הקדמת מערכת "מצפן":

ב-3 ביוני 1967, עת המתיחות במזרח התיכון הגיעה לשיאה, ממש ערב המלחמה, התכנסו באירופה נציגי האירגון הסוציאליסטי הישראלי ואירגון סוציאליסטי פלשתינאי בשם החזית הדמוקרטית הפלשתינאית. הפגישה נערכה בחסות מוסד השלום של ברטראנד ראסל. בפגישה הוחלט על פרסום ההצהרה המובאת כאן. כמה ימים לאחר מכן היא נדפסה במלואה כמודעה ב"טיימס" הלונדוני, במימונו של מוסד השלום.
עקב המצב המתוח, שובשו תעלות הקומוניקציה הרגילות בין אירופה וישראל, ונציגנו בפגישה הנ"ל לא יכול היה להעביר את נוסח ההצהרה לאישור מוקדם במוסדות האירגון הסוציאליסטי הישראלי. יש להניח כי אילו נערך דיון מוקדם כזה, היו חלים שינויים מסוימים בנוסח ההצהרה.
עם זאת, אנו מזדהים עם הגישה היסודית של ההצהרה, הבנויה על עקרון הסוציאליזם והאינטרנציונליזם והשוללת לחלוטין את הלאומנות של שני הצדדים.
לדעתנו נודע ערך כביר לעובדה שדווקא בימי משבר אלה התקיימה הידברות בין ישראלים ופלשתינאים, אשר הגיעו להבנה מלאה ופירסמו – בפעם הראשונה מזה עשרות שנים – מצע משותף.
עצם ההישג ההיסטורי הזה מוכיח כי רק על יסוד הסוציאליזם אפשר להגיע להידברות ולהבנת-אמת, מעבר לכל המחיצות הלאומיות.

 

להלן נוסח המודעה, כפי שהופיעה ב"טיימס" הלונדוני ב-8 ביוני 1967:

יום אחד לפני פרוץ המלחמה נוסחה ונחתמה הצהרה זו על ידי אירגון ערבי-פלשתינאי ואירגון ישראלי. שני הצדדים הסכימו על ניתוח הבעיה ועל הפתרון המוצע בהצהרה, ואינם נסוגים ממנה, יהיו תוצאות המבצע הצבאי אשר יהיו. בעלי ההצהרה, המתנגדים למדיניות של מנהיגיהם הלאומניים, אינם זוכים לאהדה בקרב דעת הקהל של בני עמם. אולם עצם קיומם מוכיח כי לא כולם במזרח התיכון חולים בקדחת הלאומנות.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי הינו קבוצה של יהודים וערבים, הפועלת בישראל באופן לגאלי ומוציאה לאור ירחון בשם "מצפן". החזית הדמוקרטית הפלשתינאית היא קבוצה של פלשתינאים שפעלה במחתרת בירדן. שתי הקבוצות קיימו מגע במשך השנים האחרונות, ועתה החליטו לפרסם בגלוי הצהרה זו, בניסיון למנוע נזק בלתי ניתן לתיקון בגשרי ההבנה בין יהודים וערבים במזרח התיכון.

ההצהרה המשותפת:

המזרח התיכון נמצא במצב של התפוצצות. מלחמה אכזרית עומדת לפרוץ. אין ספק כי המלחמה תעלה בחיי בני אדם רבים, אולם מועטה התקווה כי היא תקרב פתרון פוליטי.

ברגעים האחרונים לפני ששוקע המזרח התיכון במרחץ הדמים השלישי בעשרים השנים האחרונות, נפגשנו אנו, יהודים וערבים, המייצגים שני אירגונים פוליטיים – ישראלי וערבי – בחסות מוסד השלום של ברטראנד ראסל, דנו במשבר הנוכחי, ניתחנו את מקורו ההיסטורי ו(אנו) מציעים פתרון במנשר זה.

