ברצוני לערער כאן על כמה מהערותיו של מאיר סמורודינסקי ("מצפן" 33) אשר בהן הוא חלק על מאמרו של מאמרו של משה מחובר: "זהותו החברתית על 'העולם הזה'" ("מצפן" 32). סמורודינסקי יוצא מהנחות "עיוניות" אחדות, שבעזרתן הוא מבקש לנמק פרקטיקה מסוימת; אנו נבדוק כאן את ההנחות הללו – והשאר יש­תמע מעצמו.

חזרה על שגיאה

טענתו הראשונה של סמורודינסקי אינה נכונה: לא אנגליה "שימשה מודל" לניתוחים הסוציולוגיים של מרכס ואנגלס, אלא גרמניה וצרפת שמלפני המהפכה התעשייתית – ארצות שעמדו בהתחלת התפתחותן הקפיטליסטית, בשלב דומה לזה שבו עומדות היום רוב המדינות של "העולם השלישי". וכידוע "מראות הארצות המתקדמות לנחשלות את עתידן האינדיבידואלי"...

"מהפכה ומהפכת-נגד בגרמניה", "מלחמת המעמדות בצרפת", "ה-18 בברימייר של לואי-בונאפארט", "מלחמת האזרחים בצרפת" – אלה הם הניתוחים הסוציולוגיים הקלאסיים של המרכסיזם. ב"קפיטל" לא התיימר מרכס לתת ניתוח סוציולוגי של חברה קונקרטית, אלא "נוסחה כלכלית של קפיטליזם צרוף", שאינו קיים בשום ארץ ממשית, אף כי נשמר לו ערכו כשלב בניתוח. אם-כן, הנימוק שבו דוחה סמורודינסקי את המתוד הקלאסי של המרכסיזם לגבי "מדינות קפיטליסטיות לא- מפותחות", הוא חסר-תוקף – על כל פנים מבחינתה של המשנה המרכסיסטית.

‏נקודת התורפה האמיתית של השיטה הרוצה להקיש הקש גמור בין אירופה של הקפיטליזם העולה לבין העולם הקולוניאלי של היום טמונה במקום אחר: במסגרת ההתפתחות האורגנית, יכול היה כל מעמד חדש (הבורגנות, מעמדות-הביניים החדשים, החקלאים בארצות החדשות, הפרולטריון) להתפתח ללא הפרעות. לא-כן הדבר בתקופת האימפריאליזם, שהוא תקופת הקפיטליזם הגוסס וה"נרקב" (אפילו מתמהמהת המהפכה הפרולטרית); הקו המדיני של כל מעמד או שכבה חברתית נכנס לתוך אפיק צר ומחייב.

‏אך דווקא בשל-כך תיתכן עוד פחות מאשר אי-פעם מדיניות עצמאית של הבורגנות הזעירה. גורלה הוא גורל של תנודות – חריפות יותר דווקא בתקופה זאת – בין שני הקטבים המעמדיים שבחברה: הבורגנות ומעמד הפועלים. ולהיפך – אם ציבור הפועלים יזדנב אחרי הבורגנות הזעירה, אזי למעשה יזדנב הוא אחרי ההון הגדול ,שהרי לא תיתכן מדיניות עצמאית של הבורגנות הזעירה. דומני שכאן צפונה הנוסחה ליחסיו של הארגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") עם "העולם הזה".

‏כידוע, לימד לנין להבחין הבחנה קפדנית בין אומה בורגנית מדכאת לבין אומה בורגנית מדוכאת. מכאן נובעות מסקנות רבות-חשיבות. למשל, יחסנו למלחמה בין מדינה אימפריאליסטית לאומה קולוניאלית. לדידו של בולשביק, אין זו מלחמה ככל המלחמות, שהרי מלחמתה של האומה הקולוניאלית  היא מלחמה בורגנית-מהפכנית. ובכן, לנין העלה תנועות שחרור לאומי, התקוממויות קולוניאליות, למדרגה של מהפכות בורגניות-דמוקרטיות. אך הוא לא אמר מעולם – ואף לא יכול היה לומר – שהבורגנות בארץ קולוניאלית יכולה להיות מתקדמת יותר ומהפכנית יותר מכפי שהיתה הבורגנות בארצות הלא-קולוניאליות בתקופת המהפכה הדמוקרטית הקלאסית. כמה נלעג וחסר תוחלת היה הליברליזם הרוסי ואגפו השמאלי הזעיר-בורגני – הס"ר (סוציאל-רבולוציונרים) והמנשביקים!  ואין לומר שהדמוקרטיה הבורגנית בארצות המפתח של העולם הקולוניאלי התעלתה לרמה גבוהה יותר...

