פורסם בעברית בגיליון מס' 36 של "מצפן", יוני-יולי 1967, ובערבית – בחוברת "שלושה גילויי דעת", הוצאת "מצפן", יולי 1967.

 

המאורעות המזרח-תיכוניים של יוני 1967 היו "סיבוב שלישי" במלחמה הישראלית-ערבית, שלב נוסף במאבק בין תנועת ההתנחלות הציונית בארץ-ישראל לבין התנועה הלאומית הערבית.

עם זאת, היוותה מלחמת יוני 1967 חלק מתמונה רחבה יותר, בינלאומית, אשר יש לה משמעות החורגת הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון.

נפתח איפוא בסקירת האספקט הגלובאלי של המלחמה, ולאחר מכן נדון באספקט הלוקאלי שלה.

*  *  *

שנות החמישים היו תקופה של נצחונות לסוציאליזם, לכוחות הקידמה בעולם ולמהפכה האנטי-קולוניאלית. בסין התבססה המהפכה; בהודו-סין הנחילו הכוחות הסוציאליסטיים תבוסה לקולוניאליזם הצרפתי; בקובה התחוללה מהפכה סוציאליסטית.

בשורה שלמה של ארצות באסיה ואפריקה הגיעו לשלטון כוחות אנטי-אימפריאליסטיים, וביבשות אלה הצטמצמה באופן ניכר הנוכחות הישירה של המעצמות הקולוניאליות. הכוחות האימפריאליסטיים היו בנסיגה.

מצב כללי זה השתקף גם במזרח התיכון ומצא ביטוי מובהק במלחמת סואץ 1956. אחרי שמצרים הלאימה את חברת תעלת סואץ, התערבו בריטניה וצרפת בכוח הזרוע במטרה להחזיר לעצמן את העמדות הקולוניאליות שאיבדו במזרח התיכון. ממשלת ישראל הוכיחה פעם נוספת כי הציונות היא בעלת-ברית טבעית של האימפריאליזם נגד הערבים, וסיפקה לשתי המעצמות המערביות את העילה להתערבות. תוך כדי כך ניסתה ממשלת ישראל ליצור בכוח עובדות חדשות במזרח התיכון לטובת הציונות ועל חשבון הערבים.

למרות ההצלחות הצבאיות הניכרות של ישראל, נסתיימה ההרפתקה המשולשת בכשלון.

בשנות השישים חל שינוי ניכר מאוד בזירה הבינלאומית. מעצמות המערב ביצרו לעצמן עמדות ניאו-קולוניאליות בעולם השלישי; האימפריאליזם האמריקאי הפך ל"ז'נדארם עולמי"; בשורה ארוכה של ארצות התחוללו – בהשראת סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, ביוזמתה ובמימונה – הפיכות ריאקציוניות שהצליחו להפיל ממשלות אנטי-אימפריאליסטיות.

כסימני-דרך של אופנסיבה אמריקאית גלובאלית זו נזכיר את -

  • ההתערבות האמריקאית בקונגו;
  • משבר הטילים בקובה, בו נסוגה ברית המועצות מפני סחטנות אטומית אמריקאית, וארצות הברית כפתה הכרה דה-פקטו ב"זכותה" לנהוג כשליטה בלעדית באוקיינוס: להטיל הסגר ימי, לערוך חיפושים באוניות;
  • ההתערבות האמריקאית – בהיקף ובצורה חסרי תקדים – במלחמת האזרחים בדרום וייטנאם;
  • המלחמה הברוטאלית שמנהלת ארצות הברית נגד הרפובליקה העממית הווייטנאמית, העומדת לבדה במערכה.

לא כאן המקום להיכנס לניתוח מפורט של הגורמים המסייעים לאופנסיבה כללית זו של האימפריאליזם; אולם מן הראוי לציין בהקשר זה את התפקיד העגום שממלאות ברית המועצות והמפלגות הקומוניסטיות הנוהות אחריה. הסיסמה המוטעית של "מעבר לסוציאליזם בדרכי שלום" (כלומר, למעשה, הסתלקות מדרך הסוציאליזם המהפכני), הפירוש התבוסתני הניתן לסיסמת הדו-קיום בשלום, השאיפה להגיע בכל מחיר להסכם עם האימפריאליזם, הפסקת הסיוע הגרעיני והתעשייתי לסין (1960) וחשיפתה לסחטנות אימפריאליסטית – כל אלה מחזקים את ידי ארצות הברית ומאפשרים לה לנהוג בזירה הבינלאומית כבתוך שלה, כמעט באין מפריע.

