בעת האחרונה התעורר בישראל דיון ציבורי ער על שאלת ההגדרה העצמית של ערביי פלשתינה. במהלך הדיון נתגלה שוב הבלבול השורר בציבור בכל מה שנוגע לעמדת הסוציאליזם המהפכני בעניין ההגדרה העצמית של האומות בכלל, ובעניין המסקנות המיוחדות הנובעות מכך לגבי שאלת ההגדרה העצמית הפלשתינאית.

כפי שיתברר להלן, בלבול זה אינו חדש; אולם עתה, התעורר צורך דחוף במיוחד לברר את העניין תכלית בירור מצדדיו השונים.

בירור כזה אינו יכול – מעצם טבעו – להיות קצר וקל. אנו מבקשים איפוא מהקורא שיאריך את רוחו ויסלח לנו על כובד המאמר הזה ועל אורכו.

סוציאליזם ולאומנות

בראשית הדברים יש לקבוע אמת יסודית זו: הרעיון הסוציאליסטי הוא קוסמופוליטי, אל-לאומי במהותו, ונוגד לחלוטין כל השקפה לאומית. התגשמותו המלאה תיתכן רק בקנה מידה כל-עולמי ובשום אופן לא במסגרת של אומה או ארץ אחת בפני עצמה. אדרבה, הגשמת הסוציאליזם כרוכה בהפלת חומות הלאומנות ובהיעלמן ההדרגתי של המחיצות הלאומיות.

נאמנותו הראשונה של המהפכן הסוציאליסט נתונה להמוני המנוצלים בעולם כולו, המתקוממים נגד ה"סדר" העולמי הקיים – "סדר" של רעב לרבים וזכויות יתר למעטים. העמדת "מולדת" כלשהי מעל לאינטרס המאבק המעמדי הכל-עולמי – זרה בתכלית לרוח הסוציאליזם. במובן זה הכריזו מרכס ואנגלס ב"מניפסט הקומוניסטי" כי לפועלים אין מולדת; ולנין השתמש בכינוי סוציאל-פטריוטים כבשם גנאי וביטוי של שאט נפש כלפי אלה שרוממות הסוציאליזם בגרונם אך במעשיהם נגררים הם אחרי הלאומנות.

התנגדות רעיונית עקרונית זו חלה הן על הלאומנות של אומה שמדינתה מדכאת עמים אחרים והן על לאומנות של עם המדוכא בידי זרים. אולם מבחינת היחס הפוליטי המעשי יש מקום לגישות שונות כלפי שני סוגים אלה של לאומנות. בתקופתנו מופיע הניצול הקפיטליסטי במקרים רבים (ובדרך כלל במקרים החמורים ביותר) בצורה של ניצול אימפריאליסטי של ארץ תת מפותחת בידי מעצמה זרה. במקרים אלה לובש המאבק נגד הניצול צורה של מאבק לשחרור לאומי. האידיאולוגיה הלאומנית של העם המדוכא מופיעה "בצד הנכון" של מתרס המהפכה העולמית. בהקשר הזה יכולה להיווצר קואליציה בין סוציאליזם ולאומנות. אולם יש להדגיש כי גם אז אין כאן אלא קואליציה בלבד; קואליציה – משמע צירוף זמני, ולשם מטרות ספציפיות, הקיים בין כוחות שונים השומרים על עקרונות נבדלים. הלאומנים מתקוממים נגד הניצול הזר בראש ובראשונה מפני שהוא זר. הסוציאליסטים נאבקים בניצול הזר מפני שהוא ניצול ומפני ששבירת המערכת האימפריאליסטית הכרחית לשם הגשמת הסוציאליזם. יתר על כן, הסוציאליסט אינו רואה בגירוש המנצל הזר את מטרתו הסופית של המאבק. הוא כורך את המאבק לשחרור לאומי במהפכה חברתית.

לגבי הסוציאליסט יש עניין עליון אחר – המהפכה הסוציאליסטית העולמית.עמדתו בכל יתר השאלות החברתיות – והבעיות הלאומיות בכלל זה – נגזרת לפי התייחסותן לעניין העליון ההוא. בעיות לאומיות אינן מעניינות אותו כשלעצמן אלא רק במידה שהן משתלבות במאבק המעמדי ומסבכות אותו.

מדוע הגדרה עצמית?

