יצחק דויטשר, מחבר הביוגרפיות של סטאלין וטרוצקי, נתן בחודשים פברואר-מרץ שנה זו סידרה בת שש הרצאות בקיימברידג'.
בהרצאתו השלישית, בה ניתח את ההתהוות והמבנה של החברה הסובייטית בשנות ה-20, העלה נקודה מעניינת אודות היחסים בין מנגנון המפלגה והצבא לבין מעמד הפועלים בברית המועצות באותן שנים.
אנו מנסחים כאן את תוכן הדברים לפי הבנתנו, מבלי לחייב בכך את דויטשר, שניסוחיו יפורסמו במלואם בקרוב.
* * *
ערב מלחמת העולם הראשונה מנה הפרולטריון הרוסי כ-3 מיליון איש (מתוך אוכלוסייה בת 160 מיליון), רובו עבד במפעלים גדולים, מאחר שהתיעוש ברוסיה פסח על שלב הייצור הזעיר.
במהלך המלחמה, המהפכה, האינטרבנציה ומלחמת האזרחים, נהרגו כמחצית ממספר זה. החצי הנותר היווה את עמוד השדרה של מנגנון המפלגה, או נתפזר בכפרים. הוא חדל מלהתקיים כמעמד.
כשהתבססו לבסוף הבולשביקים בשלטון, גילו לפתע כי אותו פרולטריון, שאת האינטרסים הפוליטיים שלו הם מייצגים, אינו קיים למעשה.
לעובדה זו היו תוצאות פוליטיות מרחיקות לכת. היה זה אחד הגורמים שהביאו להתבססות הסטאליניזם.
אולם נבעו מכך גם מסקנות מיידיות, כלכליות.
כאשר הוחל, בסוף שנות העשרים, במבצע התיעוש הגדול, בהקמת התעשייה הכבדה, לא עמד לרשות המנגנון כוח אדם מאומן.
האפשרות שנותרה היתה: פרולטריזציה מהירה של האיכרות.
המנגנון החל לבצע תנועה המונית "מן הכפר אל העיר". מיליוני איכרים הובאו לאזורי התיעוש, שוכנו במבנים עלובים והחלו לעבוד בתנאים ירודים ביותר.
לא רק שהמון זה היה נטול התלהבות (בניגוד ל"חדוות בניית הסוציאליזם" שבתיאורי התעמולה הרשמית), אלא שהיה נטול מסורת של עבודה תעשייתית.
הפועלים החדשים נטו לאחר, להתרשל, להתבטל ולהחליף מקומות עבודה בתכיפות.
המנגנון הפעיל יד חזקה בחינוכם. עונשים חמורים שהוטלו על עבירות קלות, כאיחור לעבוד, ותמריצים כלכליים, כהצמדת העלאות השכר לתפוקה ולוותק במפעל, שימשו אמצעי דירבון עיקריים.
מנגנון ממונה של מנהלים בעלי שררה, "נאצ'אלניקים" (תואר מימי הצאר שהוכנס מחדש לשימוש רשמי בשנים הללו), שלט שלטון עריץ בפועלים.
המפלגה הפכה ממייצגת פרולטריון למייצרת פרולטריון; ושלטונה מדיקטטורה של מעמד הפועלים – לדיקטטורה על מעמד הפועלים.
* * *
רעב, דלות, תנאי עבודה ודיור ירודים, מעבר מהיר מחיי כפר, המתנהלים בכפיפות לעונות השנה, למשמעת הייצור התעשייתי; תקיפותו, התנשאותו ושלטונו המוחלט של המנגנון הממונה – כל אלה גרמו להתעוררות סתירות של הכרה המעמדית בקרב הפרולטריון.
הפועלים החדשים הבחינו והבדילו בין "הם" ו"אנחנו".
אך המנגנון עמד על המשמר.
כל פועל שהתבלט בכושר מנהיגות, אירגון, נאום, כל מנהיג פוטנציאלי במאבק המעמדי, "נספג" מיד לתוך השכבה המנהלת, המפקחת, לתוך המנגנון. המרדנים – סולקו, נאסרו, נרצחו.
לא היה דבר שהמנגנון חשש מפניו יותר מאשר התגבשות הכרה מעמדית, אירגון מעמדי (איגודים מקצועיים עצמאיים) ומאבק מעמדי (שביתות, הפגנות).
אילו הצליח הפרולטריון הסובייטי החדש להקים איגודים מקצועיים עצמאיים, שאינם כפופים למרוּת המנגנון אלא מופעלים נגדו במטרה להגן על האינטרסים היומיומיים (תנאי עבודה, שכר, דיור, וכו'), היו לדבר תוצאות מרחיקות-לכת. המנגנון היה נאלץ להיאבק, קבל עולם, כנגד הפועלים. דמותו האידיאולוגית והמוסרית היתה נפגמת. המונוליטיות של האסטבלישמנט הסטאליניסטי – מתערערת. ער ומוכן לקידום התפתחות כזאת, הקפיד המנגנון לדכא כל שביתה, קלה כחמורה, בהפעילו את מלוא האמצעים שלרשותו.
העיקרון המנחה היה: כן, לשבור! בכל מחיר, בכל תנאי, ובהקדם האפשרי.
פועלים שובתים, שכל מאבקם היה מכוון להשגת שיפור כלשהו במקום עבודה מסוים, לא הבינו, בדרך כלל, את המסקנות החברתיות העקיפות הנגזרות מעצם המאבק, לא כל שכן מניצחון בו. מופתעים ונדהמים עמדו נוכח הפעלת הכוח העצום שגויס נגדם, אשר לא עמד בשום יחס לכוחם או לחשיבות שייחסו הם עצמם למאבק.
מנקודת ראותם של הפועלים, היתה שביתה מקומית זו או אחרת מכוונת לתיקונים במסגרת האסטבלישמנט הסטאליניסטי. מנקודת ראותם של עסקני המנגנון, היה זה מרד כנגד האסטבלישמנט.
דויטשר סיים קטע זה בהרצאתו בהערה, כי מצב זה היה יחיד במינו בעולם.
* * *
מה שדויטשר לא ידע הוא, שישנו מקום נוסף בעולם בו קיים מצב דומה, אם כי המנגנון שם מודרך על ידי אידיאולוגיה אחרת, יותר לאומית מאשר מעמדית.
מקום זה הוא ישראל.
למרות כל השוני וההבדל המהותי העצום שבין המפעל הציוני ועמוד השדרה הכלכלי-חברתי בארץ-ישראל – ההסתדרות – ובין המפעל הסטאליניסטי, קיימים בין השניים אי-אלה קווי-דמיון סטרוקטורליים.
בשני המקרים הוקם תחילה, כתוצאה ממניעים אידיאולוגיים, מנגנון צנטרליסטי, שמטרתו לממש מטרה חברתית.
במקרה הסובייטי, היתה המטרה הקמת חברה סובייטית וביצור משטר סוציאליסטי. במקרה הציוני: הקמת חברת עובדים עברית, הקמתה וביצורה של מדינה לאומית בארץ ישראל. בשני המקרים הפך המנגנון ממייצג אינטרסים של ציבור, לשליטו הכל-יכול של הציבור, בלתי תלוי בו ומתנשא מעליו; מנגנון שנוצר להשגתה וקידומה של מטרה חברתית והפך ליצור עצמאי, שהמשכת קיומו ושימור צורתו חשובים בעיניו מכל; המנגנון מזהה, כמובן, את טובת עצמו עם טובת המאמינים.
לאחר שהמטרה המקורית הוגשמה בחלקה, היא הפכה בידי המנגנון לאמתלה, על מנת לשכנע את הציבור בנחיצותו. קיום המנגנון הפך למטרה, האידיאולוגיה החברתית – אמצעי להגשמתה. אמצעי ומטרה נתגלגלו זה בזה.
* * *
אין אנו יודעים הרבה על מאבקי הפרולטריון הסובייטי נגד הנאצ'אלניקים, מנהיגי ה"איגוד המקצועי", ומנגנוני המפלגה והמדינה. במשך הזמן, תתגלה גם האמת על מאבק זה.
מאידך, היתה שביתה ישראלית אחת, שהבנתה מקילה על הבנת מהותו של מאבק הפרולטריון הסובייטי נגד המנגנון הסטאליניסטי.
זוהי שביתת הימאים הגדולה.
שביתה זו פרצה בסוף 1951 כתוצאה מתנאי עבודה ושכר ירודים, ומהתנשאותו, עריצותו ויהירותו של מנגנון ממונה, אשר זרוע אחת שלו ניהלה את איגוד הימאים, והשנייה – את חברת הספנות.
יחסם של הימאים לתפקוד כפול זה התבטא בשאלה שהפנה ימאי לעסקן הוועד הפועל, אשר בא להטיף "מתינות" ו"אחריות" לצוות ממורמר: "האם אתה מדבר אלינו כעת בתוקף תפקידך בהנהלת החברה, או בתוקף תפקידך במחלקה לאיגוד מקצועי?"
כל טענותיו של העסקן, כי קיימת הפרדה בין התפקודים, לא שיכנעה את השואל.
אחרי מאבק ממושך נגד מנהיגות ממונה, שמקצועה לא היה ימאות אלא עסקנות, נערכו סוף סוף – לראשונה בתולדות האיגוד – בחירות. הבחירות טיאטאו את העסקנים הממונים מן השלטון באיגוד והעלו במקומם ימאים, שהתפרסמו במאבקם נגד המנגנון. נאמני הוועד הפועל הוחלפו בנאמני ציבור הימאים.
הוועד הפועל סירב להשלים עם המפלה. בהתאם לחוקת ההסתדרות, המקנה לו סמכות לאשר או לפסול נציגות נבחרת (או הכרזת שביתה), סירב לאשר את תוצאות הבחירות. הימאים סירבו לפזר את נציגותם.
עסקני המנגנון הכתירו מייד את השביתה, שקראה תגר על סמכותם, בתואר "מרד הימאים", והכריזו שהיא "מכוונת נגד ההסתדרות". הימאים התעקשו, בתום לב, שאין זו מרידה, ובוודאי שאין להם כל כוונה להרוס את ההסתדרות.
