לציונות יש שני צדדים, ואי אפשר לנתח את הציונות ולהתמודד איתה מבלי להתייחס לשניהם. מבחינה פוליטית ומתוך נקודת-מבט מזרח-תיכונית, חשוב מאוד לנתח ולהבין את מהותו ותולדותיו של המפעל הציוני – הקולוניזאציה של פלשתינה על ידי מהגרים יהודים, בהדרכתה ובניצוחה של הציונות. בלי ניתוח כזה אין להבין את המציאות הפוליטית הישראלית, כי מדינת-ישראל דהיום מהווה תוצר – ועם זאת גם המשך – של המפעל הציוני.

‏אבל מנקודת-מבט רעיונית וכללית יותר יש צורך להבין את הציונות גם כאידיאולוגיה, כמערכת מסוימת של מושגים, הנחות, השקפות ומסקנות בדבר מה שקרוי "הבעיה היהודית".

‏השפל הכלכלי הנוכחי יצר הרגשה כללית שהמפעל הציוני נתון במשבר עמוק והגיע למבוי סתום. האופטימיות הנאיבית נעלמה מן המחנה הציוני ופינתה מקום להרגשת אי-נוחות, ספקנות וחרדה מפני העתיד. באווירה השוררת, אין זה מפליא כי מתעוררים באותו מחנה גם ספקות בקשר ליסודות הרעיוניים של הציונות.

‏ביטוי בולט לספקנות זו אפשר למצוא גם בביטאון הרשמי של המערך. בחוברת האחרונה של "אות" (מס' 2‏, חורף 1967) עוסקים שני מאמרים באותה סוגיה. יצחק בן-אהרון מוסר על השגות ולבטים שהתעוררו בו בעקבות ביקור בארצות-הברית ופגישות עם יהודים אמריקאים; כותרת מאמרו: "לשינוי ערכין ביחסי ישראל והתפוצות". יגאל עילם, הנמנה על עורכי הביטאון, בוחן במאמרו ("הנחות חדשות לאותה ציונות") כמה מהנחות-היסוד של הציונות לאור המציאות. שני מאמרים אלה משלימים זה את זה: ‏עילם מביא הכללות תיאורטיות ובן-אהרון מספק להן אילוסטראציה.

ציונות ואנטישמיות

‏בעבר – וגם היום – ניתנו שני פתרונות שונים לבעיית הרדיפות נגד ‏היהודים וה‏אפליה האנטי-יהודית. לפי השקפה אחת צריכים היהודים לתלות את תקוותם בתנועת הקידמה הכללית, אשר תביא ‏לביטול כל גילויי הריא‏קציה הקיימים – ובכלל זה גם דיכוי היהודים. ההנחה היסודית של השקפה זו היא, שהאנטישמיות אינה נבדלת באופן מהותי מתופעות חברתיות ריאקציוניות אחרות: גם היא תוצר של תנאים בני-חלוף. המסקנה היא, שהמאבק נגד האנטישמיות הוא חלק מהמאבק· הכללי למען הקידמה: היהודים – כמו ציבורים אחרים הסובלים מדיכוי מיוחד – חייבים, גם מנקודת הראות של הבעיה המיוחדת להם, לקחת חלק במאבק כללי זה.

הציונות מבוססת על ההשקפה ההפוכה. הנחת היסוד שלה היא כי האנטישמיות היא תופעה נצחית ו"נורמאלית"‏, ולבעיה היהודית א‏ין תקנה אלא על ידי הפרדתם של היהודים מן החברה הכללית וכינוסם במדינה נפרדת משלהם. בהקשר זה מביא יגאל עילם את דברי הרצל ב"מדינת היהודים": –

" – – – שאלת היהודים קיימת בכל מקום שהיהודים נמצאים בו במספר ניכר. אנו הולכים כמובן לאשר אין רודפים אותנו ועל ידי הופעתנו מתחוללות הרדיפות. זו אמת היא, ותישאר אמת על-כורחה. – – – אני חושב שאני מבין את האנטישמיות, תנועה זו של תסבוכת כבדה. אני מתבונן בתנועה זו כיהודי, אבל בלא חרון ופחד".