הסוציאליזם יכול לנצח ניצחון שלם רק על ידי שיכבוש את השלטון הפוליטי בכל אתר ואתר. אך מאבק לתפישת השלטון פירושו מאבק בתוך מסגרת של ארץ ומדינה נתונה; והמדינות בתקופתנו הן, בדרך כלל, מדינות לאומיות. ובכן, המאבק לסוציאליזם, שהוא בינלאומי במהותו, לובש צורה של שורת מאבקים, כל אחד בתוך מסגרת לאומית.

כלל גדול הוא בתורת המלחמה, כי מבנה היחידה הצבאית האופרטיבית ואופן אירגונה חייבים להתאים למשימה העיקרית העומדת בפניה. כך גם במלחמת המעמדות. ומכיוון שהמשימה המרכזית של מפלגת פועלים מהפכנית היא כיבוש השלטון, הרי צריכה מפלגה כזאת להיות מאורגנת על בסיס ארצי. ברחבי ארץ אחת, הנתונה תחת שלטון מדיני אחד – חייבת גם המפלגה המהפכנית להיות אחת. במלים אחרות: "שטח השיפוט" של מפלגה מהפכנית חייב להיות חופף ל"שטח השיפוט" של השלטון המדיני הקיים, בגבולותיו הקיימים. בתוך שטח כזה אין מקום לשתי פרוגראמות שונות ולשתי מערכות אירגוניות נבדלות. בשטחים הנתונים תחת שלטונות מדיניים שונים חייבות אף להיות מפלגות נפרדות, כל אחת והפרוגראמה שלה, כל אחת והנהגתה, כל אחת ומוסדותיה האירגוניים הנפרדים. (כמובן, מפלגות מהפכניות של ארצות שונות יכולות וחייבות ליצור שיתוף פעולה הדוק, הן במישור הרעיוני והן במישור האופרטיבי.)

המדינה הלאומית – שגבולותיה זהים בדיוק לגבולות האתניים-לשוניים – היא הצורה ה"אידיאלית", ה"קלאסית", של המדינה הבורגנית; אולם במציאות מתגשמת צורה זו רק בקירוב. בדרך כלל נכללים לאומים אחדים בתוך אותם גבולות מדיניים. במקרים רבים נתון השלטון המדיני בידי המעמדות השליטים של לאום אחד (זה הלאום אשר המדינה היא "שלו") ואילו הלאומים האחרים, היושבים בתוך אותם גבולות, הם בעלי עמדה נחותה. מטבעו נוטה המעמד הרכושני להשתמש בעמדות הכוח שלו לא רק לשם ניצול העובדים בני עמו, אלא גם להשגת זכויות יתר על פני עמים אחרים.

בנסיבות אלה מתחזקת הלאומנות אצל האומה המדוכאת. המעמד הרכושני של אומה זאת שואף להקמת "מרחב מחייה", שבו יהיה הוא השורר והמנצל הבלעדי, ואילו המעמדות העובדים, הנתונים לניצול כפול (הן חברתי והן לאומי), עלולים לדמות שזו הדרך גם להטבת מצבם הם. עלול איפוא להיווצר מצב שבו הסולידריות הלאומית של פועלי העם המדוכא תגבר על האחווה המעמדית שלהם. במקום להצטרף לפועלי העם השני במפלגה מהפכנית אחת המנהלת מאבק חברתי משותף, יעדיפו הם להצטרף אל הבורגנות "שלהם" במאבק לאומי משותף.

ברור כי מצב כזה מסוכן הוא מאין כמוהו מבחינת אינטרס המאבק המהפכני לסוציאליזם באותה ארץ. מה צריכים הסוציאליסטים לעשות כדי לסכל סכנה כזאת?

ראשית, עליהם להוכיח בעליל את התנגדותם לכל דיכוי לאומי, לכל אפליה לאומית. חייבים הם להיאבק בתוקף נגד תופעות כאלה, גם כאשר קורבן הדיכוי והאפליה היא הבורגנות של העם המקופח. מאבק כזה יוכיח לבני העם המדוכא כי המאבק לסוציאליזם אינו סותר את המאבק נגד קיפוח לאומי. יתר על כן, המאבק הזה הוא צורך חיוני גם מבחינת האינטרס העצמי של פועלי העם השליט, באשר אומה המדכאת את זולתה אינה יכולה להיות חופשית. גם מנקודת ראות פסיכולוגית וחינוכית יש ערך עצום לגיוס פועלי העם השליט נגד דיכוי מכל סוג שהוא ונגד סולידריות מזויפת עם הבורגנות "שלהם".