הדור החדש ברחבי העולם מואס באידיאולוגיות, במדיניות ובמאבקים גזעניים ולאומניים. פעמים רבות מדי, בשנים האחרונות, שקעו אזורי העולם השונים במלחמות דמים חסרות תועלת כתוצאה ממדיניות כזו. מלחמות אלה הציגו בפני האנושות, אחוזת שאט-הנפש, את אוזלת ידה של המדיניות הלאומנית לפתור את הבעיות הנוצרות מתוך עצם קיומה. הודו ופקיסטאן, יוון וטורקיה, עיראק וכורדיסטאן, ישראל ומדינות ערב, הן דוגמאות לסכסוכים שיש להם דבר משותף על אף השוני הרב ברקע הפוליטי. בכולם מוסוות העובדות הפוליטיות על ידי גלי לאומנות מתחרה. התוצאה יחידה שמשיגה מדיניות זו היא הפיכת הרודף לנרדף, המדכא למדוכא.

הדור החדש נאבק לשחרר עצמו ממוסדות ורעיונות אותם הוריש לו העבר עקוב-הדם. הוא שואף להיפטר, אחת ולתמיד, משיטות וממדיניות שעבר זמנן, שאינן מסוגלות להתמודד עם מציאות תקופת החלל ואשר יוצרות מכשירי עינוי עבור האנושות. דור זה צופה בשאט-נפש בגזענות ובלאומנות ההיסטרית, המשמשות חומר גלם למכונות התעמולה של כל הצדדים במשבר המזרח-תיכוני.

המשבר הנוכחי מהווה שלב של אחת הבעיות הפוליטיות המורכבות ביותר של זמננו. זהו מצב בו מורשת העבר משפיעה עמוקות על ענייני ההווה; אך למרות זאת, אלה שיזכו ברווח הגדול ביותר כתוצאה מהמשבר, הם המתעלמים מהעובדות ההיסטוריות. ניתוח היסטורי של המצב יוקיע את מטפללי הרגש וסחטני המוסר ויחשוף את התרמית הגדולה שהם מנסים להציג בפני בני עמם והעולם.

הקונפליקט הישראלי-ערבי מהווה המשך – בלבוש שונה – של "בעיית פלשתינה". בעיית פלשתינה היא ההתנגשות בין הציונות המדינית לבין ערביי פלשתינה, עקב נישול האוכלוסיה המקומית הפלשתינאית על ידי ההתיישבות הציונית. אין לבעיה זו כל קשר עם בעיית האנטישמיות עתיקת היומין, מלבד העובדה כי הציונות היא תוצר של האנטישמיות האירופית. יחס אנטי-יהודי היה כמעט בלתי ידוע בעולם הערבי, בו התקיימו קהילות יהודיות ברווחה במשך מאות שנים.

לקראת סוף המאה ה-19, נדחפו היהודים כתוצאה מהרדיפות באירופה לעמדה חסרת תקווה. הציונות המדינית, שקיבלה את האנטישמיות כתכונה טבעית ונצחית של האנושות, באה לפתור את הבעיה על ידי הקמת מדינה לאומית יהודית בפלשתינה. אולם פלשתינה היתה כבר מאוכלסת על ידי 700,000 פלשתינאים; חלקם, קרוב לוודאי, צאצאי העברים הקדמונים. בשנת 1900 היו היהודים פחות מ-10% של האוכלוסיה בפלשתינה ובבעלותם היו פחות מ-10% של הקרקע.

גם הפלשתינאים שאפו לעצמאות פוליטית במולדתם. מאבקם כוון באופן טבעי כנגד השליטים הזרים – תחילה נגד האימפריה העותמאנית ואחר כך נגד הבריטים. מנהיגי הציונות, שהבינו כי מטרתם לא תושג אם תקום פלשתינה עצמאית בטרם יהיה בה רוב יהודי, החליטו לקדם את עניינם בעזרת ברית עם השליטים הזרים. הבריטים, בתקופה בין שתי מלחמות העולם, תמכו בצד שקידם יותר את האינטרס שלהם. הציונות המדינית פיתחה בהדרגה חברה וכלכלה שהיו סגורות – באופן עקרוני – בפני ערביי פלשתינה. המבנה החברתי-כלכלי הפלשתינאי נעשה מעוות. הפלאחים הערבים איבדו את אדמתם לאחר שבעלי הקרקעות הפיאודליים מכרו אותה במחירים מופרזים למוסדות הציונים. ההמונים המובטלים והמנושלים נפלו קורבן למנהיגים דתיים מושחתים כמו חאג' אמין אל-חוסייני, שתמך בהיטלר בתקופת המלחמה.