בתחילת 1966 חולל האגף השמאלי של מפלגת הבעת' הפיכה בסוריה. לשלטון עלו יסודות זעיר-בורגניים בעלי נטיה שמאלית ומגמה אנטי-אימפריאליסטית מובהקת. משטר זה – למרות כל חולשותיו וסתירותיו הפנימיות – זכה לתמיכה עממית רחבה.

במסגרת האופנסיבה הגלובאלית שלו, ניסה האימפריאליזם האמריקאי להביא להפלת השלטון בסוריה. נעשו נסיונות בלתי פוסקים של חתירה מבחוץ (במיוחד מירדן) ומבפנים (הפיכת הנפל של חאטום בסתיו 1966). נסיונות אלה לא זכו להצלחה.

באותו זמן הוחרפה מאוד המתיחות בין סוריה וישראל, בקשר לפעולות חבלה שביצעו בישראל חבלנים שבאו משטח סוריה ובקשר לסכסוך על זכויות עיבוד אדמות באזורים המפורזים. יש להניח כי הקשרים ההדוקים במיוחד שנקשרו בשנים האחרונות בין ארצות הברית וישראל (ישראל, בצד סעודיה וירדן, הפכה למשענת גלויה של המדיניות האמריקאית במזרח התיכון) וכן הידיעה כי ארצות הברית מעוניינת בהפלת השלטון בסוריה, עודדו את ממשלת ישראל לנקוט עמדה בלתי פשרנית כלפי סוריה.

לאחר שהשיחות הישראליות-סוריות על עיבוד החלקות השנויות במחלוקת נסתיימו בכשלון (לא במעט עקב העמדה הישראלית הנוקשה), נקטה ישראל בפעולה חד-צדדית והחלה בעיבוד חלקות המריבה. המתיחות בגבול הגיעה לשיא. ב-7 באפריל נקטה ישראל צעד צבאי שחרג בממדיו מן ההתנגשויות הקודמות והביא לאסקלאציה ניכרת של הסכסוך; מטוסים ישראליים חדרו לסוריה, הפציצו את הרמה הסורית והגיעו עד למבואות דמשק; התחוללו קרבות-אוויר בשמי סוריה. היה ברור שפעולה זו אינה מסוגלת להביא להפסקת מעשי הטרור של החבלנים אשר פעלו בעידוד חוגים מסויימים בשלטון הסורי. מצד שני היה גם ברור שהצעד הבא של ישראל יכול להיות רק פעולה מלחמתית בקנה-מידה רחב.

ב-10 במאי מסר "הארץ" מפי "חוגים בטחוניים" כי "לא יהיה כנראה מנוס מהתנגשות חזיתית בעתיד עם הסורים, אלא אם יקדימו הסורים וייסוגו מעמדתם בקשר לשיגור חבלנים לישראל". למחרת הכריז מר אשכול, ראש הממשלה – ואז עדיין שר הבטחון – כי "נוכח 14 תקריות בחודש האחרון בלבד, יכול להיות שניאלץ לנקוט באמצעים לא פחות רציניים מאשר ב-7 באפריל". איומים דומים נשמעו בתקיפות רבה מפי דוברים ישראליים אחראיים עד אמצע מאי (ראויה לציון העובדה כי במהלך מלחמת יוני התקיפה ישראל את סוריה אחרי שבירת הצבא המצרי ואחרי שסוריה הסכימה להפסקת-אש).

ממשלת ישראל יצאה מן ההנחה שסוריה תישאר מבודדת (כפי שהיה ב-7 באפריל) ומצרים לא תבוא לעזרתה, בגלל הסתבכויות המצרים בתימן. הנחה זו הביע במפורש מר אשכול בראיון עם בטאון צה"ל "במחנה" (ראה גם "הארץ" מ-10 במאי). יש להדגיש כי באותם ימים גילו שלטונות ירדן סימנים ברורים של שמחה לאידם של הסורים.