שנית, הסוציאליסטים חייבים להבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שאין הם מתכוונים להשיג את מטרותיהם על חשבון זכויותיו של איזה עם שהוא, ואינם מוכנים להרשות או לסבול שלאום אחד יכתיב למשנהו את עתידו ודרך חייו. פירוש הדבר – הכרה בזכות כל אומה להגדרה עצמית. ואכן, עיקרון זה של הכרה בזכות להגדרה עצמית נתקבל על דעת הסוציאליסטים בכל העולם, והיה אף כלול בין ההחלטות הרשמיות של הוועידה הסוציאליסטית העולמית שנערכה בלונדון בשנת 1896.

מהותה של הזכות

אלה הם העקרונות הכלליים היחידים של הסוציאליסטים בשאלה הלאומית. וכאן עלינו להעיר ארבע הערות.

ראשית, עקרונות אלה הם "שליליים" במהותם: התנגדות לאפליה ודיכוי לאומיים; אי התערבות של אומה אחת בקביעת עתידה של רעותה. אין, ולא יכול להיות, לסוציאליסטים פתרון "חיובי" כללי לשאלה הלאומית. אין להם סכימה כללית אשר לפיה יגזרו פתרון אחיד לכל הבעיות הלאומיות בכל זמן ובכל מקום.

קיימות צורות שונות של חיים לאומיים: מסגרת מדינית משותפת לכמה עמים, שכל אחד מהם זוכה למידה מסוימת של אוטונומיה תרבותית, אבל ללא מוסדות פוליטיים נפרדים (כפי שחיים הסקוטים והוולשים בבריטניה); או אוטונומיה עם מוסדות פוליטיים נפרדים בעלי סמכות מוגבלת (כך צפון אירלנד, שהיא חלק מהממלכה המאוחדת, וכך גם למעשה – אם כי לא להלכה – אומות המיעוטים בברית המועצות); או פדרציה בין מדינות לאומיות אחדות (כמו ביוגוסלביה), או היפרדות גמורה של אומה אחת והקמת מדינה לאומית מיוחדת לה. הסוציאליסטים עשויים להמליץ על כל אחד מהפתרונות האפשריים – הכל לפי תנאי הזמן והמקום, ובהתאם לאינטרס הכללי של המאבק לסוציאליזם. אין הם כובלים את עצמם לנצח לתמיכה קטגורית באחת מהנוסחאות הללו דווקא, אלא הם מוכנים להתאים את עמדתם בגמישות לנסיבות המשתנות.

שנית, תמיכה בהגדרה עצמית פירושה מתן אפשרות לכל אומה לקבוע את דרך חייה הלאומיים כראות עיניה ללא כפייה מצד אומות אחרות, ובזה נכללת, בפרט, הזכות להיפרדות גמורה ולהקמת מדינה נבדלת. כל ניסיון של אומה אחת להכתיב לרעותה פתרון מסוים דווקא, או למנוע ממנה לממש את זכותה בדרך של היפרדות גמורה, נוגד את עקרון ההגדרה העצמית.

שלישית, תמיכה בזכות ההגדרה העצמית אין פירושה המלצה לממש זכות זו בדרך הקיצונית ביותר של היפרדות גמורה והקמת מדינה נבדלת. כפי שביטא זאת לנין: תמיכה בחופש הגירושין אין פירושה המלצה לכל המשפחות שיתפרקו. בכל מקרה צריכה להיות ההחלטה נתונה לאומה הנוגעת בדבר, והסוציאליסטים ימליצו לפניה על הפתרון הנראה להם נכון במקרה הנדון וינהלו תעמולה למענו. אולם גם אם המלצתם לא תתקבל, עליהם להתנגד בכל תוקף לניסיון לכפות מבחוץ פתרון "יותר טוב".