‏ברור שמתוך נקודת-השקפה זו אין ליהודים שום סיבה מיוח‏דת לקחת חלק במאבק הכללי למען הקידמה. יתר-על-כן, אין טעם רב אפילו במאבק מיוחד נגד האנטישמיות – שהרי זו נגרמת על ידי עצם מציאותם של היהודים כמיעוט בקרב עמים אחרים. לאמיתו של דבר, הציונות וה‏אנטישמיות יוצאות מתוך הנחה יסודית משותפת: ליהודים אין, ולא יכול להיות, מקום כמיעוט בחברה לא-יהודית. יגאל עילם מודה: "עד היום נושאים אנו (הציונים – צ.פ.) עימנו הרגשת אי-נוחות זו, בייחוד כשמתברר לנו כי לאנטישמים שמורה, כמעט תמיד, טפיחה ידידותית על הכתף הציונית". מסיבה זו עצמה עוררה הציונות מתחילתה התנגדות בחוגים יהודיים רבים. יגאל עילם מביא את דבריו של לוסיין וולף‏, ממנהיגי יהדות בריטניה, מתוך מכתב לרוטשילד (31 ‏באוגוסט 1916‏). כתב המנהיג היהודי: –

"אני מבין שהציונים אינם רק מציעים להקים ולייסד לאום יהודי בא"י, אלא ‏הם טוענים כי כל היהודים מהווים, ברגע זה, אומה נבדלת ועקורה אשר בשבילה דרוש להקים מרכז פוליטי אורגאני, משום שהם הינם – ותמיד יהיו – זרים בארצות אשר בהן הם מתגוררים עתה. ביליתי א‏ת מרבית חיי במלחמה נגד תורות אלה כאשר הוצגו לפני בצורה של אנטישמיות... הן מהוות כניעה לאויבינו".

‏אם-כי יגאל עילם אינו מזכיר זאת, ידוע כי בתנועה הציונית היו תמיד (וקיימים עד היום) חוגים אשר בירכו על קיומה של האנטישמיות וגילו שביעות רצון על התגברותה; הם האמינו כי האנטישמיות היא ממילא בלתי-נמנעת וה‏פתרון הציוני הוא מחויב המציאות – אלא שהיהודים נפתים להאמין לפעמים כי יש להם בכל-זאת עתיד בגולה. התגברות האנטישמיות טופחת על פניהם והורסת את "אשלייתם" – ובכן יש לברך עליה, כי היא דוחפת את היהודים למסקנה הבלתי נמנעת, ויפה שעה אחת קודם. השקפה זו קיבלה, בצדק, את הכינוי "ציונות אכזרית".

‏אולם גם אם נתעלם מן "הציונות האכזרית", ברור כי לציונות בכללותה לא היו מניעים למאבק של ממש נגד האנטישמיות. בלשונו של יגאל עילם, היה לציונות יחס "דו-ערכי" כלפי מא‏בק היהודים לאמנסיפאציה או אפילו לזכויות של מיעוט לאומי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא ‏מעיר על-כך: –

"מסיבה זו א‏יבדה הציונות א‏ת עמדותיה החזקות ברחוב היהודי בפולין לטובת ה'בונד', ככל שהחריף המאבק באנטישמיות ובמגמות הנישול של השלטונות הפולניים בשנות השלושים. השלטונות הפולניים לא היססו מלהשתמש בארגומנטים 'ציוניים' ולנצל את מבוכת המנהיגים הציוניים לצרכיהם".

‏יתר-על-כן, גם כאשר היה מדובר בהצלת יהודים, לא היתה הציונות מעוניינת בכך, אלא במידה שפעולת ההצלה תיעשה בדרך שהציעה הציונות: הגירה לא"י.

‏יגאל עילם מביא את הציטטה המעניינת הבאה ממכתבו של דוד בן-גוריון לוועד הפועל הציוני ב-17 ‏בדצמבר 1938, ערב "שיחות לונדון" בשאלת א"י: –

‏"מיליוני יהודים עומדים עכשיו לפני כיליון גופני, שאלת הפליטים נעשתה עכשיו שאלה עולמית ושאלה דוחקת, ואנגליה מתאמצת עכשיו להפריד בין שאלת הפליטים ושאלת א"י – ועוזרים לה בזה יהודים אנטי-ציוניים. ההיקף האיום של בעיית הפליטים מחייב פתרון טריטוריאלי ופתרון מהיר, ואם א"י אינה קולטת מוכרחים לחפש טריטוריה אחרת. והציונות עומדת עכשיו בסכנה. כל הנסיונות הטריטוריאליים האחרים, הנידונים לכשלון, ‏ידרשו הון עצום, וכשלפני היהודים תעמוד מצד אחד שאלת הפליטים, הצלת יהודים ממחנות-הסגר, ומצד שני עזרה למוזיאון יהודי בא"י – תכריע כף הרחמנות וכל המרץ של העם יופנה להצלת הפליטים בארצות שונות. והציונות תרד מעל הפרק, לא ‏רק בדעת הקהל בעולם, באנגליה ובאמריקה, אלא גם בדעת הקהל היהודית, ונתחייב בנפש הציונות אם ניתן להפריד בין בעיית הפליטים ובין הבעיה הארצישראלית".

‏מה הוכיחה השואה?

