גילוי דעת בשאלת א"י והסכסוך הישראלי-ערבי - מרכז מצפן (מאי 1967)

11 במאי 1967

in גיליון-36: יוני-יולי 1967, מסמכים

גילוי הדעת המובא כאן אושר על ידי מרכז האירגון הסוציאליסטי הישראלי בתחילת מאי, והיה מיועד להופיע בגליון יוני של "מצפן". כאשר החומר היה כבר מסודר לדפוס פרצה המלחמה; רוב חברי המערכת היו מגוייסים ולא היתה אפשרות להוציא את הגליון. הננו מביאים כאן את נוסח גילוי הדעת, בצירוף דברי הסבר (שגם הם היו מוכנים לדפוס בתחילת יוני) על הנסיבות שבהן קיבל גילוי הדעת פרסום באירופה. אנו מביאים מסמך זה לא בתור מוצג מוזיאוני. סבורים אנו כי למרות שינוי הנסיבות נשארה העמדה המובעת בגילוי הדעת נכונה גם היום.

 


 

בשעה של מתיחות בין המחנות הרשמיים משני צידי הקווים, מוצאים אנו, אנשי האירגון הסוציאליסטי הישראלי, עידוד מיוחד ביחסי ההבנה ההולכים ונוצרים בין הכוחות השמאליים האופוזיציוניים בישראל ובעולם הערבי.

לא קיים עדיין אירגון בינלאומי המאגד את כל המפלגות והגופים הסוציאליסטיים-מהפכניים ברחבי העולם. יותר נכון לומר: אירגון כזה לא קיים באופן רשמי.

אך בינתיים, עד להקמת אירגון כזה (ונקווה כי לא ירחק הזמן), קיימים קשרים הדוקים בלתי-רשמיים בין סוציאליסטים מארצות שונות. בפרט, אנו מקיימים מגעים ידידותיים עם אנשי הזרמים המהפכניים השונים, בעיקר ביבשת אירופה.

אחת התוצאות המבורכות ביותר של קשרים אלה היא העובדה שאחינו-למאבק, הפועלים (בתנאים קשים ביותר) בארצות ערב, יודעים עלינו ועל פעולותינו ואנו יודעים עליהם.

למדנו מנסיוננו כי אחד המכשולים בפני התפשטות רעיונותינו בחוגים ישראליים רחבים הוא הרושם (המחוזק על ידי התעמולה הרשמית משני הצדדים) כי כל הערבים שואפים להשמיד את ישראל "ולהשליך את היהודים לים".

בדומה לכך, אחד המכשולים העומדים בפני הכוחות המתקדמים בעולם הערבי הוא הרושם שאין בישראל כוחות המעוניינים בהסדר על בסיס שלילת הציונות וחיוב הסוציאליזם, על בסיס השתלבות ישראל לא-ציונית באיחוד אזורי סוציאליסטי.

יש איפוא ברכה רבה בכך שישראלים ילמדו לדעת על קיומם של כוחות ערביים הניגשים לבעיית ישראל-ערב לא בגישה לאומנית אלא מנקודת ראות סוציאליסטית, והמציגים לפני ישראל פרספקטיבה של קיום-יחד במזרח התיכון. במקביל לכך, עצם הידיעה על קיום האירגון הסוציאליסטי הישראלי, על השקפותיו ופעולתו, מאפשרת לסוציאליסטים הערביים להיאבק ביתר הצלחה נגד הזרמים הלאומניים והימניים בעולם הערבי, ולהציג לפני עמם פרספקטיבה של פתרון סוציאליסטי לבעיית היחסים עם ישראל.

*     *     *

מדי שנה ב-15 במאי, מתקיימות במקומות שונים בעולם עצרות מאורגנות על ידי ערבים. הנושא: בעיית ארץ-ישראל.

בדרך כלל שולטת בעצרות אלה נימה לאומנית מהסוג הגרוע, ואף נשמעות נימות אנטישמיות ברורות.

אולם השנה נודע לנו כי בעצרת שהיתה עתידה להתקיים בפאריס עומדים החוגים הערביים הסוציאליסטיים האינטרנציונליסטיים להשיב מערכה שערה.

כדי לסכל את הנימות האנטישמיות ולהפגין גישה לא לאומנית, הזמינו הם את נתן ויינשטוק, סוציאליסט יהודי-בלגי צעיר, להרצות בכנס.

אנו ראינו לעצמנו חובת כבוד לשלוח לח' ויינשטוק העתק מההצהרה המתפרסמת להלן, בה אנו מציגים פתרון סוציאליסטי לבעיית ישראל-ערב. ההצהרה מדגישה את התנגדותנו לציונות מצד אחד, ולהשקפה הלאומנית-ערבית השוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם העברי מצד שני.