רביעית, עיקר כוונתה של הגישה הסוציאליסטית בשאלה הלאומית הוא לא לעודד נטיות בדלניות של אומות קטנות, אלא להיפך, לשמור עד כמה שאפשר על שותפות מרצון של המוני העובדים בשטחים גדולים ככל האפשר. ההנחה היא, שדווקא כיבוד זכותו של ציבור לאומי מקופח להגדרה עצמית, יעודד אותו לממש זכות זאת בדרך הפחות בדלנית.

כזאת היא העמדה הסוציאליסטית בשאלה הלאומית, והסוציאליסטים במזרח התיכון – בעולם הערבי ובישראל – חייבים לנהוג לפיה ביחס לכל הבעיות הלאומיות של האזור.

הגדרה עצמית עברית

נתחיל משאלת עתידה הלאומי של האומה העברית, כלומר יהודי ארץ ישראל. לדעתו, מי שאינו מכיר בפירוש ובפומבי בזכות אומה זו להגדרה עצמית אינו ראוי לשם "סוציאליסט". בפרט, מצפים אנו – הלוחמים בעקביות נגד הלאומנות והבדלנות הישראלית – שהסוציאליסטים הערבים ייאבקו באומץ נגד הגישה הלאומנית הערבית השוללת את זכות ההגדרה העצמית של העברים. שום נימוקים טקטיים לא יוכלו להצדיק היעדר מאבק כזה.

נכון הדבר, שהלאומנות הערבית נמצאת "בצד הנכון" של מתרס המאבק האנטי אימפריאליסטי ונכון שהציונות נמצאת בצד "הלא נכון" של מתרס זה. לכן לא תיתכן שום קואליציה בין הסוציאליזם לציונות, בעוד שקואליציה בין הסוציאליזם ללאומנות הערבית היא אפשרית. אולם קואליציה זו יכולה להיות רק למטרות מוגדרות ומוגבלות, והסוציאליסטים חייבים תמיד לשמור בקנאות ובכל מחיר על עצמאותם הגמורה בתוכה, הן מבחינה אירגונית והן מבחינה רעיונית ותעמולתית. אסור להם בשום פנים ואופן להיכנע ללאומנות או להיגרר אחריה בעניינים שבהם יש הבדלים מכריעים בין שני הצדדים, באמתלא של "שמירת האחדות האנטי אימפריאליסטית". זו תהיה מעילה בתפקיד, משום שהלאומנות נתונה תמיד ובכל עת לפיתוי של טשטוש ההבדל בין כוחות אנטי אימפריאליסטים וכוחות ריאקציוניים, ועשויה בכל יום להיגרר לברית עם אלה האחרונים בשם "האחדות הלאומית". ההיסטוריה של המאבקים האנטי אימפריאליסטיים בארצות שונות במשך עשרות השנים האחרונות סיפקה הוכחות למכביר לאמת זאת, והברית הטמאה בין נאצר לבין חוסיין ושוקיירי הדגישה אותה שוב.

יתר על כן, הלאומנות היא מיסודה השקפה בורגנית, אשר הזעיר בורגנות נוהה אחריה באופן מיוחד. לפיכך, משטרים הדוגלים בהשקפה לאומנית הם בדרך כלל גם משטרים שאינם מסוגלים להתמודד עם הבעיות החברתיות היסודיות של ארצותיהם, ועובדה זו היא גם מקור חולשתם במאבק האנטי אימפריאליסטי. הנמר האנטי אימפריאליסטי הלאומני הוא במקרים רבים "נמר של נייר".

נכון שהאומה העברית קמה באופן מלאכותי ועל ידי תהליך של קולוניזציה על חשבון הערבים. אבל זה אינו נימוק שבו רשאי סוציאליסט לתרץ אי הכרה בזכות ההגדרה העצמית של אומה זו. קובע רק דבר אחד: אומה זו קיימת עתה, והמוניה אינם רוצים ולא יסכימו בשום אופן למעמד של מיעוט מדוכא ונחות זכויות בתוך העולם הערבי. כל כוונה לכפות עליהם מעמד כזה רק תדחוף אותם לזרועות הציונות והלאומנות, רק תחזק בהם את הבדלנות ותמריץ אותם לחפש ישועה והגנה בברית הדוקה יותר עם האימפריאליזם.

להיפך, ההכרה מפורשת בזכות ההגדרה העצמית תחליש את הנטיות הבדלניות ותקל על המאבק נגד הציונות בתוך מדינת ישראל. הכרה בזכות ההגדרה העצמית אינה סותרת את ההמלצה לאומה העברית שתשתלב בתוך העולם הערבי אשר יגשים את איחודו בדרך המהפכה הסוציאליסטית. אדרבא, רק על יסוד הכרה בזכות זו תיתכן ההשתלבות.

הגדרה עצמית פלשתינאית

נעבור עתה לדון בבעיית ערביי פלשתינה. יש המנסים לטעון כי עקרון ההגדרה העצמית כלל לא חל במקרה זה, משום שערביי פלשתינה אינם אומה בפני עצמה אלא חלק מן האומה הערבית. זהו נימוק קלוש ביותר. טעות דוגמאטית היא לחשוב כי "הכרה בזכות ההגדרה העצמית של האומות" היא נוסחה שנתקבלה אחת לתמיד באיזו ועידה שנערכה בלונדון לפני שבעים שנה, וכל מה שנותר לסוציאליסטים לעשות הוא לבדוק בכל מקרה ומקרה אם הקבוצה הלאומית הנדונה מתאימה להגדרת "אומה", ואז חלה עליה אותה נוסחה.

הניסיון לחפש הגדרה מדעית מדויקת ומלאה למושג "אומה" (במטרה לקבוע באמצעות הגדרה כזאת על מי חלה הזכות להגדרה עצמית) הוא ניסיון עקר שנדון מראש לכישלון. מילים כגון "עם", "אומה", "לאום" נולדו – בכל השפות – בימים קדומים, כאשר התנאים החברתיים היו שונים לחלוטין מאלה השוררים היום וכאשר תצורות לאומיות כאלה הקיימות בימינו לא היו עדיין בנמצא. במהלך הטבעי של התפתחות השפה שינו מונחים אלה בהדרגה את מובנם וקיבלו משמעות חדשה, המתאימה פחות או יותר למציאות המודרנית. אבל רק פחות או יותר. כמו כל מונח הלקוח מלשון בני אדם, כך גם המונחים "אומה" וכו' הם בעלי מובן הקבוע רק בקירוב. אין הדבר מפריע לקומוניקציה רגילה בין אנשים, משום שברוב המקרים ברור מתוך הקשר הדברים למה הכוונה. כמו שאמר פעם אנגלי אחד: "קשה לי מאוד להגדיר פיל מהו. אולם קל לזהות פיל כשאני נתקל בו". ומכיוון שהמציאות עצמה מסובכת מאוד, וקיימות למעשה קבוצות לאומיות מסוגים רבים ומגוונים, הרי כל ניסיון לתת למלה כמו "אומה" מובן מדעי ומוגדר לחלוטין יהיה, במידת מה, שרירותי. אם קבוצה לאומית נתונה תזכה להיכלל בין "האומות" – הרי זה תלוי מאוד בהגדרה של מונח זה; ומן הסיבות שהזכרנו כמעט שאין שני אנשים שיסכימו ביניהם בדבר משמעות המונח והחלתו או אי החלתו על מקרים גבוליים ומיוחדים למיניהם.

אך הניסיון להיתלות בהגדרה זו או אחרת של "אומה" הוא גם מיותר לחלוטין. מה שעלינו לעשות כשאנו נתקלים במקרה מסופק הוא לא להיאחז בהגדרות, כי אם לבדוק אם הנימוקים שהביאו את הסוציאליסטים לאימוץ עקרון ההגדרה העצמית כוחם יפה גם במקרה הנדון.

לגבי העם הערבי הפלשתינאי – או "האומה הפלשתינאית", או "ערביי פלשתינה", נקרא להם באיזה שם שנקרא – ברור לגמרי כי הנימוקים לתמיכה בזכות ההגדרה העצמית קיימים גם קיימים. זו קבוצה לאומית מקופחת ומדוכאת במיוחד, אשר קשורה קשר הדוק עם טריטוריה מסוימת (אם כי לא מוגדרת בדיוק), אשר היתה הסובל העיקרי מהציונות, אשר הלאומנות הערבית היתה לה משענת קנה רצוץ, אשר היתה הקורבן האמיתי של שתי מלחמות, אשר חלק ממנה חי כמיעוט נחות זכויות בישראל ורובה הפך לפליטים. אין זה פלא כי קיימות בתוכה נטיות בדלניות ופרטיקולריסטיות, ושאיפות להקים ישות מדינית נפרדת "כדי להחזיר את הכבוד הלאומי". מבחינה מוסרית תהיה זו עוולה ומבחינה פוליטית – איוולת, אם יבואו לשלול את זכות ההגדרה העצמית שלה, בשם נימוקים פורמליים ודוגמאטיים.