ב-15 במאי נקטה מצרים צעד בלתי-צפוי והעבירה באופן הפגנתי כוחות צבא לסיני. השלטונות המצריים תבעו מכוח החירום של האו"ם לסגת מעמדותיו באיזור הגבול עם ישראל. אולם מזכיר האו"ם נזדרז, ומסיבות הלוטות עד היום בערפל הזמין למעשה את המצרים לדרוש את הוצאת כל כוח החירום משטח מצרים.

בשלב זה נתפרש צעדו של נאצר כמעשה הפגנתי גרידא. סופרו הצבאי של "הארץ", למשל, קבע ב-17 במאי כי תזוזת הצבא המצרי באה "קודם-כל להפעלת לחץ, ולא לצורך פעולה של ממש… המטרה היא להוכיח לעולם הערבי שמצרים תצא לעזרת סוריה".

ב-22 במאי הודיע "הארץ" על הסתה המתנהלת על ידי ירדן הקוראת לנאצר לחסום את מיצרי טיראן בפני ספנות ישראלית.

ואכן, באותו יום הכריז נאצר על חסימת המיצרים.

בפעולות אלה העביר נאצר את נקודת הכובד של המתיחות מהגיזרה הסורית לגיזרה המצרית.

יש יסוד לסברה כי גם בשלב זה האמין נאצר שהסכסוך לא יגלוש להתנגשות צבאית רבתי, יישאר במישור המדיני ויזכה אותו בהישגים פוליטיים (בעיקר: מחיקת השריד האחרון של הישגי ישראל במלחמת סואץ-סיני). יש גם יסוד להניח כי הסובייטים – אשר שמו את יהבם על ההסכם-שבשתיקה הקיים בינם לבין ארצות הברית בזירה העולמית – חיזקו את אמונת המצרים כי ארצות הברית לא תרשה לישראל לפתוח במלחמה.

המציאות הוכיחה כי שיקולים אלה מהווים טעות חמורה. נאצר הכניס את עצמו למלכודת קטלנית.

ברור כי ארצות הברית היתה מעוניינת בהחלשת נאצר, בגלל השפעתו בעולם השלישי וביחוד עקב המצב בדרום חצי-האי ערב. כן יש להדגיש כי האמריקאים – שלא כמו יריביהם הסובייטים – אינם מקפידים על כיבוד כללי משחק הדו-קיום. הם אינם חוששים מכל סכסוך מזויין ואינם טועים להאמין כי כל סכסוך כזה מוביל ישר לשואה אטומית.

יתר-על-כן, ישראל – למרות היותה תלויה מכל הבחינות בתמיכה אמריקאית – אינה מהווה שותף סביל המוכן להסתפק במילוי הוראות. לדידם של שליטי ישראל, השירות לארצות הברית אינו מטרה בפני עצמה אלא בא לקדם את מטרות ושאיפות הציונות. לא פעם קרה כי הציונות היא שדחפה או ניסתה לדחוף את האימפריאליזם המערבי לפעולה זאת או אחרת.

נאצר שגה גם שגיאה מרחיקת-לכת בהערכת יחסי הכוחות הצבאיים בין מצרים לבין ישראל. הוא לא הניח שבמקרה שתתחולל התנגשות צבאית תנחל מצרים תבוסה מהירה ומוחצת (על כמה מהגורמים העמוקים שהביאו לתבוסה זו נעמוד להלן).

בעקבות צעדיו של נאצר התחזקו בישראל היסודות המלחמתיים הקיצוניים ביותר. בגין ודיין צורפו לממשלה – זה האחרון בתפקיד המפתח של שר הבטחון. יש להדגיש כי משה דיין היה לאחרונה גם נציג מובהק של הקו הפרו-אמריקאי בישראל; עובדה זו בלטה במיוחד עם ביקורו של דיין בווייטנאם, כאורחם של האמריקאים ובמימונם.

הקשר ההדוק בין ישראל לארצות הברית היה ללא ספק אחד הגורמים העיקריים שהביאו לקרע גלוי בין ממשלת ישראל ונשיא צרפת.