בינתיים פרסמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ידיעות, שלפיהן אכן התקיימה העצרת (שהיתה הפעם רבת משתתפים במיוחד, מפני שמשכה אליה את חוגי השמאל) והח' ויינשטוק נאם בה וקרא את גילוי הדעת שלנו.

למרות ההערות הנזעמות של כתבי עיתוני הערב (שמקורן פשוט בכך שגילוי הדעת יוצא בתוקף נגד הציונות) אנו משוכנעים כי המסמך הזה שירת שירות חשוב את עניין ההבנה היהודית-ערבית.


 

 

מרכז האירגון הסוציאליסטי הישראלי, מאי 1967
גילוי דעת בשאלת א"י והסכסוך הישראלי-ערבי 

[פורסם בעברית בגיליון מס' 36 של "מצפן", יוני-יולי 1967,
ובערבית – בחוברת "שלושה גילויי דעת", הוצאת "מצפן", יולי 1967]

 

החודש ימלאו 19 שנה להקמת מדינת ישראל. במשך 19 שנים אלה לא התקרב הסכסוך הישראלי-ערבי לפתרונו. בעיית א"י היא עדיין פצע פתוח בגופו של המזרח התיכון; מקור בלתי פוסק של שפיכות-דמים, סבל ועוולה; עול כבד על המקורות הכלכליים של האיזור; אמתלה להתערבות צבאית ותוקפנות של האימפריאליזם; איום חמור על שלום העולם.

במיוחד חמור מצבם של ערביי א"י – הקורבן הישיר של מלחמת 1948 ושל הקנוניה בין "האויבים הידידותיים" בן-גוריון ועבדאללה. רובם של ערביי א"י נושלו מבתיהם ומאדמותיהם בזמן מלחמת 1948 ואחריה והפכו לפליטים החיים עד היום בסבל ובמצוקה במחנות מחוץ למדינת ישראל. מנהיגי המדינה מסרבים בכל תוקף להכיר בזכותם האלמנטרית לחזור למולדתם. הערבים אשר נשארו בשטח ישראל סובלים סבל רב כקורבנות של דיכוי כלכלי, אזרחי ולאומי.

ישראל היתה במשך כל 19 השנים הללו אי מבודד במרחב, מדינה בעלת עצמאות פורמאלית בלבד, התלויה מבחינה כלכלית ומדינית במעצמות האימפריאליסטיות ובמיוחד בארה"ב. היא שימשה בהתמדה מכשיר בידי המעצמות הללו נגד האומה הערבית, נגד הכוחות המתקדמים בעולם הערבי. הגילוי הבולט ביותר (אך לא היחידי) של תפקידה זה של המדיניות הישראלית הרשמית היה בשנת 1956, כאשר ממשלת ישראל הצטרפה לאימפריאליזם האנגלו-צרפתי בקנוניה תוקפנית נגד מצרים, ואף סיפקה למעצמות הללו תירוץ להתערבות צבאית.

מצב המלחמה והאיבה בין ישראל לארצות הערביות השכנות נמשך זה 19 שנה, ולהנהגה הציונית של ישראל אין שום פרספקטיבה ממשית לשינוי מצב זה. המדיניות הישראלית נמצאת במבוי סתום.

המשבר הכלכלי השורר עתה בישראל, והגורם אבטלה חמורה לפועלים ומצוקה רבה להמוני העם, מבליט גם הוא את העובדה שמדינת ישראל לא תוכל להתקיים לאורך ימים בצורתה הנוכחית, כמדינה ציונית המנותקת מן המרחב שבו היא נמצאת.

ובכן, המצב הקיים מנוגד לאינטרסים של המוני העם הערבי: ישראל, בצורתה הנוכחית, מהווה מכשול חמור למאבק ההמונים האלה נגד האימפריאליזם ולמען איחוד ערבי סוציאליסטי. הימשכות המצב הקיים מנוגדת גם לאינטרסים של ההמונים הישראליים.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי, אשר בשורותיו נמצאים ערבים ויהודים כאחד, סבור כי את בעיית אי"י והסכסוך הישראלי-ערבי אפשר וצריך לפתור בדרך סוציאליסטית ואינטרנאציונליסטית שתביא בחשבון את קווי האופי המיוחדים במינם של בעיה סבוכה זו.