הניסיון להציג את הדברים כאילו מעמדתה ה"אנטי-ציונית" של תנועת העולם הזה נובע שיש לה אופי מתקדם, מהווה חזרה על שגיאתו היסודית של המנשביזם, אשר סבר כי בתוקף הדיכוי הפיאודלי והאוטוקרטי היתה הבורגנות הרוסית מהפכנית במהותה.

הניסיון של מלחמות המעמדות באירופה ובעולם כולו מלמד אותנו: ככל שנהיה עצמאיים יותר, חזקים יותר, ככל שדרכנו הפועלית תהיה ברורה, חדת-זוויות וחד-משמעית יותר – כן יהיה רב יותר כוח-המשיכה שלנו לעומת ‏ארגון זעיר-בורגני כמו העולם הזה.

השוואה מוטעה

‏ברצוני לגעת בכמה מטענותיו האחרות של סמורודינסקי. הטענה כי "הקפיטליזם בארץ הוא תוצר של הציונות" אינה נכונה בצורה כה סתמית. דומני שניסיונות קפיטליסטיים-חקלאיים של יהודים בא"י קדמו לציונות המדינית. ועוד זאת: אם גם נכון שהלאומנות הציונית היתה ביטוי לשאיפת הזעיר-בורגנות היהודית הדחוקה (ושל חלק מהבורגנות היהודית השולית באירופה) לכונן עצמה כחברה קפיטליסטית הומוגנית ויציבה – ­הרי עם זאת שימשה הציונות כלי-עזר, אחד מני רבים, לחדירה האימפריאליסטית לא"י. לעומת זאת חדר האימפריאליזם לרוב חלקי העולם הקולוניאלי מבלי להזדקק להתיישבות של מהגרים דוגמת ההתנחלות הציונית. כלומר, גם בלי הציונות היה קיים קפיטליזם במזרח הערבי. ללא הציונות, היה הקפיטליזם בארץ יכול לשגשג בזכות השילוש: האימפריאליזם, הבורגנות הערבית העירונית (אשר יוצגה על ידי הנשאשיבים) והכפר הערבי, שבוודאי היה מקבל את המבנה הקפיטליסטי שיש לו היום.

‏לפיכך, הציונות אינה תוכנו של הקפיטליזם הישראלי, אלא צורתו. במהותו, ומבחינת קשת המעמדות שהוא פיתח, קפיטליזם זה אינו שונה מחבריו שבארצות אחרות. כמ-כן, ההבדל בין ישראל לבין מדינות באפריקה השחורה, למשל, מבחינת סיוע-החוץ המתקבל, אינו כל כך בכמות הרבה המגיעה לישראל, אלא בעובדה שבארצות ההן נכנס הסיוע לכיסיה של העילית החברתית בלבד (בנדון זה ראו ספרו של ר. דיומון, "אפריקה יצאה ברגל שמאל"). לכן צריך, לדעתי, להפוך על פיו את ניסוחו של סמורודינסקי ולקבוע: מי שאינו יוצא נגד המשטר הקפיטליסטי בארץ – אינו מערער על יסודות הציונות. כאן טמון ההסבר ל"נסיגה" של אבנרי ושל תנועתו לעבר הציונות.

טעות נוספת של סמורודינסקי היא בכך שהוא בא לגזור גזירה שווה בין דרום-אפריקה ורודזיה לבין ישראל. הוא מתעלם מכך שבמשק היהודי בישראל קיים ריבוד מעמדי שלם – מהשלב התחתון ועד לעליון. כלומר, יש כאן מעמד פועלים ולכן – שלא בדומה לדרום-אפריקה ורודזיה – המהפכה הסוציאליסטית העתידה במזרח התיכון תהיה פרי מאבק משותף של מעמד הפועלים הערבי והיהודי נגד המשטרים הקפיטליסטיים הקיימים. אם כן, לא רב השוני מהמתרחש בארצות נחשלות אחרות, בהן יצר האימפריאליזם משק מודרני ומעמד פועלים צעיר ותוסס, לצד צורות המשק הטרום-קפיטליסטיות; מעמד פועלים זה הוא הנושא בחובו את סיכויי המהפכה, והוא יטביע עליה את חותמו המעמדי. הוא-הוא שיקבור אחת לתמיד את הנוכחות האימפריאליסטית הגלויה והסמויה.