בשנות ה-30 הגיעו גלי הגירה יהודים חדשים לפלשתינה כתוצאה מעליית הפאשיזם באירופה. ב-1936 פרצה השביתה הכללית של ערביי פלשתינה אשר הציתה את אש המרד הערבי. השליטים הערביים בגדו במרד, שדוכא ב-1939 על ידי הצבא הבריטי. כתוצאה מתבוסה זו נשארו בזירה רק שני יריבים – הציונות המדינית והאימפריאליזם הבריטי.

המשטר הנאצי הכניס למצב גורם חדש לחלוטין: ההשמדה המתוכננת והמאורגנת של שישה מיליון יהודים זיעזעה המונים ברחבי העולם והביאה אותם – ללא הכרת המציאות בפלשתינה – למסקנה, כי יש להעניק עצמאות פוליטית ליהודים בארץ זו.

הישוב היהודי בפלשתינה, אשר חוזק מבחינה מוסרית על ידי ארצות העולם, ומבחינה צבאית על ידי השתתפותו במלחמה נגד הפאשיזם, החל את מאבקו נגד הבריטים עם תום מלחמת העולם השנייה.

השתלשלות המאורעות שתוארה לעיל היא שהביאה בסופו של דבר להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. שתי מדינות היו צריכות לקום – האחת של ערביי פלשתינה והשנייה של הישוב היהודי.

כדי למנוע קיום החלטה זו ניסתה ממשלת ה"לייבור", שהיתה אז בשלטון, ליצור תוהו-ובוהו בפלשתינה. בפגישה סודית בבלודאן (סוריה), תיכנן ואירגן מייג'ור קלייטון – קצין הקשר של משרד הוץ הבריטי עם הליגה הערבית – את פלישת צבאות פארוק, נורי סעיד ועבדאללה לפלשתינה. כתוצאה מכך נאלצו היהודים להילחם לא רק לעצמאותם אלא על עצם קיומם הפיזי. הנשיא נאצר היה קצין במלחמה זו. בספרו "הפילוסופיה של המהפכה" הוא מתאר, כיצד חש כי המלחמה היא מזימה אימפריאליסטית שכוונתה לדכא המאבק נגד המשטרים של פארוק ונורי סעיד, ובעת ובעונה אחת – להחזיר את הבריטים לפלשתינה בתפקיד של משכיני השלום. הנשיא נאצר קיים שיחות ידידותיות עם חיילים ישראליים, ביניהם יגאל אלון, והתעניין לדעת כיצד הצליחו הישראלים להיפטר מהאימפריאליזם הבריטי. ברית-המועצות תמכה בהחלטת החלוקה, קרוב לוודאי בגלל מדיניותה האנטי-אימפריאליסטית. צ'כוסלובקיה היא שסיפקה את הנשק בו הובס האימפריאליזם. לא "הערבים" היו אלה שהובסו ב-1948, אלא המדיניות האימפריאליסטית הבריטית שהפעילה את צבאות המונארכיות הפיאודליות של פארוק, עבדאללה ושל עבד אל-אילאה.