אין זה סכסוך לאומי רגיל בין שני עמים. לכן אין זה מספיק לקרוא ל"דו-קיום המבוסס על הכרה הדדית בזכויות הלאומיות הצודקות של שני העמים".

מדינת ישראל מהווה תוצאה של הקולוניזאציה של א"י על ידי התנועה הציונית, על חשבון העם הערבי ובחסות האימפריאליזם. בצורתה הנוכחית, הציונית, מהווה מדינת ישראל גם מכשיר להמשך "המפעל הציוני".

העולם הערבי אינו יכול להשלים עם כך שבקירבו תתקיים מדינה ציונית, שמטרתה המוצהרת היא לא לשמש ביטוי פוליטי של אוכלוסייתה-היא, אלא ראש גשר, מכשיר פוליטי ויעד להגירה של כל יהודי העולם. אופיה הציוני של ישראל מנוגד גם לאינטרסים האמיתיים של המוני העם בישראל, מפני שהוא מביא לתלות מתמדת של המדינה בגורמים חיצוניים.

לכן אנו סבורים כי פתרון הבעיה מחייב דה-ציוניזאציה של ישראל. מדינת ישראל צריכה לעבור שינוי מהפכני מעמיק אשר יהפוך אותה ממדינה ציונית (כלומר מדינת יהודי כל העולם) למדינה סוציאליסטית המייצגת את האינטרסים של המוני העם היושבים בה. במיוחד, יבוטל "חוק השבות" המעניק לכל היהודים בעולם את הזכות המוחלטת והאוטומטית להגר לישראל ולהתאזרח בה. כל בקשת הגירה תוכרע בנפרד ולגופה, ללא שום הפליה על רקע גזעי או דתי.

בעיית הפליטים הערביים הפלשתינאים מהווה את החלק הכאוב ביותר של הסכסוך הישראלי-ערבי.

לכן אנו סבורים כי מן ההכרח לאפשר לכל פליט הרוצה בכך לשוב לישראל, ולקבל בה שיקום כלכלי וחברתי מלא. לפליטים שיעדיפו, מרצונם החופשי, שלא לשוב, צריך להינתן פיצוי מלא על אובדן רכושם ועל הסבל שנגרם להם.

כמו כן יש לבטל את כל החוקים והתקנות המכוונים להפליה ולדיכוי האוכלוסיה הערבית בישראל ולהפקעת אדמותיה. על כל ההפקעות והנזקים (בקרקעות, ברכוש ובפגיעה אישית) שנגרמו בתוקף חוקים ותקנות אלה חייב להינתן פיצוי מלא.

דה-ציוניזאציה של ישראל מחייבת גם חיסול מדיניות החוץ הציונית המשרתת את האינטרסים של האימפריאליזם. על ישראל לקחת חלק פעיל במאבק של הערבים נגד האימפריאליזם ולמען הקמת איחוד ערבי סוציאליסטי.

הקולוניזאציה הציונית של א"י נבדלת בעניין יסודי אחד מן הקולוניזאציה בארצות אחרות: בעוד אשר בארצות אחרות הקימו המתיישבים את כלכלתם על יסוד ניצול עבודתם של התושבים המקומיים, הרי בא"י נעשתה הקולוניזאציה בדרך של דחיקת רגליה ונישולה של האוכלוסיה המקומית.

עובדה זו גרמה לסיבוך מיוחד של בעיית א"י. כתוצאה של הקולוניזאציה הציונית נוצרה בא"י אומה עברית, בעלת קווי אופי לאומיים משלה (לשון משותפת, כלכלה נפרדת וכו'). יתר על כן, אומה זו היא בעלת מבנה מעמדי קפיטליסטי – יש בה מנצלים ומנוצלים, בורגנות ופרולטריון.

הטענה שאומה זו נוצרה באופן מלאכותי, ועל חשבון האוכלוסיה הערבית המקומית, אינה משנה את העובדה שהאומה העברית קיימת עתה. התעלמות מעובדה זו תהיה שגיאה הרת-אסון.

פתרון בעיית א"י צריך לא רק לתקן את העוול שנעשה לערביי א"י אלא גם להבטיח את עתידם הלאומי של המוני העם העברי. המונים אלה הובאו לא"י על ידי הציונות – אך אין הם אחראים למעשי הציונות. הנסיון להטיל על הפועלים והמוני העם הישראלים את העונש בעד חטאי הציונות אינו יכול לפתור את בעיית א"י אלא רק להביא לאסונות חדשים.