נכון הדבר, כי תהיה זו שגיאה לעודד את הבדלנות הפלשתינאית; על כך נעמוד עוד להלן. אולם, כאמור, דווקא הכרה בזכות ההגדרה העצמית מאפשרת לנו להיאבק נגד בדלנות.

לאומנים מתחסדים

בסיסמת ההגדרה העצמית – כמו בכל סיסמא טובה ומתקדמת – נאחזים גם אנשים שאינם מהוגנים ועושים בה שימוש שלא כהלכה כדי להטעות את הרבים. כך קרה בישראל אחרי מלחמת יוני 1967. בשם ההגדרה העצמית מציעים מר אורי אבנרי, חבריו לדיעה, ומלבדם גם אנשים כנים שהוטעו על ידם, לנצל את תוצאות המלחמה בכדי לממש, כביכול, את זכות ההגדרה העצמית הפלשתינאית ולהקים "פדרציה" בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית שתקום בשטחים שכבש צה"ל.

למעשה אין המדובר כאן כלל בהגדרה עצמית. זו לא תיתכן תחת שלטון כיבוש; ואילו בעלי ההצעה אינם דורשים להוציא מן השטחים את הצבא ורק אחר כך לערוך שם משאל. ניסיון הבחירות לכנסת באזורי הממשל הצבאי בישראל דיו להוכיח (לכל מי שזקוק עדיין להוכחה) שבתנאים של שלטון צבאי לא ייתכן ביטוי חופשי של רצון התושבים. מר אבנרי וחבריו אמנם מדברים על משאל עם שייערך תחת פיקוח נייטרלי והוגן. אולם גם אילו היתה באמת אפשרות לקיים פיקוח כזה, הוא היה מבטיח לכל היותר שתוצאות המשאל לא יזויפו באופן פיסי, אך לא היה בכוחו לערוב לכך שהבעת הדעות תהיה חופשית.

לא מדובר באמת על הגדרה עצמית, משום שבעלי ההצעה מתנים מראש את הקמת המדינה הפלשתינאית בכך שהיא תיכנס לפדרציה עם ישראל. ומה יהיה אם יתברר שהפלשתינאים חפצים בפדרציה עם מצרים? האם יהיו אבנרי ושות' מוכנים לכבד את רצונם? האם הם בכלל מוכנים לדבר עם הפלשתינאים על כך?

לא מדובר למעשה על הגדרה עצמית לערביי פלשתינה, משום שההצעה אינה כוללת את ערביי ישראל, שהם חלק מהעם הערבי הפלשתינאי. "ההגדרה העצמית" נוסח אבנרי מוצעת לאוכלוסיה באזורים הכבושים בלבד, וגבולותיה מוכתבים על ידי עובדת הכיבוש.

לא מדובר למעשה על פדרציה משום שירושלים – המוצעת כבירת הפדרציה – תיכלל, אליבא דאבנרי, בשלמותה (על החלק הערבי שלה) בתוך הטריטוריה של ישראל. כלומר, לא רק שמר אבנרי מוציא את תושבי "ירושלים המזרחית" מכלל ההגדרה העצמית, אלא שהוא מציע שבירת הפדרציה תהיה בשטח ריבוני של אחד השותפים – וזאת כתוצאה של סיפוח! פרט קטן זה מעיד על אופייה של התוכנית ושל בעליה.