‏ההנחה הציונית כי האנטישמיות וצרת היהודים הן תופעות נורמאליות, שיתמידו כל עוד חיים היהודים כמיעוטים מפוזרים, צמחה על רקע המצוקה הקיצונית שהיתה מנת-חלקם של היהודים ‏בחברה הפיאודאלית-למחצה המתפוררת של האימפריה הצארית, ועל רקע הלאומנות התוקפנית ששררה במרכז אירופה בסוף המאה הקודמת. כיצד יש להעריך הנחה זו לאור המציאות של דורנו?

‏לעיתים קרובות נשמעת מפי הציונים הטענה כי השואה שבאה על יהודי אירופה במלחמת העולם מאשרת את ‏נכונות התיזה הציונית. "הוכח" כי ליהודי הגולה צפויה קטסטרופה בלתי-נמנעת; ואילו אותם יהודים שהספיקו לעלות ארצה ניצלו מהשמדה.
יגאל עילם מציין בצדק כי טענה זאת היא חסרת יסוד. הוא קובע כי "הצלת העם היהודי היתה תלויה, בסופו של דבר, בגורם אחד בלבד: בכוח הלחימה של בעלות הברית שערכו מלחמה בהיטלר". ואכן, יהודי א"‏י ניצלו מהשמדה לא ‏מפני שכאן התרחש באותו זמן התהליך של הקולוניזאציה הציונית, אלא פשוט מפני שהתקדמות הנאצים נעצרה בדיוק לפני שהצליחו לכבוש את הארץ – ­עובדה שאינה קשורה כלל עם הציונות. בדומה לכך ניצלו רוב יהודי ברית המועצות (ובכללם אלה שנמלטו שמה מפולין) מפני שהצבא האדום הצליח להדוף את ההתקפה ההיטלראית. יתר-על-כן, היהודים שהיגרו לארצות הברית היו נתונים בסכנה פחות מאחיהם שבחרו בפתרון הציוני.

השואה גם לא הוכיחה שרדיפות נגד יהודים הן דבר "נורמאלי" ושהיהודים צפויים להשמדה בכל מקום שבו הם חיים כמיעוט. להיפך, השואה הבליטה את העובדה שהאנטישמיות היא – אם נשתמש בביטויו הנכון של עילם – "סימפטום חולני של חברה במשבר". הרדיפות נגד היהודים לעולם אינן מופיעות במבודד, אלא תמיד כחלק ממכלול שלם של תופעות חולניות וריאקציוניות הנעוצות במשבר החברה הרכושנית (או, אם המדובר בברית המועצות –בעיוותים וסילופים של הסוציאליזם). יוצא איפוא, שהערובה למניעת הישנות השואה אינה הגירת היהודים למקום אחר, אלא ‏מאבק נגד הריאקציה בכלל. בצדק אומר יגאל עילם: "הדבר האחד שהוכיחה השואה לגבי העם היהודי ‏הוא, שגורלו של העם היהודי קשור וקלוע בגורלו של העולם הסובב אותנו ובנעשה בו, לטוב ולרע".

‏ההסברה הציונית נכשלה

זה שנים מייחלים הציונים לשווא לעלייה המונית מ"ארצות הרווחה". הסיבה פשוטה: המוני היהודים אינם מקבלים את ההסבר הציוני המקובל בדבר השואה הצפויה להם; מתוך נסיונם-הם נראה בעליל שהתיזה הציונית איננה נכונה. קובע יגאל עילם: "הציונות הציעה פתרון שהניח את האנטישמיות כנתון עולמי טבעי וקבוע; אך על דעת יהודים, החיים בעולם שבו אין האנטישמיות נתון טבעי וקבוע –עולם המבקש להיפטר מן האנטישמיות כמפני רעה חולה – לא היתה הציונות, באספקט זה, יכולה להתקבל". יצחק בן-אהרון ‏כותב באותו עניין: –

"האידיאולוגיה הציונית (בורוכוביסטית או הרצליאנית, סירקין וברל) שנקודת המוצא שלה היא הקטסטרופה הצפויה לגולה – אין לה כל אחיזה בתודעת הדורות הצעירים, העולים על הבמה באמריקה. עובדה היא, שאנו מזוהים עם הדור היורד מעל הבמה. – – – הנסיון להעתיק תיאוריות אלה למציאות האמריקאית מועד לכשלון, מראש".

‏ומכאן הוא מגיע למסקנה: –

‏"מרגע שאיני מנפנף נגדם באימת היטלר, מרגע שאיני חוזה להם קטסטרופה – מאותו רגע כאילו הודיתי, שהם יכולים להיות יהודים טובים ונאמנים גם אם ימשיכו לבנות חייהם באמריקה".