‏אבל אפילו נערוך את ההיקש, כפי שמבקש לעשות סמורודינסקי עם דרום-אפריקה ורודזיה – גם אז אין טיעונו תופס. בארצות ההן המאבק הבין-גזעי הוא – ביסודו של דבר – מאבק בין מעמד פועלים (שחור-עור) לבין בורגנות (לבנת-עור). תנועתהאיחוד של דרום-אפריקה, בהנהגת איזק בנגאני טבאטה, כבר הבינה זאת, והיא הגיעה למסקנה כי יש לטאטא מהשטח הפוליטי את "האנשים בעלי השקפה קפיטליסטית שהם אנטי-גזענים עקביים" – (כלשונו של סמורודינסקי) אשר עד עתה שלטו בתנועת המאבק האנטי-גזעני ותמיד הכשילו אותה, דווקא משום שאינם מסוגלים להילחם נגד שום משטר קפיטליסטי. תנועת האיחוד, אם תוסיף ללכת בדרכה הנוכחית, תוכיח שהיא באמת "מרחיקת-לכת הרבה יותר" מהידידים הליברליים הללו. היא תוכיח כי – בסופו של דבר – ­חוצץ המתרס בין תומכי הקפיטליזם (ובכללם הליברלים והקונגרס הלאומי האפריקאי) לבין הפרולטריון שחור-העור שבמכרות. ביטולו האמיתי של המשטר הגזעני יהיה תוצאה של הקמת דיקטטורה פרולטרית בדרום-אפריקה מועצתית, "סובייטית".

‏עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי הגורם הסובייקטיבי יפגר אחר ההתפתחות, ובדרום-אפריקה יקום משטר של "מחצית הדרך" תחת הנהגה זעיר-בורגנית – ואז יתהווה באמת משטר "קפיטליסטי בלתי-גזעני", כגון המשטר השורר עתה באלג'יריה.

‏צחוק בריא

‏לא הייתי נטפל באריכות כה רבה למאמרו של סמורודינסקי, לולא מצאתי בו משפטים קדומים נפוצים, אשר גרמו לאסונות רבים מדי. אותה אידיאליזאציה של "אנשים בעלי השקפות קפיטליסטיות שהם אנטי-גזענים עקביים" מזכירה את המדיניות הקטלנית שניהל הקומינטרן בשעתו כלפי "הבורגנות הליברלית בסין, שמילאה תפקיד מהפכני מבחינה אובייקטיבית" – הגדרה זו (הדומה להפליא לניסוחיו של סמורודינסקי) ניתנה על ידי בוכארין, התיאורטיקן העלוב של האסון הסיני של שנת 1927, בוועידה השישית של הקומינטרן. האידיאליזציה הזאת מזכירה לנו גם את יחס המפלגות הקומוניסטיות לפרון בארגנטינה, לבטאנקור בוונצואלה, לנקרומה, לבן-בלה, לסוקארנו וכיוצא בהם. ומה עלה בגורלן של ארצות אלה? כולן נשלטות היום בידי רודנויות ריאקציוניות!

ולבסוף אשאל את מאיר סמורודינסקי: אם אמנם "כל מי שיוצא נגד הציונות הוא בן בריתנו", אם "אין לשלול" את העולם הזה "אשר קם על יסוד אנטי-ציוני" – האם מוכן הוא להתייחס בחיוב אל הקהילות החרדיות, למשל, ולחפש בן ברית בדמותם של נטורי קרתא, המתאימים להפליא להגדרותיו?

לאבסורד כזה מביאה דרך מחשבה המחליפה ניתוח מעמדי בניתוח אידיאולוגי השם את הדגש על החלוקה לציונים ואנטי-ציונים. ואם כבר עוסקים אנו בגזירות-שוות: האם אפשר להעלות על הדעת כי רוזה לוכסמבורג ושאר מנהיגי המרכסיזם הפולני היו קוראים לברית עם הבורגנות הפולנית (שהיתה באותם ימים אנטי-פטריוטית) – רק מתוך שנאה ל-פ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית), שבצדק כונתה "סוציאל-פטריוטית"? עצם השאלה תצחיק את סמורודינסקי ואת כולנו – והצחוק יהיה בריא.