אלפי פועלים ברחבי הארץ, שהרגישו אינסטינקטיבית כי השביתה עולה בקנה אחד עם מאווייהם, ערכו אסיפות, הפגנות ושביתות סולידאריות עם הימאים. המאבק בנמל חיפה איים להתפשט בארץ כולה. עסקני הוועד הפועל, למפלגותיהם השונות, נחרדו. הפירמידות הצנטרליסטיות של העסקנים, בכל מפלגה ומוסד ציוני, חשו את האיום לסמכותם ונזעקו לדיכוי המרידה בכל הבא ליד, החל בהפעלת הרדיו, העיתונות, הממשלה והכנסת כנגד השובתים, וגמור בגיוס ימאים לצבא (כעונש) ובהפעלת מאות שוטרים מזוינים נגד 50 שובתים באוניות "תל אביב" ו"רימון" בנמל חיפה.
מנהיגי השביתה נדהמו, כל הזמן גילו נכונות לפשרה והסכם, ולפתע נתקלו בדרישה להיכנע ללא תנאי.
העסקנים לא יכלו להרשות כי הנהגה שמרדה בסמכותם תישאר במקומה אחרי סיום השביתה. המנגנון אף לא התחשב בהשתייכותם המפלגתית של המורדים. מפא"יניקים ותיקים הוקעו כ"קומוניסטים" ו"מהרסי ההסתדרות", למרות שהעסקנים ידעו כי העובדות הן אחרות. המנגנון פעל בצורה צינית ומחושבת.
מאידך, ספק אם בין 600 השובתים, כולל ההנהגה, היו תריסר שהבינו מדוע נחרד המנגנון; מדוע באמת היה זה מרד שכוון נגד ההסתדרות. רובם נדהמו והופתעו נוכח ממדי התגובה וחריפותה.
השביתה הובסה בפומבי ובאלימות "למען יראו וייראו", והמנגנון קנה לעצמו, במחיר זה, מספר שנות שלווה יחסית, בהן לא עירער שום איגוד מקצועי על סמכותו של הוועד-הפועל לבטל תוצאות הצבעה. על הימאים המובסים הוטלה מחדש מנהיגות ממונה, עד שהמנגנון החליט כי אפשר לערוך בחירות דמוקרטיות חדשות, שתוצאותיהן היו מובטחות. במבצע "חינוך מחדש", נשלחו עשרות ימאים לבתי ספר של ההסתדרות ל"קורסים מיוחדים לימאים".
שיפורים כלכליים ואירגוניים הוכנסו לאיגוד במטרה לנטרל את הפוטנציאל המרדני של הציבור.
באשר להנהגת השביתה – רובה נוטרל או עבר במשך הזמן לשורות השכבה המנהלית, המפקחת. רק אדם אחד ויחיד מאותה הנהגה ממשיך במאבק גם כיום. המנגנון משלים עם זאת, מאחר שהוא מעריך כי לוחם בודד אינו מהווה סכנה, בעוד שנוכחותו מקנה לאיגוד מראה טרייד-יוניוניסטי, כלפי חוץ וכלפי פנים.
* * *
קיים שוני רב בין השיטות והאמצעים שבידי ההסתדרות לבין אלה של מנגנונים דומים בגוש המזרחי. אולם הבעיות והניגודים הסטרוקטורליים דומים.
עיון בהיסטוריה של אירגונים בעלי מבנה צנטרליסטי והייררכיה סמכותית, כמו הכנסייה הקתולית, המפלגות הקומוניסטיות (בנפרד וכארגון משותף), ההסתדרות וכד', מלמד, כי אירגונים כאלה אינם ניתנים לשינוי מלמטה.
במידה שהם משתנים ומתאימים עצמם למציאות חדשה, הרי השינויים באים מלמעלה. פרט לדרך זו, אין שום אפשרות לשנות אותם מבפנים.
הדרך היחידה היא להקים להם מתחרה מבחוץ.
כל עוד מרגישים השכירים צורך להגן על אינטרסים יומיומיים, יימשך המאבק להקמת איגודים מקצועיים עצמאיים. מאבק זה אינו מכוון להשגת מטרה פוליטית רחוקה, אלא להגשמת שיפורים כלכליים מיידיים. זוהי נקודת התורפה שבו. הפועלים אינם חותרים לכיבוש השלטון, אלא רק לשיפורים במסגרת השלטון הקיים.
מאידך, מאבק זה מתנהל נגד כל מעביד ומנגנון, גם כשאותו מנגנון מייצג, או מתיימר לייצג, את האינטרסים הפוליטיים של השכירים.
במקומות כמו ברית המועצות או ישראל, בהם המדינה נשענת במידה רבה על שלטון צנטרליסטי באיגודים המקצועיים, המאבק מקבל משמעות פוליטית שאינה תלויה במטרותיו המוגבלות. הוא מערער ומסכן בהתמדה את השלטון.
בישראל, כמו בברית המועצות, המאבק לעצמאות האיגוד המקצועי רחוק מלהסתיים. התבוסות הקודמות היו בגדר חזרות בלבד.