לא, זו אינה הגדרה עצמית וזו אינה פדרציה. זו הצעה שלא היתה יכולה לעלות כלל על סדר היום אלא במצב אחד – מצב שבו "כל הקלפים" הם בידי ישראל, מצב שבו הגדה המערבית ורצועת עזה כבושות בידיה. אין זה מקרה שאלה שיזמו עתה תוכנית זו בשם ההגדרה העצמית תקפו בשעתו (בזמן ועידת "העולם הזה" שנערכה בדצמבר 1966) בחריפות רבה את מי שתמך אז בזכות ההגדרה העצמית של כל העם הערבי הפלשתינאי ללא הכתבת הגבולות מראש.
אנו חוזרים ומדגישים כי תוכניתו של מר אבנרי יכולה היתה להיות מוצעת ברצינות לערביי פלשתינה אך ורק במצב שבו "כל הקלפים" בידי ישראל, ולא בשום מצב אחר. ואם יטען מישהו שמר אבנרי העלה את הצעתו לפני זמן רב, עוד שנים אחדות לפני המלחמה – אזי נצביע אנחנו על העובדה, שהצעה זו, כבר בשעה שהועלתה, לפי שנים אחדות, "נתפרה" מראש לפי מידתו של מצב ספציפי זה של כיבוש ישראלי. אין אנו בודים דברים אלה מליבנו. הרי עדותו של מר שלום כהן, במדור "קורא יקר", גיליון העולם הזה מיום 12.7.67:

במהלך דיונינו במשך שנים רבות, צצה לא פעם השאלה: "מה צריכים לעשות אם יכבוש צה"ל את הגדה המערבית ואת עזה, במקרה של מלחמה?" התשובה היתה מונחת לפנינו, בכתב. למעשה לא היינו צריכים אלא להדביק בול על המעטפה ולשלוח אותה לראש הממשלה.

עדות בעל דין – כמאה עדים דמי. אין זה מקרה שבנוסח המקורי של התוכנית (כפי שנתפרסמה לפני שנים) מדובר על כך ש"הצעד הראשון" להגשמתה הוא "שבירתה של ממלכת ירדן".

עד כאן על כוונותיהם של יוזמי ההצעה. אולם יש להוסיף כי גם אילו היו כל המציעים בעלי כוונות טובות, גם אז היתה זו הצעה גרועה. אילו היה נערך עתה משאל עם חופשי בין ערביי פלשתינה אז בוודאי היה ניתן לפני המשאל חופש גמור לתעמולה בעד ונגד ההצעות השונות (בלי זה אין לדבר כלל על חופש הבחירה!). ובכן, במצב כזה היינו אנחנו עורכים תעמולה רחבה, שתכליתה לייעץ לכל הנוגעים בדבר נגד תוכנית הפדרציה במצב הנוכחי.

מבחינה אובייקטיבית – וללא תלות בכוונות כלשהן – היתה פדרציה בין ישראל למדינה ערבית פלשתינאית מוכרחה להתגלגל, בתנאים הנוכחיים, לקשר של תלות חד צדדית, ליחס של פרוטקטוראט פלשתינאי הנתון ל"חסות" ישראלית. זה היה הופך, למעשה, לסיפוח ללא מתן זכויות.

מצד אחד עומדת מדינה מודרנית באופן יחסי, בעלת כלכלה קפיטליסטית (אם כי מעוותת), המעצמה הצבאית של המזרח התיכון. מצד שני היה עומד שותף זוטר, עם כלכלה חקלאית בעיקרה, על שטח הררי פנימי של 7,000 קמ"ר, ללא כל עוצמה צבאית וללא כל מסורת צבאית. (הפעם האחרונה שבה אחזו ערביי פלשתינה בנשק היתה בתקופת המרד הגדול של שנות השלושים!).

גם אילו היה מדובר על מדינה פלשתינאית בעלת שטח גדול יותר – בין בפדרציה עם ישראל, ובין בעלת עצמאות פורמאלית – כי אז בתנאים הנוכחיים היתה מדינה כזאת חסרת בסיס ממשי לקיום והיתה הופכת אוטומטית טרף קל לכוחות אימפריאליסטיים זרים. התוצאה העיקרית היתה – פיצול והחלשת המאבק לסוציאליזם בתוך העולם הערבי, הגברת האינטרס של ישראל בפיצול העולם הערבי, ולכן גם הידוק התלות של ישראל במעצמות המערב.

כמובן, אין אנו סבורים שהקמת ישות פוליטית פלשתינאית תהיה צעד שלילי תמיד ובכל הנסיבות. אולם לדעתנו שגיאה היא להעמיד הקמת ישות זאת כמטרה בלתי תלויה ונפרדת מהמאבק המהפכני לסוציאליזם בארצות ערב ובישראל, אשר אחת ממטרותיו היא איחוד העולם הערבי – על בסיס סוציאליסטי, ולא לאומני – ושילובה של ישראל במרחב זה.