אותם מנהיגים ערביים לאומניים, הקוראים לג'יהאד לשחרור פלשתינה, מתעלמים מכך שאפילו אם תנחל ישראל מפלה צבאית ותחדל להתקיים כמדינה, גם אז תהיה קיימת האומה העברית. אם לבעיית קיומה של אומה זו לא יימצא פתרון נכון, כי אז שוב ייווצר מצב של סכסוך לאומי מסוכן וממושך, שיגרום לשפיכות דמים וסבל לאין-קץ וישמש אמתלה חדשה להתערבות אימפריאליסטית. אין זה מקרה שהמנהיגים הקוראים ל"פתרון" כזה אינם מסוגלים גם לפתור את הבעיה הכורדית.

נוסף לכך יש להבין כי ההמונים הישראלים לא ישתחררו מהשפעת הציונות ולא ייאבקו נגדה אם כוחות הקידמה בעולם הערבי לא יעמידו לפניהם פרספקטיבה של חיים משותפים לא דיכוי לאומי.

לכן סבור האירגון הסוציאליסטי הישראלי כי פתרון אמיתי של בעיית א"י מחייב הכרה בזכות ההגדרה העצמית של האומה העברית.

הגדרה עצמית אין פירושה בהכרח היפרדות. להיפך, אנו סבורים שמדינה קטנה וענייה באוצרות טבע כישראל אינה יכולה להתקיים כיצור נפרד. עומדות לפניה רק שתי אפשרויות – להמשיך להיות תלויה במעצמות זרות, או להשתלב באיחוד אזורי.

מכאן נובע שהפתרון היחידי התואם את האינטרסים של ההמונים הערביים והישראלים כאחד הוא שילוב ישראל כיחידה בתוך איחוד כלכלי ופוליטי של המזרח התיכון, על בסיס סוציאליסטי.

 במסגרת כזאת תוכל האומה העברית לנהל חיים לאומיים ותרבותיים משלה מבלי שתסכן את העולם הערבי, ומבלי שהערבים יסכנו את קיומה. כוחותיהם של ההמונים הישראליים יצטרפו לכוחות ההמונים הערביים במאבק משותף למען קידמה ושפע.

אנו סבורים איפוא, כי בעיית א"י – כמו בעיות מרכזיות אחרות של המזרח התיכון – יכולה לבוא על פתרונה רק במסגרת של איחוד סוציאליסטי מזרח תיכוני.

הניתוח התיאורטי והנסיון המעשי כאחד מלמדים, כי האיחוד הערבי יכול להיווצר ולהתקיים באופן יציב רק אם יהיה בעל אופי סוציאליסטי.

אפשר לסכם איפוא את הפתרון שאנו מציעים בנוסחה: דה-ציוניזאציה של ישראל, והשתלבותה באיחוד מזרח תיכוני סוציאליסטי.

אנו סבורים כי במסגרת שהותוותה לעיל צריכה להיפתר גם בעיית עתידם המדיני של ערביי א"י.

ישנם אנשים החושבים כי הצדק מחייב הקמתה של יחידה מדינית ערבית פלשתינאית מיוחדת. לדעתנו צריכה שאלה זו להיות מוכרעת על ידי ערביי א"י, ללא התערבות מבחוץ.

אולם לדעתנו העמדת בעיית העתיד הפוליטי של ערביי א"י בנפרד ובאופן בלתי תלוי בשאלת האיחוד הערבי הסוציאליסטי מהווה שגיאה חמורה. היום נמצאים ערביי א"י בשורה הראשונה של המאבק לאחדות. אם תועמד לפניהם מטרה נפרדת ובלתי תלויה, עלול להיגרם נזק רציני לעניין האחדות הערבית. כמו כן, אין הקמתה של מדינה ערבית קטנה נפרדת תואם את האינטרסים של האומה הערבית ושל העם הערבי הפלשתינאי בכלל זה.

לכן אנו סבורים, כי אם ערביי א"י יחליטו בזכות הקמת יחידה פוליטית משלהם, חייבים הסידורים המדיניים והטריטוריאליים הדרושים לשם כך להיעשות במסגרת הקמת איחוד סוציאליסטי של המזרח התיכון. להסדר זה חייבות יהיו לתרום במיוחד אותן ארצות אשר מחזיקות עתה בחלקים של הטריטוריה של א"י – ישראל, ירדן ומצרים.

*     *     *

הננו קוראים לכוחות הסוציאליסטיים המהפכניים בארצות ערב ובארצות אחרות לעיין בפרוגרמה זו שלנו ולפתוח בדיון נרחב במטרה לגבש עמדה משותפת בבעיות המזרח התיכון.

מרכז האירגון הסוציאליסטי הישראלי
מאי 1967

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: