מדי שנה בשנה, בד בבד עם תחילת עבודות החריש או תחילת עונת הדיג בכנרת, מתרחשות תקריות גבול "עונתיות" בגבול הסורי.
השנה עברו ממדי התקריות את כל המשוער. בפעולה צבאית מקיפה, שבאה לאחר עבודות בחלקות מריבה, הפציץ חיל האוויר הישראלי את מוצבי הרמה הסורית ומטוסי ישראל חדרו עד לדמשק והפילו שישה מיגים סוריים, כתגובה על פתיחת אש על ידי מוצבים סוריים.
כשבוע לפני תקרית הגבול החמורה הכריזה ממשלת ישראל כי לאחר השיחות עם הסורים, בתיווכו של אוד בול, היא רואה עצמה חופשית להתחיל בעיבודן של חלקות המחלוקת באזורים המפורזים.
התפתחות זו באה לאחר שישראל סירבה "לחרוג ממסגרת הדיונים" ולדון במעמדם של האזורים השנויים במחלוקת.
סירובה של ישראל להרחיב את הדיונים בוועדת שביתת הנשק, נראה בזמנו תמוה ביותר.
נוהג זה היה מנוגד אף להכרזותיה הרשמיות של ממשלת ישראל, ביחס לניהול משא ומתן עם מדינות ערב ללא תנאים מוקדמים.
מדוע איפוא נעשה סדר היום המוגבל שנקבע על ידי האו"ם, לקדוש? האם את כל החלטות האו"ם מקדשת ממשלת ישראל? לפחות במקרה של סעיף 11, ביחס לזכות הבחירה של הפליטים הפלשתינאים, לא היססה ממשלת ישראל לעשות את ההיפך!
אין זאת אלא שממשלת ישראל חוששת כי דיון על כל האספקטים של השטחים המפורזים עשוי להיות בלתי נוח לה ואף עלול לגלות סדקים בטיעון הישראלי הרשמי ביחס לשטחי המריבה.
שורש המחלוקת טמון במעמדה של סוריה בעולם הערבי. סוריה היא כיום אחת הנציגות הבולטות של תנועת האיחוד הסוציאליסטי בארצות ערב. השלטון השמאלי בסוריה, הגם שהוא מבולבל במידה רבה, הוא מזה זמן רב כצנינים בעיני ארצות הברית.
סוריה סוציאליסטית תהווה סכנה למעמדו הרעוע של האימפריאליזם בכל המרחב הערבי. זו הסיבה למאבק הגלוי שמנהלת ירדן, בשירות האמריקאים, נגד סוריה. זו היתה גם הסיבה האמיתית להתקפתה האחרונה של ישראל על סוריה.
כזכור, הזדרזה ישראל להבהיר מיד אחרי פעולת סמוע כי היא רואה בסוריה ולא בירדן את יריבתה העיקרית. ירדן מצידה, התקשתה להסתיר את שביעות רצונה מההתקפה הישראלית על סוריה.
ממשלת אשכול היתה זקוקה גם לזריקת יוקרה נוכח התקפות הימין (רפ"י וגח"ל) על "אוזלת ידה".
בהצהרותיה הרשמיות שהושמעו בישראל לפני הפעולה ואחריה ניסו להציג את המבצע כתגובה על פעולות הטרור שמנהלת סוריה בשטח ישראל. טיעון זה מחזירנו לימי פעולות התגמול בשנים 1955-56. גם אז הסבירה התעמולה הרשמית כי הפעולות נעשו כתגובה על פשיטות הטרור של הפדאיון בישראל. תוך זמן קצר התברר לפי עדויותיהם של מעצבי המדיניות דאז, כי פעולות התגמול היו רק פעולות הכנה למבצע סואץ. ואכן, פעולות התגמול לא הביאו להשקטת הגבול כי אם הגבירו את המתיחות.
גם כיום ברור כי פעולות צבאיות בהיקף הרחב ביותר לא יביאו להפסקת פעולות הטרור. הישענות מתמידה על המעצמות האימפריאליסטיות ופעולות בשירותן לא יוכלו לקרב את השלום המיוחל – הן רק ירחיקוהו.
הפסקת פעולות הטרור של הפליטים הפלשתינאים לא תבוא כתוצאה מפעולה צבאית, ולו גם המוצלחת ביותר. ישראל חייבת למצוא פתרון פוליטי לסכסוך בינה לבין האומה הפלשתינאית וארצות ערב. פעולות צבאיות רק יגבירו את האיבה ולא יקרבו את פתרון הסכסוך. ישראל חייבת לנטוש את המחנה האימפריאליסטי ולהתייצב בחזית המאבק האנטי-אימפריאליסטי.
ישראל חייבת לנסות ולהגיע להסדר עם המרחב הערבי על בסיס הכרה בזכויותיהם הצודקות של הפלשתינאים, על בסיס תמיכה במאבק לאיחוד סוציאליסטי של המרחב הערבי.
אנו מציעים לתושבי ישראל להתפכח משכרון הניצחון על המיגים. ניצחון של צה"ל בקרב, על צבא מדינה ערבית שכנה, עלול לקרב את התמוטטות ישראל בטווח הארוך, יותר מאשר לחזק את מעמדה הביטחוני בהווה.
ובכל הצניעות, יורשה לנו להציע ליסודות הסוציאליסטיים שבקרב ההנהגה של סוריה – בשם האינטרס של קידום המהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון, היזהרו מפני ההילכדות במלכודת שטומן לכם האימפריאליזם האמריקאי, בעזרתה האדיבה של ממשלת ישראל, בעלת-בריתו.