אולם, מפעולה הגנתית הפכה מלחמת 1948 לפעולה תוקפנית, כאשר בן-גוריון – לאחר משא ומתן חשאי בהשתתפותם של סגן-אלוף דיין וגולדה מאיר – הגיע להסכם סודי עם עבדאללה שליט עבר הירדן בשנת 1949. לפי הסכם זה, שזכה לברכת משרד הוץ הבריטי, סיפח כל צד מחצית מהשטח שנועד (לפי החלטת האו"ם) לערביי פלשתינה. החלטת האומות המאוחדות הופרה, לכן, לא רק על ידי ממשלת בריטניה וממשלות הבובות הערביות אלא גם על ידי ממשלת בן-גוריון. ערביי פלשתינה – שכמעט לא השתתפו במלחמה – הפכו לקורבנותיה האמיתיים. לאחר שאיבדו את אדמתם, רכושם, כבודם ועצמאותם, הם פוזרו ברצועת עזה, ירדן וישראל. מאז חיים הם נדכאים – ונדונו לחיי סבל אם במחנות פליטים ואם כאזרחים ממדרגה שנייה בישראל או כעם נבגד בירדן; עם המסרב לאבד את תקוותו; עם שנפל קורבן למזימתם של הבריטים, של מנהיגי ישראל ושל המלכים הערבים לגזול ממנו את זכויותיו החוקיות.

בן-גוריון ועבדאללה, לאחר שנואשו מלהשיג את הכרת האומות המאוחדות בגבולותיהם, פנו לבקש כוח עולמי שיתמוך בעובדה המוגמרת של חלוקת פלשתינה הערבית ויעניק לה גושפנקה רשמית. ואמנם, בריטניה, צרפת וארצות הברית מיהרו לתת את ברכתן למצב החדש, שכונה מאז ה"סטאטוס קוו", בהצהרתן המשולשת מיום 26.5.50. הצהרה זו – אשר קידשה את ההפרה של החלטת האו"ם – לא הוכרה על ידי שום ממשלה ערבית. סמכותה נובעת רק מכוח האימפריאליזם. היא הפכה את "האויבים הידידותיים", עבדאללה ובן-גוריון, לתלויים במעצמות המערב במה שנוגע לשלמותן הטריטוריאלית של ארצותיהם.

הנשיא נאצר היה המנהיג הערבי הראשון שהכיר בהחלטת החלוקה של האו"ם, בהציעו את נוסח ההחלטה בעניין פלשתינה של ועידת המדינות האפרו-אסיאניות, בבאנדונג, באפריל 1955. החלטה זו קובעת: "נוכח המתיחות הקיימת במזרח התיכון, הנובעת מבעיית פלשתינה, נוכח העובדה שמצב זה מסכן את שלום העולם, מביעה ועידת המדינות האפרו-אסיאניות את תמיכתה המלאה בזכויות ערביי פלשתינה, וקוראת להגשמת החלטות האו"ם בעניין פלשתינה בדרכי שלום".

בן-גוריון דחה בפומבי הצעה זו מכיוון שהיא עמדה בסתירה לסיפוחים הטריטוריאליים. מדיניותו אז, כמו גם אחר כך, התבססה על עקרון העובדות המוגמרות הנתמכות על ידי כוח. הוא ניסה, מאוחר יותר, להכריח את מדינות ערב להכיר ב"סטאטוס קוו", בשתפו פעולה עם מדיניותו של ג'.פ. דאלס בעניין הקמת בריתות צבאיות באזור. נוסף על כך, ישראל – מדינה שנתנה ליהודים מעמד של עליונות בפלשתינה – הוחרמה ובודדה מכלל העולם הערבי. בהיותה חסרת בסיס כלכלי הפכה ישראל תלויה לחלוטין בכלכלה ובתמיכה הפוליטית של המערב. ערב מבצע סואץ, הרגיש הנשיא נאצר את הצפוי לו, והסכים בחשאי להכיר ב"סטאטוס קוו" לאחר מגעים סודיים במלטה ורומא, אולם בן-גוריון העדיף להוות את חוד החנית של תוקפנות אידן-מולה ולספק להם את התירוץ לפלישתם למצרים בתפקיד "משכיני שלום". לאחר פלישה זו הפך אפילו הסכם חשאי עם בן-גוריון לבלתי אפשרי.

לפני שבועיים, בהשתמשו בזכויותיו החוקיות במיצרי טיראן, ביטל הנשיא נאצר את השארית האחרונה של תוקפנות סואץ, עובדה מוגמרת אשר בן-גוריון ועוצמתה האימפריאליסטית של ארצות הברית כפו עליו במשך עשר שנים. צעד זה גרם לסערה בישראל, לאו דווקא בגלל האספקטים הכלכליים שלו, אלא מכיוון שמעשה זה מערער את כל הפילוסופיה שמאחורי מדיניות "העובדה המוגמרת". אם אפשר לבטל עובדה אחת, מה בעניין האחרות? מה בעניין ה"סטאטוס קוו" הטריטוריאלי עצמו? ובמיוחד עתה, כאשר וילסון ודה-גול פוטרים עצמם מהתחייבויותיהם בהצהרה המשולשת של 1950, וכאשר ג'ונסון מסרב להקריב את האינטרס שלו עבור ממשלה, אשר הגיונה הפנימי אינו מאפשר לה לשרת אחר מלבדו.

הפלשתינאים, שיועדו על ידי בן-גוריון וחוסיין לרדת לתהום הנשייה, ראו כי העוצמה הצבאית המצרית מקרבת את תקוותם להפוך לעם חופשי בארצו. הם ציפו מנאצר, המנהיג המוכר של המאבק באימפריאליזם בעולם הערבי, שיתמוך בשאיפתם ויפיל מכסאו את חוסיין שמעמדו הלך ונחלש. עד ה-29 במאי התקיפו נאצר, רדיו קהיר וכל שופרות התעמולה המצרית בחריפות את חוסיין, הוקיעו את ראש ממשלתו כסוכן הסי-איי-אי ושיכנעו את הפלשתינאים כי המצרים הם שיביאו לעצמאותם בפלשתינה. הפוליטיקאי הפלשתינאי הלאומני המושחת, שוקיירי, הכריז: "חוסיין הוא בובה של האימפריאליזם העולמי, כדי לשחרר את פלשתין אנו חייבים להפיל קודם לכן את חוסיין".

ואז, בגד נאצר בפתאומיות ובצורה דרמאטית בפלשתינאים. בחתמו על ברית עם חוסיין ובמתן "נשיקת החיים" ל"אחיו הערבי" מול מצלמות הטלביזיה, הציל נאצר את השליט הפאודלי, את הבובה האימפריאליסטית הזו, ברגע המסוכן ביותר בקריירה שלה. שוקיירי הגזעני, אשר רק ימים ספורים קודם לכן זעק "במלחמת הקודש לשחרור פלשתינה לא יהיו ניצולים בין היהודים", היה שותף לברית אופורטוניסטית זו. במקביל, הציע נאצר עיסקה דומה לשליט ה"מהפכני" וה"אנטי-אימפריאליסטי" של סעודיה – המלך פייצל. בעבר, היו אלה תמיד בן-גוריון והבריטים שהצילו את כיסא חוסיין; לפתע עשה זאת נאצר.

כפי שהמדיניות הישראלית הרשמית אינה מציעה כל פתרון לטווח ארוך ליהודי ישראל, כך גם אין גאולה לערביי פלשתינה במדיניותם של נאצר ושוקיירי. מנהיגים לאומניים אלה הראו שוב כיצד הם מנצלים בצורה צינית את אינטרס העם למען מטרותיהם ואחר כך בוגדים בו בעיסקות הכוח שביניהם. המשבר הנוכחי מבליט את אוזלת היד של הלאומנים משני הצדדים. המנהיגות הישראלית נוכחה לפתע, כי עבר זמנה של "העובדה המוגמרת"; למרות זאת מסרבת היא לזוז מן ה"סטאטוס קוו".