מכל הנאמר לעיל נובע כי מבחינת משמעותן הגלובאלית מצטרפות התוצאות של מלחמת יוני 1967 לרשימת ההצלחות של האופנסיבה הכללית של האימפריאליזם האמריקאי בזירה הבינלאומית.

*  *  *

מלבד האספקטים הבינלאומיים של הסכסוך, יש להביא בחשבון גם את האספקטים המקומיים, אשר מילאו תפקיד חשוב במהלך המאורעות.

לא היתה כאן התמודדות מופשטת בחלל ריק בין האימפריאליזם לכוחות אנטי-אימפריאליסטיים. במציאות לבש המאבק צורה לאומית מובהקת והופיע כשלב נוסף בסכסוך ההיסטורי בין הציונות והתנועה הלאומית הערבית.

אספקטים מקומיים ולאומיים אלה גרמו לסיבוך התמונה הכללית ולעירפולה.

הגורם הראשון שיש להתעכב עליו – והוא שקבע במידה רבה את התוצאה של המערכה – הוא אופיו של המשטר המצרים. המהפכה המצרית – למרות היותה תופעה מתקדמת בשעתה – נעצרה באמצע הדרך ולא לבשה אופי סוציאליסטי. קבוצת הקצינים השלטת במצרים ביצעה אמנם שורה של רפורמות כלכליות וחברתיות חשובות; אולם עם זאת נשאר המשטר המצרי בעל אופי זעיר-בורגני; הוא נכשל באירגון המוני העם ושיתופם בחיים המדיניים. אף המאמצים להקמת מפלגה המונית ("האיחוד הסוציאליסטי") כבסיס למשטר – נכשלו כליל ולא חרגו מגדר נסיונות-נפל ביורוקראטיים. המשענת של המשטר במצרים הוא הצבא, בצירוף שכבה ביורוקראטית חדשה שהתבצרה מאז ההפיכה. המעמדות השליטים הישנים לא נשברו אלא נשארו על כנם בצבא ובמנגנון. הפער החברתי העצום בין המעמדות עתירי-הזכויות לבין המוני העם נשאר בעינו. מצב דברים זה מהווה, מצידו, גורם חשוב לחיזוק האגף הימני בתוך צמרת השלטון.

בכך מתבארת התמוטטותו המהירה של הצבא המצרי במערכה. יש לציין כי הטייסים וחלק גדול מהקצונה באים משכבות חברתיות העויינות באופן יסודי את המהפכה. הסתירות החברתיות שגרמו לרקבון הצבא בימי המשטר הישן, נשארו עד היום.

העובדה שהמהפכה המצרית נעצרה באמצע הדרך ולא ביצעה תמורות חברתיות מעמיקות די-הצורך, נתנה את אותותיה במהלכים הפוליטיים של נאצר ערב המלחמה.

במשך שנים חזר נאצר עצמו והדגיש כי התפקיד המיידי של הערבים אינו התמודדות עם ישראל. עליהם קודם-כל לבצע תמורות פנימיות בתוך העולם הערבי, לחסל את המשטרים המלוכניים-פיאודליים והריקציוניים השוררים בכמה מארצות ערב, לחולל איחוד המבוסס על קידמה. הוא הוקיע – בצדק – את המלך חוסיין כמשרת האימפריאליזם, כאויב האומה הערבית וכמדכא ערביי פלשתינה.

אך בהגיע שעת מבחן נדחף נאצר – עקב חולשותיו החברתיות של המשטר במצרים – להישענות על סיסמאות לאומניות מהסוג הגרוע ביותר. במקום ברית של כוחות אנטי-אימפריאליסטיים, נכרתה ברית בלתי-קדושה עם המלך חוסיין (וזאת, אף למורת רוחה של ממשלת סוריה). עד לאותו רגע הוכרז חוסיין כ"אויב מספר אחת" – אך כאשר נראה היה כי כסאו עומד להתמוטט, נתן לו נאצר "נשיקת-חיים", וסיפק לו "הכשר" בשם האחדות הלאומית הערבית. כשושבין של ברית זו בחר לו נאצר את אחמד שוקיירי, המנהיג הפלשתינאי הריאקציוני שהיה באחד מגלגוליו נציג סעודיה באו"ם.

