פורסמה בעברית בגיליון מס' 36 של "מצפן", יוני-יולי 1967, ובערבית – בחוברת "שלושה גילויי דעת", הוצאת "מצפן", יולי 1967.
אנו, החזית הפלשתינאית הדמוקרטית והאירגון הסוציאליסטי הישראלי, פרסמנו את הצהרתנו המשותפת הראשונה אודות המשבר המזרח תיכוני האחרון, ב-3 ביוני, לפני ההתקפה הישראלית (הנוסח המלא הופיע ב"טיימס" ב-8 ביוני). שם הצהרנו על עמדתנו האינטרנאציונליסטית העקרונית אודות ההיסטוריה, המצב שלפני המלחמה והמלחמה שעמדה לפרוץ. בזאת אנו מאשרים מחדש את הצהרתנו הראשונה ובעקבותיה הננו מפרסמים הצהרה שניה זו, המבטאת את עמדתנו אודות המצב שנוצר על ידי מלחמה זו.
* * *
התופעה הפוליטית המכריעה של תקופתנו היא מאבקם של העמים ביבשות הבלתי-מתועשות – אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית – לשחרור משליטתן המדינית והכלכלית של המעצמות האימפריאליסטיות התעשייתיות. כל תופעה פוליטית אחרת נשפטת בראש ובראשונה לפי יחסה לסכסוך כל-עולמי זה. בהקשר זה אין ספק שהמלחמה האחרונה במזרח התיכון ותוצאותיה שירתו את האינטרסים של האימפריאליזם במרחב ובעולם כולו. האם אפשר להפריד בין התוצאות של ההתקפה הישראלית לבין מחיצתו של המאבק האנטי-אימפריאליסטי באינדונזיה, או האינטרבנציה של ארצות הברית בווייטנאם? מהצהרה שפירסם לאחרונה דה-גול מתברר שאף האימפריאליסטים סבורים שאין לעשות הפרדה כזאת.
* * *
בחודשים האחרונים שלפני המלחמה התנגשה המדיניות האנטי-אימפריאליסטית של הממשלה הסורית יותר ויותר עם מונופולי הנפט במזרח התיכון. רקע פוליטי זה איפשר לישראל לערוך התקפה אווירית על סוריה ב-7 באפריל ולאיים על סוריה בפלישה. נאצר, המבטא – באורח אופורטוניסטי – את התחושות והאינטרסים האנטי אימפריאליסטיים של ההמונים הערבים, מצא את עצמו מבחינה אובייקטיבית בברית עם המשטר הסורי. יתר על כן, מונופולי הנפט בערב הסעודית, אשר פחדו מנצחון האנטי אימפריאליסטים בתימן ובעדן, שהיה מסכן את האינטרסים המונופוליסטיים שלהם, עשו כמיטב יכולתם לסכסך בין מצרים וישראל כדי להביא להחלשת תמיכתו של נאצר באנטי-אימפריאליסטים שבדרום הערבי. נאצר נאלץ לצאת בהפגנת סולידאריות עם המשטר הסורי. אך, בהיותו לאומני ואופורטוניסט, הוא כרת ברית עם חוסיין – הידוע היטב כבובה של האימפריאליזם; יתר על כן, הוא נקט בתעמולה גזענית נגד אוכלוסיית ישראל.
אנו, האינטרנאציונליסטים, תומכים תמיכה מלאה במאבק ההמונים הערבים לשחרור מדיני, כלכלי וחברתי, נגד התוקפנות האחרונה ונגד כל תוקפנות בכלל; אך אין פירוש הדבר שאנו תומכים במנהיגים הלאומניים המתיימרים לנהל מאבק זה. ברצוננו להזכיר לאלה התומכים באופן בלתי ביקורתי במנהיגים לאומניים אלה את הדוגמאות של צ'אנג קאי-שק, אתא תורק, סוקארנו ודומיהם. מאמינים אנו שהמאבק לשחרור פוליטי וחברתי אמיתי יכול לנצח רק תחת הנהגה אינטרנאציונליסטית, המודרכת על ידי עקרונות.