אשר להנהגה הלאומנית של הפלשתינאים – נשיקת החיים שהעניקה לחוסיין היא נשיקת מוות לעצמה. המנהיגים הנוכחיים משני הצדדים אינם יכולים להתעלם מן הבעיה, מכיוון שזו החריפה מדי; כמו כן אין הם יכולים לפתרה, מכיוון שהם סובלים אנושות מהלאומנות של המאה ה-19, ומכיוון שהם מותנים רגשית על ידי בעיות טריטוריאליות לאומיות ותסביכי רוב-ומיעוט. בפלשתינה אין זו הטריטוריה שיש לשחררה או להגן עליה; אלא מוחות בני האדם הם שיש לשחררם מגזענות ולהגן עליהם מפני לאומנות. רק כאשר ישתחררו בני אדם מדעותיהם הקדומות וממושגיהם המוטעים יצליחו לשחרר עצמם משליטים הגוררים אותם ממלחמה לאומנית אחת לאחרת.

לבעיית פלשתינה יש שני צדדים פוליטיים בסיסיים: מימוש זכויות ערביי פלשתינה ושילוב הישראלים במבנה הפוליטי של המזרח התיכון. בעיות פוליטיות אלה הוסוו במשך שנים על ידי הלאומנות. המנהיגים הלאומנים הערבים מעמידים פנים שיש להם פתרון – לצד הראשון של הבעיה; אך אינם טוענים אפילו שיש בידם פתרון לצדה השני. אולם גם פתרונם לבעיה הראשונה מבוסס, לא על מושגים פוליטיים אלא על מדיניות של מלחמה, דיכוי והשמדה גזעית. שטחיות מדיניותם מוסווה עתה על ידי התפרצות היסטרית של רגשות גזעניים, המסוכנים באותה מידה לאלה החשים אותם כשם שהם מסוכנים לאלה שנגדם הם מופנים.

נוסף על כך, מכיוון שכל אדם בעל כבוד עצמי לא יסבול מדיניות של השמדת אוכלוסיה שלמה, מדיניות עליה הכריזו נאצר ושוקיירי לאחרונה, יכולים וילסון וג'ונסון להאציל על מדיניות האינטרבנציה שלהם הילה של צדק, ולהשיג אפילו את תמיכת אלה המתנגדים למדיניותם בווייטנאם. גרוע יותר: תעמולה גזענית זו מספקת למנהיגי ישראל את נשקם המוסרי החזק ביותר, המשתיק את כל הביקורת הפנימית, מאחד את כל האוכלוסיה מאחורי "ההנהגה הלאומית" ומגייס תמיכת רבים וטובים ברחבי העולם. מטרתם הצודקת, שאינה ניתנת לעירעור, של ערביי פלשתינה הוקרבה שנית. הפעם על מזבח הפטפוט הגזעני והברית הבלתי קדושה בין לאומנים ופיאודלים. בעמדנו מול המשבר הנוכחי וההיסטריה ההמונית בה נעטף, אומרים אנו למנהיגי שני הצדדים:

למנהיגי ישראל: אל לכם לנקוט ביוזמה צבאית כנגד מדינה ערבית כלשהי. אפילו ניצחון צבאי מכריע לא יפתור את בעייתכם אלא רק יחמירה וידחה עוד יותר כל אפשרות של פתרון. אין אלה צבאות ערב שעימם עליכם להתמודד, אלא עם כל אוכלוסיית העולם הערבי. אם רוצים אתם מעבר חופשי במיצרי טיראן – נהלו משא ומתן עם מצרים ולא עם ארצות הברית.

עוצמה פוליטית או צבאית לא תוכן להבטיח לזמן ארוך מעבר חופשי בטיראן, במידה שממשלה מצרית מסרבת להעניק זאת. אין ממשלה שתוותר על זכויות כאלה תחת איום של כוח. את בן-גוריון ואת מדיניותו בסואץ – ולא את נאצר – עליכם להאשים באחריות לכישלון הזה.