מפנה זה הגיע לידי ביטוי חמור במיוחד בתעמולת הזוועה שנוהלה בקהיר, בעיקר באמצעות תחנת השידור של שוקיירי. הדיבורים האנטי-אימפריאליסטיים והקריאות להגנה על סוריה מפני תוקפנות נבלעו בזרם עכור של איומים להשמיד את מדינת ישראל ויושביה.

כפי שצפינו מראש, התנקמה תעמולה זו במנהליה, באשר היא חיזקה את החוגים הקיצוניים בישראל ודחפה חלק ניכר מדעת הקהל העולמית לעמדה עויינת למצרים ואוהדת לציונות. ישראל הופיעה לא כתוקפנית וכמשרתת האימפריאליזם, אלא כנלחמת על עצם קיומה וחיי תושביה.

בגילוי-דעת שהוצאנו בתחילת חודש מאי (עוד לפני החרפת המשבר במזרח התיכון), מתחנו את הביקורת הבאה על עמדתם של המנהיגים הערביים הלאומניים:

"פתרון בעיית א"י צריך לא רק לתקן את העוול שנעשה לערביי א"י אלא גם להבטיח את עתידם הלאומי של המוני העם העברי. המונים אלה הובאו לא"י על ידי הציונות – אך אין הם אחראים למעשי הציונות. הנסיון להטיל על הפועלים והמוני העם הישראלים את העונש בעד חטאי הציונות אינו יכול לפתור את בעיית א"י אלא רק להביא לאסונות חדשים".

למרבית הצער התאמתו דברי אזהרה זו הרבה יותר מוקדם מכפי ששיערנו. באותו גילוי-דעת הוספנו:

"יש להבין כי ההמונים הישראלים לא ישתחררו מהשפעת הציונות ולא ייאבקו נגדה אם כוחות הקידמה בעולם הערבי לא יעמידו לפניהם פרספקטיבה של חיים משותפים לא דיכוי לאומי".

המציאות הוכיחה את נכונותה של אבחנה זו.

יש להוסיף כי אילו היה נאצר מנצח במלחמה, על יסוד אותן סיסמאות לאומניות והברית עם חוסיין – כי אז בעיית א"י לא היתה נפתרת. לכל היותר היתה מופיעה בעיית יהודי א"י במקום בעיית ערביי א"י.

*  *  *

אם, מבחינת יחסי הכוחות העולמיים, העניקה מלחמת יוני 1967 הצלחה נוספת למערך האימפריאליסטי העולמי, הרי מבחינה מזרח-תיכונית הצליחה הציונות לזכות בנצחון בלתי משוער.

הציונות היא, במהותה, תנועה של קולוניזאציה, התנחלות של מתיישבים שבאו לא"י מן החוץ בהשפעת רעיונות לאומניים. שיטת פעולתה היתה תמיד: ליצור עובדות מוגמרות – במקרה הצורך גם בכוח הזרוע – על חשבון הערבים ונגדם. בדרכה זו היתה היא בעלת-ברית ובת-חסות טבעית של המעצמות האימפריאליסטיות והתנגשה באורח בלתי-נמנע עם הערבים.

כל קווי האופי המסורתיים הללו של הציונות הופיעו בבירור גם במלחמה זו.

הנצחון הצבאי הביא להתחזקות-יתר של החוגים הימניים, המיליטריסטיים והשוביניסטיים ביותר בהנהגה הציונית של ישראל ולתזוזה כללית ימינה בתוך ישראל.

עקב המצב הבינלאומי הנוכחי (כפי שתואר לעיל) השתררה ברוב המכריע של הציבור הישראלי הדיעה, כי הנצחון הצבאי מאפשר למדינת ישראל לכפות הסדר ובאופן כזה להגיע לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. מעל במות ציבוריות הושמעו מספר נוסחאות שונות על צורתו של הסדר כפוי כזה.

אנו סבורים כי גישה זו מוטעית מעיקרה, וכל הנוסחאות המיוסדות עליה אינן מסוגלות לפתור את הבעיה.