* * *
אחרי מלחמת העולם הראשונה הבטיחו השריף חוסיין ובניו פייצל ועבדאללה (סבו של חוסיין מלך ירדן) להמונים הערביים שהעצמאות תושג על ידי שירות לאימפריאליזם הבריטי. בין שתי מלחמות העולם ביקשו חאג' אמין אל-חוסייני, פאוזי אל-קאוקג'י ואחרים להשיג עצמאות על ידי שירות לנאציזם ולפאשיזם האיטלקי (מנהיגים לאומניים מסויימים אף קראו למוסוליני "חרב האיסלאם"). בזמן מלחמת העולם השניה הלכו בקו זה רשיד עלי אל-כאילאני, הגנרל אל-מצרי ואחרים. עתה מבקשים מאיתנו להאמין שהלאומנים – הנאצריסטים, הבעתיסטים והשמאל הלאומני הנגרר אחריהם – ינהלו מאבק זה עד סיומו ואף יחוללו מהפכה סוציאליסטית. איננו יכולים שלא לשאול: כיצד מתיישבת הברית ה"כל-ערבית" בין נאצר, חוסיין ושוקיירי עם תמונה זו?
* * *
אשר להנהגה הציונית של ישראל, כבר הדגשנו בהצהרתנו הראשונה כי הברית בין הציונות המדינית והאימפריאליזם העותמאני, הבריטי וכיום האמריקאי לא היתה מקרית. הציונות המדינית, עקב ההיסטוריה ההתנחלותית שלה, בגלל מדיניות ההפרדה והאפליה שלה כלפי ערביי פלשתינה, מעוניינת באופן חיוני בשמירת ההשפעה האימפריאליסטית במזרח התיכון ומהווה חלק בלתי נפרד ממערכת הכוח האימפריאליסטית. הציונות המדינית התייצבה תמיד נגד מאבקה של האוכלוסיה הפלשתינאית המקומית לשחרור משלטון זר. הברית בין וייצמן לפייצל (1921), הברית הסודית שכרת בן-גוריון עם עבדאללה (1949), השתתפות בן-גוריון בתוקפנות סואץ וההתקפה האחרונה אינן אלא גילויים מובהקים של אותה מדיניות אשר במקרה האחרון הוצגה כמדיניות הגנתית עקב התעמולה הגזענית של רדיו קהיר, דמשק ורבת-עמון. בעוד שתעמולה זו גרמה לתושבי ישראל להאמין שהם נלחמים על קיומם, ניצלו המנהיגים הציוניים את ההזדמנות להגשים את החלום הישן של התפשטות טריטוריאלית. מנין באה המדיניות של סיפוח שטחים חדשים ובפרט ירושלים העתיקה? האם זוהי מדיניות חדשה או שהיתה טבועה בעצם המטרה הציונית?
אפשר לסכם את הסיבוב הזה של המאבק האנטי- אימפריאליסטי כך: בעוד שהעם הישראלי נערך מאחורי ההנהגה הבלתי נכונה בצד הבלתי נכון של המתרס, הרי העם הערבי נערך מאחורי ההנהגה הבלתי נכונה בצד הנכון של המתרס.
* * *
האינטרנאציונליסטים שבתוך ישראל חייבים להסביר ללא ליאות כי כל עוד מדינת ישראל מהווה חלק במערך האימפריאליסטי לא יכול להיות שלום או נורמליזציה של יחסיה עם העולם הערבי.
ההמונים הערביים יטאטאו, בסופו של דבר, כל שליט וכל קו פוליטי – ערבי או לא ערבי – התומך באימפריאליזם. יתר על כן, כל עוד ישראל ממשיכה במדיניות ההפרדה והדיכוי נגד הערבים, כל דיבור על "שלום" הוא צביעות, או במקרה הטוב, השליה עצמית. לא תיתכן נורמליזציה של היחסים עם מדיניות של הפרדה ואפליה לאומית, עם מדיניות פרו-אימפריאליסטית. "שלום" כפוי או "פאקס אמריקנה" עם חוסיין אינם תרופה לסכסוך. המאבק האנטי-אימפריאליסטי, שנסוג זמנית כתוצאה מהמלחמה, יתחדש ביתר עוצמה ותחת הנהגה טובה יותר. לא יתכן דו-קיום בין האימפריאליזם והתנועה האנטי-אימפריאליסטית; ספק הוא אם תיתכן אפילו ארגעה. המדיניות הציונית של ההנהגה הישראלית מקוממת לא מנהיג זה או אחר אלא את כל אוכלוסיית העולם הערבי; על ניגוד זה אי אפשר להתגבר על ידי נצחונות צבאיים.
* * *
האינטרנאציונליסטים בעולם הערבי חייבים להסביר ללא ליאות כי אין לסמוך על ההנהגה הלאומנית שתנהל מאבק עקבי נגד האימפריאליזם; שהנהגה זו נתונה תמיד לפיתוי של חיפוש פשרה או של נקיטת קו אופורטוניסטי, כפי שהוכיחה ברית נאצר-חוסיין; שבנוקטה תעמולה גזענית מבצעת הנהגה זו פשע נגד המאבק האנטי-אימפריאליסטי; שבהשתמשה באידיאולוגיה אימפריאליסטית כדי לשרת את מטרותיה היא מביסה מטרות אלה ומטמאת אותן. קריאותיו של שוקיירי להרוג את כל היהודים, ובכלל זה נשים וילדים, אשר שודרו מרדיו קהיר אינן "פגמים קטנים" שאפשר עתה להתעלם מהם. אפילו סוריה, אשר יש החושבים אותה למדינה הערבית "המתקדמת ביותר" דיברה על "השמדת ישראל" ו"שכחה" ביודעין לציין מה יהיה גורלה של האוכלוסיה היהודית. בשום אופן אין לסלוח לפשעים כאלה או להימנע מסיבות טקטיות מלגלות אותם. מי שעושה כך משרת שירות רע את המאבק האנטי-אימפריאליסטי.
אשר לישראל, כל ניסיון של הלאומנים הערבים להרוס את המדינה בכוח רק מגבש את כל האוכלוסיה הישראלית מאחורי ההנהגה הציונית. ישראל תשונה מבפנים על ידי האינטרנאציונליסטים האנטי-ציוניים שבתוכה, אשר בבוא הזמן יצרפו את שורותיהם לשורות האינטרנאציונליסטים שבעולם הערבי במאבק משותף נגד האימפריאליזם ולמען הקמת רפובליקה סוציאליסטית אמיתית ברחבי המזרח התיכון.
* * *
בעומדנו מול מצב העניינים שנוצר על ידי ההתקפה הישראלית אנו אומרים:
- שלום מוכתב על ידי ישראל, "פאקס אמריקנה" גלוי או סודי עם חוסיין והסדרים מערביים דומים לא יפתרו את בעיית הסכסוך בין ישראל לבין המדינות הערביות אלא רק יקפיאו אותה.
- יצירתה של באנטוסטאן ציונית עבור ערביי פלשתינה, תוך המשכת מדיניות ההפרדה והדיכוי נגדם, לא תפתור את בעיית ארץ-ישראל, כשם שבאנטוסטאן דרום אפריקאית לא תוכל לפתור את הבעיות הנובעות מקיום מדינה גזענית בדרום אפריקה.
הפתרון בר-הקיימא היחידי הוא:
- ביטול גמור של כל האמצעים של הציונים נגד הפלשתינאים (בפרט מתן אפשרות לפלשתינאים לממש את זכותם לרה-פאטריאציה); הפיכת ישראל למדינה נורמלית של אוכלוסייתה-היא.
- השתתפות פעילה של ישראל לא-ציונית במאבק האנטי-אימפריאליסטי של העם הערבי.
- מתן אפשרות לפלשתינאים להחליט בעצמם על עתידם הפוליטי.
* * *
ביודענו כי לשליטים הנוכחיים בשני הצדדים אין כוונה לבצע פתרונות אלה, אנו בטוחים כי הסכסוך יימשך.
לכל אלה המשלים את עצמם אנו אומרים: לא יתכן פתרון לבעיות המדיניות של עמים באמצעות מדיניות אשר משתמשת – בגלוי או באופן מוסווה – באמצעים של עליונות כלכלית, חברתית או מדינית של קבוצת אנשים אחת על רעותה.
החזית הפלשתינאית הדמוקראטיתהאירגון הסוציאליסטי הישראלי
יולי 1967