במקום לאיים ש"נעשה זאת לבד", בדרך צבאית, נסו מדיניות של עצמאות פוליטית מארצות הברית, הראו נכונות לדון מחדש בבעית פלשתינה, ה"סטאטוס קוו" ובעיית הפליטים. בהקשר ההיסטורי של המזרח התיכון, ישראל היא החייבת ליזום ויתורים לפלשתינאים, ולא להיפך. הכריזו שאתם מכירים עקרונית בזכויות האנושיות והפוליטיות של ערביי פלשתינה, הכירו בכך כי עבר זמנה של הציונות; כי היא ממשיכה להתקיים לאחר שהושגו מטרותיה המוצהרות; ולכן הפכה ישראל ממקלט ליהודים, למקום המסוכן ביותר בעולם עבורם.

לנשיא נאצר: הראה במילים ובמעשים שאתה מוכן לדון במעבר בטיראן אם ישראל תראה נכונות לדון מחדש במדיניותה ביחס לפלשתינאים, למעצמות המערב ולמדינות ערב. הפסק מיד כל תעמולה גזענית, את כל הדיבורים על "השמדת ישראל" ו"מלחמה טוטאלית לשחרור פלשתין". הצע פתרון פוליטי לבעית פלשתינה, המכיר בזכויות הפוליטיות של הישראלים בא"י.

אם מטרת המלחמה בישראל היא להשמיד את העם או את המדינה כיישות פוליטית, כל הישראלים יילחמו על קיומם וכל אדם בעל כבוד אנושי בעולם – ללא התחשבות בדעותיו אודות העוולות שנגרמו לפלשתינאים על ידי הציונות המדינית – יתנגד בצורה אקטיבית להשמדה כזו ולמטרות מוצהרות כאלה. העולם לא יסבול שליטים השואפים להשמיד מדינות שלמות.

נוסף על כך, גם במקרה של ניצחון ערבי לא ייפסק מאבקה של האוכלוסיה הישראלית לקיים את עצמאותה הפוליטית.

הצעדים שהוזכרו לעיל יכולים להינקט על ידי אלה שביכולתם למתן את המשבר לפני התפרצות מלחמה נוספת. אולם צעדים אלה לא יפתרו את הבעיות הפוליטיות הבסיסיות. לבעיית פלשתינה יש, כאמור, שני אספקטים פוליטיים עיקריים: הגשמת זכויות הפלשתינאים ושילוב הישראלים במזרח הערבי. המנהיגים הערבים הלאומניים מעמידים פנים שיש להם פתרון לאספקט הראשון ("שחרור פלשתינה"). אין הם טוענים אפילו שיש להם פתרון לשני. המנהיגים הציונים של ישראל מעמידים פנים שיש להם פתרון לאספקט השני ("שמירה על הסטאטוס-קוו"). אין הם טוענים אפילו שיש להם פתרון לאספקט הראשון.

אולם רק פתרון הפותר בעת ובעונה אחת את שני האספקטים של הבעיה יהווה פתרון יציב ובר-קיימא.

אנו מציגים כאן את פתרוננו הממלא דרישה יסודית זו:

  • ישראל חייבת לעבור תמורה מהפכנית עמוקה. מבנה העוצמה הציוני וכל תופעות העליונות היהודית חייבים להתבטל לחלוטין. יש להגשים תמורה זאת רק על ידי מאבק פנימי משותף של כל הלא-ציונים והאנטי-ציונים בתוך ישראל, השואפים לשלב מדינה זאת במזרח התיכון.
  • ישראל זו – שאינה ציונית – תיישב את כל הפליטים הפלשתינאים הרוצים לחזור; לאלה המעדיפים שלא לחזור תיתן ישראל פיצוי מלא עבור רכושם, אדמתם והסבל שנגרם להם. היא תכריז על נכונותה לבצע ויתורים טריטוריאליים לטובת הפלשתינאים ותעזור להם להקים מדינה פלשתינאית, אם ירצו בהקמת מדינה עצמאית.
  • בין שהפלשתינאים יקימו את מדינתם ובין שלמען האחדות לא יקימוה, תנהל ישראל החדשה, השונה, הבלתי-ציונית, מדיניות של שילוב הישראלים והפלשתינאים במדינה פדראלית, לא-לאומית וסוציאליסטית; במדינה זו ייהנו יהודים וערבים מזכויות אזרח מלאות ומחופש תרבותי.
  • מדינה פדראלית זו תשתתף בתהליך האיחוד הפוליטי והכלכלי של כל המזרח התיכון.

