלה הח' מחובר בהערתו.

• עניין השחרור מן האימפריאליזם והשגת עצמאות אמת. דומה כי כיום, באוגוסט 1967, אין צריכים להתאמץ הרבה כדי להוכיח כי תורת השלבים בנושא של המהפכה בארצות הקולוניאליות, פשטה את הרגל. מאבק לאומי אנטי אימפריאליסטי שאינו מתגלגל למהפכה חברתית, מוביל ישירות לתופעה המכונה: ניאו-קולוניאליזם. דווקא תפיסת המהפכה האנטי-אימפריאליסטית מנקודת מבט לאומית מולידה את ה"קאסמים", ה"סוקרנויים" וה"נאצרים". יש צורך חיוני לשתף פעולה עם יסודות ממין זה בתקופות מוקדמות של המאבק המהפכני. אלא שצריך תמיד לזכור כי כסוציאליסטים, איננו מביטים או מנתחים את העניין כעניין לאומי, כפי שעושים היסודות הלאומניים השמאליים.
• עניין פיצול העולם הערבי וכו'. עניין האיחוד הלאומי לא היה בעיה לאומית ביסודו של דבר, אף לא בימי ביסמרק ואיחוד גרמניה. זה היה אינטרס מובהק של הבורגנות שקישטה עצמה בנוצות לאומיות לשם כיבוש המדינה הלאומית המאוחדת. פיצול ארצות המזרח התיכון על ידי האימפריאליסטים נבע הן ממקח וממכר בין-אימפריאליסטי והן מאינטרס השליטה היעילה של המטרופולין בקולוניות. אם הסוציאליזם אינו יוצא נגד סיסמת איחוד העולם הערבי, אלא דווקא תומך בה – אין זה על שום שיש לו נטייה להחזיר את הערבים אחורה, לימי ה"זוהר" שלהם, אלא משום שטוב יותר שהמהפכה תנצח על פני יותר שטחים של כדור הארץ; כן, גם קל יותר להתקדם, למדינה מהפכנית המקיפה אוכלוסין רבים על פני שטחים גדולים, ויכולה לתכנן את הכלכלה וההתקדמות החברתית תוך ניצול אינטנסיבי של המקורות. גם אילו היה המזרח התיכון מאוכלס בעשרים סוגים לאומיים היה האיחוד עדיף, מנקודת מבט מהפכנית. מאחר שהסיסמה הלאומית יכולה להשתלב במסע המהפכני, יש לאמצה. אבל שוב – מבלי שהמהפכנים עצמם יחלו לאמץ את האיחוד כסיסמה ראשית ואת הסוציאליזם – רק כדרך מוצלחת לעשיית אותו איחוד.
• הסכסוך בין הציונות לערבים. הבעיה כאן דומה לזו, שבה דובר בסעיף א'. התנועה הציונית היא חלק בלתי נפרד מן התהליכים הקולוניאליים במזרח התיכון. כך היא הופיעה כאן בראשית צעדיה וכך היא קיימת עד עצם היום הזה. כדי שישראל תהיה מסוגלת להשתלב בתהליך המהפכה האנטי-קולוניאלית, המובילה אל הסוציאליזם, חייבת היא להשתחרר כליל מן הציונות על כל השלכותיה. כדי להכשיר את הקרקע להקמת תנועה מהפכנית על-לאומית, צריכים מהפכנים בני עמים שונים, בפרט אם קיימת מסורת של איבה לאומית ביניהם, להפקיד זה בידו של זה שטרות בטוחים למניעת דיכוי לאומי ולסיפוק כל התביעות לביטול מעשי עוול, והכרה בזכות העמים להגדרה עצמית עד להיפרדות. מכאן נגזרות ההכרה בזכות הפליטים הערביים לבחור בין שיבה לבין פיצויים; ההתנגדות לכיבושים; וכן תביעות אחרות.
• האשמה שמטיח כלפי הח' מחובר כאילו דברי נראים כחוזרים על התעמולה הישראלית הרשמית ביחס לכך שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא פשוט תוצאה של קנאותם הלאומנית של הערבים ואינו משקף שום בעיה לאומית אמיתית וכו'. אני חייב לציין כי הערה זו חורגת קצת מעבר לוויכוח לגופו של עניין. אבל אתרכז בכל זאת בעניין. ראשית – הלוואי שהתעמולה הישראלית הרשמית היתה דומה למה שמשתמע מן המאמר. שנית – כשאני מדבר על נחשלות של המזרח הערבי, אני כולל בכך בהחלט גם את ישראל. ישראל היא רק לכאורה מדינה קפיטליסטית מפותחת. הקפיטליזם הישראלי הוא תוצר של יבוא הון וכושרים טכנולוגיים בממדים יחסיים ששום מדינה חדשה בעולם לא יכולה לחלום עליהם, אף לא בחלומותיה הוורודים ביותר. עם כל זאת מוסיף המבנה הזה להיות תלוי גורלית בהמשך יבוא הון מבלי יכולת סבירה להמריא בעתיד. מתוך הישענות על מקורות פנימיים, ישראל לא תוכל לעמוד על רגליה כמדינה נורמלית לעולם, אם לא תתחולל תמורה מהפכנית במשטר הפנימי ובלי שתפתח זיקות רב צדדיות למרחב הערבי.

ולסיכום – דווקא אחרי מלחמת ששת הימים יש לפתח התקפת מצח מצד שמאל על מצודות "הלאומנות השמאלית המתקדמת" בישראל, כבארצות ערב. הנאצריזם מיצה את כל האנרגיות המהפכניות שהיו בו. עתה – או שיתפתח לפידליזם, או שיופל לבור שחת בידי קבוצות ימניות, סוכני הסי-אי-איי ודומיהם.

אם תנצח המהפכה החברתית, יוכו למוות השורשים של מה שנוהגים לכנות "הבעיה הלאומית". בכל השאר תצטרך לטפל מערכת החינוך במשך כך וכך עשרות שנים.

כך מציע אני לראות את פני הדברים.