הגדה המערבית (ובכלל זה ירושלים המזרחית) היתה, מבחינה כלכלית, שטח קולוניאלי או מעין קולוניאלי. היא התבססה על חקלאות ותיירות; מוצרים תעשייתיים (חוץ ממוצרים בודדים של התעשיה הקלה) היו מיובאים מבחוץ, כמעט ללא מכס. היה זה שטח בו יכלו מדינות תעשייתיות למכור את תוצרתן ללא התחרות מקומית וללא חומות מכס מכבידות; אזרחי מדינות אלה יכלו לבלות בו חופשה זולה, תוך ניצול רמת החיים המקומית הנמוכה, שהתבטאה במחירים נמוכים של המזון והשירותים.
אם כי המניע לכיבוש הישראלי לא היה כלכלי, הרי עובדת הכיבוש יצרה מצב שבו ישראל יכולה "באופן טבעי" למלא תפקיד של ארץ המחזיקה בשטח קולוניאלי; ובתוך ישראל צצו בעיות והתחילו ויכוחים האופייניים לארץ כזאת.
מן ההתחלה פרץ ויכוח בין אלה שתמכו בהחזקת מחיצות כלכליות בין ישראל והגדה (לקיים מערכות מטבע נפרדות ולאסור על סחר חליפין חופשי) לבין אלה שתבעו להסיר מחיצות אלה. כמובן שבוויכוח התערבו כל מיני שיקולים צבאיים ופוליטיים; אולם במאמר זה אנו עוסקים רק באספקטים הכלכליים. מבחינה כלכלית, ייצגו המצדדים בקיום המחיצות בעיקר את האינטרסים של החקלאים הישראליים שחששו מהתחרות מצד חקלאי הגדה, שתוצרתם זולה יותר. התומכים בהסרת המחיצות ייצגו בעיקר את אינטרס התעשיינים הישראליים, שעבורם השוק של הגדה הוא ממש מתנה.
הממשלה, אחרי היסוסים ותנודות בין השקפות מדיניות וקבוצות לחץ שונות, התחילה ללכת בדרך של הסרת המחיצות, לפחות באופן חלקי. מבלי להיכנס לשאלות פוליטיות, הרי ברור שקיום המחיצות היה מסובך מאוד מבחינה אדמיניסטרטיבית, וספק אם בכלל היה אפשרי. יתר על כן, מבחינה כלכלית, כלומר מנקודת השקפה קולוניאלית, ברור ש"הצדק" היה עם התעשיינים.
החשבון הוא די פשוט, וקל לעשות אותו גם מבלי להשתמש בנתונים מספריים (אשר ממילא שנויים במחלוקת ובלתי מדויקים).
סעיף ההוצאות החשוב היחיד של הגדה המערבית היה הייבוא, ברובו תעשייתי. ההכנסות באו משלושה מקורות עיקריים: –
- יצוא חקלאי;
- תיירות;
- סיוע מבחוץ (מסוכנות הסעד לפליטים ומקרובים העובדים בחו"ל);
הכנסות אלה לא כיסו לגמרי את ההוצאות, וממשלת ירדן השלימה את החסר על ידי מתן סובסידיה בצורות שונות. בסך הכל אפשר לקבוע שבקירוב נכונה המשוואה הבאה (המבטאת את מאזן הגדה):
יצוא חקלאי פלוס הכנסות מתיירות פלוס סיוע חוץ פלוס סובסידיה ממשלתית = יבוא תעשייתי.
הסרת המחיצות מאפשרת לתעשייני ישראל ליהנות מכל האגף השני של המשוואה, ואילו חקלאי ישראל ייפגעו רק על ידי חלק של אחד המרכיבים של האגף הראשון של המשוואה. כלומר, הרווח של התעשיינים גדול בהרבה מן ההפסד של החקלאים.
התעשיינים היו מעוניינים לא רק בזרימת תוצרתם אל הגדה, כי אם גם בזרימת תוצרת חקלאית וכוח עבודה מהגדה לישראל. התוצרת החקלאית הזולה היתה פועלת בכיוון הקטנת הוצאות המחייה ומאפשרת לתעשיין לשלם שכר עבודה יותר נמוך; כניסת כוח עבודה זול תביא לתוצאה דומה: התעשיין ישלם שכר נמוך לפועל הערבי, וגם הפועל הישראלי יפחד מתחרות ולא יעלה תביעות "מופרזות".
בינתיים מסתמנת (אם כי לא בצורה מגובשת, לעת עתה) המדיניות הממשלתית הבאה:
ראשית, פתיחת הגדה למוצרי התעשייה הישראלית.
שנית, תחת לחץ המועצה לשיווק ירקות ופירות, ייעשו מאמצים למנוע העברות גדולות של תוצרת חקלאית מהגדה לישראל. את זאת אפשר לעשות בשיטות אדמיניסטרטיביות: מחסומים של המועצה בכבישים, וכיוצא בזה.
שלישית, מניעת מעבר בקנה מידה גדול של כוח עבודה מהגדה לישראל. כמובן, תהיה "הסתננות" מסוימת של כוח עבודה, שאותה אי אפשר למנוע אפילו רצו בכך. הסתננות זו תספיק בכדי להוות לחץ על הפועל הישראלי שלא יבוא בדרישות להעלאת שכר, אבל היא לא תביא לזעזועים "יותר מדי" גדולים בשוק העבודה הישראלי.
בגדה המערבית תהיה לא רק אבטלה. גם הגירעון המסחרי יגדל: לגירעון שהיה קיים עוד לפני המלחמה יצטרפו הירידה בהכנסות מתיירות וירידת היצוא החקלאי. חלק מהגירעון הזה תצטרך ממשלת ישראל לכסות. נוסף לזאת, יהיה צורך לפצות את חקלאי ישראל על ירידת הכנסותיהם כתוצאה מהתחרות (גם אם ינסו למנוע מעבר כלשהו של תוצרת מהגדה, אי אפשר להשיג זאת בשלמות). את זאת תעשה הממשלה מכספי התורם היהודי ומשלם המיסים הישראלי.
הפועל הישראלי ילמד מה שכבר ידוע היטב לפועל האנגלי: החזקת קולוניות כדאית לקפיטליסטים, אך לא תמיד נהנה ממנה גם הפועל.
גורל השטחים המוחזקים ייקבע, כמובן, על המישור הפוליטי. עד אז, המצב הקיים הוא זמני. אולם יש להניח כי ככל שעובר הזמן יצטרפו גם שיקולים ולחצים כלכליים אל המשחק הפוליטי. וכמו שאומר הפתגם: אין דבר שנמשך זמן רב יותר מאשר אי אלה דברים זמניים.