הגשמת עקרונות אלה תהיה תלויה בהכרח בתנאים הממשיים; אולם, אנו מצהירים כאן שבשום תנאים שהם לא נרשה הכנסתן מחדש של תופעות אפליה לאומית או עליונות גזענית.

לאמיתו של דבר, אין אנו מצפים ששינויים כאלה יתבצעו על ידי המפלגות הלאומניות, באותה מידה שאין אנו מצפים לכך מצד המונארכיות הפיאודליות. אפילו מפלגות סוציאליסטיות ייכשלו כל זמן שהן כפופות לגישות לאומניות. אם האיחוד הנאצריסטי בין מצרים וסוריה התמוטט, אם הבעת' נכשל בניסיונו לאחד את סוריה ועיראק – כיצד אפשר לצפות מהם להתמודד עם המשימה המורכבת הרבה יותר: איחוד יהודים וערבים בפלשתינה. אין זה מקרה שרק אנו, סוציאליסטים המשוחררים מכבלי הלאומנות, יכולים לעבוד יחדיו ולהציע במשותף פתרון. הסיבה נעוצה בכך שנאמנותנו אינה נתונה לאומה זו או אחרת, אלא לאנושות כולה כישות פוליטית, ולאופן קיומה האפשרי היחיד – הסוציאליזם.

אומרים אנו למנהיגים השוביניסטיים, הלאומניים והגזעניים של ישראל וארצות ערב: במשך 19 שנים לא הצלחתם להתקדם אפילו צעד אחד לקראת הסככ. ערכתם שתי מלחמות ועתה מכינים אתם את השלישית שתביא עימה רק מוות ולא גאולה.

אנו, סוציאליסטים ישראלים וערבים, ניסחנו במשותף פתרון לבעיה, ומציבים בפניכם אתגר: נסחו את שלכם – עתה. אם לא תעשו זאת, לא תופיעו בהיסטוריה בהילה המוסרית בה נעטפתם, הילת קדושים או משחררים, אנטי-אימפריאליסטים או פטריוטים, אלא כקורבנות תעמולתכם-אתם, אסירי אידיאולוגיות מאובנות ועבדים לרגשנות שיצרתם בעצמכם. מדוע יכולים אנו להגיע להסכם משותף תוך הכרה מלאה במורכבות הבעיה, שעה שאתם נכשלים בכך? האם זה מכיוון שאנו מדברים ראשית-כל כבנו האנושות, ורק אחר כך כבני אומה זו או אחרת, שעה שאצלכם הפוך הדבר?

רתם, עם צדקנותכם העצמית, מוקיעים אותנו כבוגדים. במה בוגדים אנו? ב"אינטרס לאומי" כלשהו? בדיעות הקדומות הגזעניות שלכם? כיצד יכולים אנו לבגוד במטרה אשר לה מעולם לא היתה נתונה נאמנותנו?

בדותנו בתוקף כל גזענות ולאומנות, אנו מבטאים בזאת את כבודנו האנושי.

יותר מפעם אחת במאה זו נחשבו מנהיגים לאומניים לגואלים ומיליוני בני אדם עיוורים ריצפו את דרכם לגיהנום.

החזית הדמוקראטית הפלשתינאית
האירגון הסוציאליסטי הישראלי
3.6.1967

   

אנו קוראים לכל פרט, אירגון ומפלגה המסכימים עם רוח ההצהרה לתמוך בה.

מחלקת המזרח התיכון,
המוסד לשלום ע"ש ברטראנד ראסל