מבחינה מהותית, בעיית ישראל-ערב אינה מצטמצמת בשאלת הפליטים או הגבולות או בשאלת עתידם המדיני של ערביי פלשתינה. כל אלה הם רק אספקטים וגילויים שונים של הבעיה המרכזית: עתידה של ישראל בלב איזור שהוא ערבי מובהק.

השאלה היא אם ישראל תיהפך למהדורה שניה של מדינת הצלבנים או תצליח להשתלב במרחב ובתהליכים ההיסטוריים שיקבעו את גורלו.

מנקודת ראות זו לא קידמה המלחמה את ישראל אף כמלוא הנימה לעבר הפתרון של בעייתה היסודית – אלא להיפך. למרות יחסי הכוחות הצבאיים השוררים ברגע זה, נשארת ישראל אי קטן בעולם הערבי.

ניצול מאזן הכוחות הצבאי הנוכחי לשם כפיית עובדות על הערבים, יתנקם בישראל בעתיד, עם השינוי ביחסי הכוחות, שהוא בלתי נמנע בטווח הארוך. כל "הסדר" שיושג היום מתוך עמדות של כוח יהיה זמני בלבד – ועל כן מדומה. גם אם תסכים מדינה ערבית כלשהי לחתום על הסכם שלום עם ישראל בלחץ העובדות שנקבעו במלחמה, הרי גורלו של הסכם כזה לא יהיה שפיר מגורל חוזה השלום של ורסיי. הוא יהפוך לפיסת נייר חסרת תוכן ולא ימנע התפרצות מלחמה חדשה, אלא להיפך. הוא לא יפתור את הבעיה אלא יקפיא אותה.

למעשה עומד אולי על הפרק "חוזה שלום" נפרד עם חוסיין. התוצאות מחוזה כזה עשויות להיות חמורות במיוחד, באשר הוא יקשור את עתידה של ישראל עם הכוחות הריאקציוניים ביותר במזרח התיכון, יחזק – בטווח קצר – את מעמדו של האימפריאליזם באיזור ויגביר את תלותה של ישראל באימפריאליזם.

ישנם בישראל חוגים התובעים לספח את האזורים הכבושים (או את רוב האזורים הללו). לא נרחיב את הדיבור על שגיונות אלה. זהו מתכון בטוח להעמיק ולהרחיב את הסכסוך ולהכין לישראל עתיד הרה-שואה. סיפוחים טריטוריאליים מתוך עמדה של כוח – פסולים באופן עקרוני. הם גם ייצרו תקדים מסוכן, העלול להיות מנוצל בעתיד נגד ישראל עצמה.

נשמעת גם הצעה להקים בגדה המערבית וברצועת עזה מדינה ערבית שתהיה בת-חסות של ישראל. תוכנית זו משמעותה, למעשה, סיפוח טריטוריות אלה לישראל מבלי לתת ליושביהן זכות-אזרח בישראל, ובלי לשקם את פליטי מלחמת 1948 בתוך מדינת ישראל. שטח חסות כזה יהיה דומה ל"באנטוסטאנים" אשר ממשלת דרום אפריקה תיכננה להקים עבור התושבים שחורי-העור בתוך שטחה. ברור שערביי פלשתינה לא ישלימו עם גורל פוליטי כזה והקמת "באנטוסטאן" מעין זו תהווה גם היא פתרון כפוי, שיתנקם בעתיד במבצעיו.

אחרי וריאציה אחרת של תוכנית זו הלכו שולל חוגים הנחשבים בדרך כלל כמתקדמים. מדובה בה על מתן "הגדרה עצמית" לערביי פלשתינה, אשר יקימו מדינה "עצמאית" בשטח הגדה המערבית ורצועת עזה. מדינה זו תהיה קשורה בקשר פדרטיבי עם ישראל. אנו מזהירים כי למרות הכוונות הטובות של כמה מהתומכים בנוסחה זו, הרי במצב הנוכחי תהווה הגשמתה, מבחינה אובייקטיבית, צעד שלילי.

עצם המושג של "הגדרה עצמית" ו"בחירה חופשית" בתנאים הנוכחיים לא יכול להיות יותר מפיקציה, בחינת לעג לרש.

אמרנו בעבר והננו חוזרים גם עתה, כי ערביי פלשתינה זכאים לקבוע את גורלם המדיני בעצמם וללא שום כפייה מבחוץ.

אולם, אנו מזהירים מפני האשליה המסוכנת שנולדה בלב חלק מהציבור הישראלי, כאילו עתה – כאשר ישראל שולטת על כל שטחה של פלשתינה בגבולותיה מימי המנדט הבריטי – נוצרה ההזדמנות למימוש הזכות הזאת להגדרה עצמית.

ההיפך הוא הנכון, דווקא הכיבושים האלה משמיטים את הבסיס להגדרה עצמית מתוך בחירה חופשית. במקרה הטוב ביותר מדינה פלשתינאית שתקום על בסיס הכיבושים תהיה גטו צר, קריקטורה של מדינה עצמאית. בטווח ארוך, הפתרון המלא של כל הבעיות הלאומיות (כולל ההגדרה העצמית של ערביי ויהודי ארץ-ישראל) יתממש רק במסגרת של מהפכה סוציאליסטית בארצות המזרח התיכון, אשר תאחד אותו לחטיבה מדינית אחת.

מתוך התחשבות במשמעות הבינלאומית של מלחמת יוני 1967, מתוך התנגדות עקרונית למדיניות הציונית של קביעת עובדות וכפייתן על הערבים, מתוך חרדה לעתיד ישראל בתוך העולם הערבי – אנו סבורים כי חובה היא לקרוא לממשלת ישראל לסגת משטחי הכיבוש ומהנסיון לכפות הסדר בכוח. קריאה זו היא המבחן לכל גוף ולכל אדם מתקדם.

יש להבהיר, כי אין אנו משלים את עצמנו שהחזרה לקווי ולהסכמי שביתת-הנשק תהווה, כשלעצמה, פתרון לבעיית א"י ויחסי ישראל-ערב. זהו רק צעד הכרחי אשר בלעדיו לא תיתכן התקדמות כלשהי לקראת פתרון של ממש.

אשר לטווח הארוך יותר, אנו סבורים גם היום – כמו בעבר – כי הפתרון הממשי והיציב היחיד לבעיית א"י ולסכסוך הישראלי-ערבי הוא הסתלקות ישראל מן הדרך הציונית והשתלבות ישראל סוציאליסטית, לא ציונית, במרחב. המהפכה הסוציאליסטית, בהנהגת העמלים, היא גם הדרך היחידה לאיחוד לאומי ערבי וחיסול הפיצול שנכפה על העולם הערבי על ידי האימפריאליזם.

הנסיון העקוב-מדם הוכיח כי בדרכים לאומניות – ציונות או לאומנות ערבית – אין לפתור שום בעיה חברתית יסודית, ובכלל זה הבעיות הלאומיות של המזרח התיכון.

הפתרון שאנו דוגלים בו מחייב מהפכה עמוקה בתוך ישראל, במטרה לשנות מיסודו את אופיה – ממדינה ציונית למדינה סוציאליסטית המסוגלת ומוכנה להשתלב במרחב.

שינוי מהפכני עמוק חייב לבוא גם בעולם הערבי. בדרך לאומנית ובסיסמת "אחדות ערבית" על-מעמדית (על בסיס לאומי גרידא), בהשתתפות כוחות הריאקציה בעולם הערבי, לא יוכלו הערבים לפתור את בעיות היסוד של עתידם. גם התפקיד המתקדם של איחוד העולם הערבי וחיסול פיצולו המלאכותי שנכפה על ידי האימפריאליזם, ניתן לביצוע רק בדרך הסוציאליסטית. המאורעות האחרונים הוכיחו מחדש כי תמורות סוציאליסטיות מהפכניות נחוצות בכל ארצות ערב, ומצרים אינה יוצאת מכלל זה.

*  *  *

בשעת משבר, כמו בזמנים כתיקנם, הננו מעלים ברמה את דגל הסוציאליזם והאינטרנאציונליזם, וקוראים להמוני המזרח התיכון – ללא הבדל לאום – להיאבק תחת דגל זה.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי
5 ביולי 1967