‏נוצר מצב פרדוקסלי עליו מצביע עילם תוך מורת-רוח מרובה: לפנים היתה הציונות פונה אל יהודי הגולה שיעלו לארץ בכדי להציל את עצמם; היום, כאשר להנמקה כזאת אין כל אחיזה, מבקשים מהם לבוא כדי להציל את המדינה.

‏"נתהפכו היוצרות: בעיית הקיום של העם היהודי נתהפכה בבעיית הקיום של מדינת ישראל; מאחורי התביעה המופנית אל יהודי התפוצה לעלות... אתה קולט את הפחד, את הדאגה – פן נישאר לבדנו, שניים-שלושה מיליון, ב‏תוך עשרים אלף קמ"ר, בתוך החזית המזרח-תיכונית, בתוך המרחב הערבי העוין, בודדים, חלשים, ללא סיכוי של ממש לעתיד הרחוק. אם יתכנסו לכאן היהודים – ­נשב כאן עשרה, חמישה-עשר מיליון, רבים וחזקים".

‏אגב, יגאל עילם דוחה את ההשקפה שללא עליה נשקפת סכנה לעתיד המדינה, כמדינה ציונית. לדעתו, דווקא קיומם של קיבוצים יהודיים גדולים בארצות הברית ובברית המועצות הוא משענת-כוח למדינה.

‏הקליפה והגרעין

‏איזה פתרון מציעים שני דוברי המערך?

כאן קיים הבדל בין גישותיהם של בן-אהרון ושל עילם. הראשון אינו חורג הרבה מעבר לתפיסה הציונית המסורתית והוא מחפש דרכים חדשות לשם שיכנוע יהודי ארצות הברית לעליה. בעצם, ניכר מתוך דבריו כי הוא עצמו סבור שבטווח ארוך נתון עתידם של יהודי ארצות הברית בסכנה – אך הוא כבר התייאש מהנסיון להחדיר סכנה זאת לתודעתם. ובכן, הוא מציע להשתמש בשיטות חדשות לשם משיכת היהודים – ובעיקר הדור הצעיר – לישראל. את הצעתו אפשר לסכם בשתי נקודות.

‏ראשית, על ישראל לנהל בקרב יהדות אמריקה לא תעמולה "אינטנסיבית", שתכליתה להביא עליה ותו לא, אלא לשתף פעולה עם הקהילות היהודיות במטרה יותר כללית: לפתח את זיקתם היהודית של יהודי ארצות הברית (גם אם אינם עומדים לעלות) ולמנוע את היטמעותם בחברה הסובבת (מיותר כמעט להוסיף, שכאדם בעל השקפה לאומנית, רואה הוא בטמיעה – אפילו היא נעשית מרצון חופשי לגמרי – אסון איום).

שנית, הוא מציע להפוך את ישראל למוקד-משיכה לצעירים היהודים, שיבואו הנה לאו-דווקא מתוך נימוקים יהודיים ספציפיים, אלא תוך היענות ‏לאתגרים תרבותיים ומוסריים כלל-אנושיים. אמנם, הוא אינו מסביר לנו כיצד תיהפך ישראל למרכז תרבותי, מדעי ומוסרי כלל-עולמי שיקסום עד כדי כך לנפש הדור הצעיר; אך הוא מעיר כי "כאשר יבואו אלינו, תעבור היוזמה לידינו". כלומר, מרגע שהצעירים היהודים ידרכו על אדמת ישראל, אפשר להתחיל להשפיע עליהם במטרה לשכנע אחדים מהם להישאר ולבנות כאן את ביתם.

‏דומה שאין כל צורך לטפל בפירוט ברעיון ילדותי זה; הוא איננו הרבה יותר מהזיה בלתי רצינית שנגרמה על ידי אכזבה ויאוש.

‏לעומתו, נוקט עילם בעמדה רדיקאלית יותר. "בוודאי", הוא אומר, "עלייה יהודית יש לחייב, לעודד ולקדם בברכה"; אך אין היא הכרחית. אין ‏להצטער יותר מדי גם אם העלייה מתמהמהת לבוא. "בתנאי העולם של היום יכולים אנו להשיג את כל שביקשנו להשיג במדינת ישראל – עם או בלי עלייה". לדידו, העלייה היא רק קליפה של הציונות, קליפה שצריך להשיל אותה בהיותה מיושנת.

גרעין ‏הציונות הוא "בזיקתה של מדינת ישראל לעם היהודי... רק בזיקה זו יש טעם ותכלית קיום למדינת ישראל; רק מזיקה זו צמחה, ורק בזיקה זו תוכל להתקיים ולקיים עצמה בתודעת העולם". מדינת ישראל היא מדינה ציונית כל עוד היא אינה כלי פוליטי של תושביה אלא של כל יהודי העולם; ויהודי העולם חייבים להירתם לפעילות למען ישראל. כאמור, עילם מציין שמבחינת הפעילות למען ישראל יש אפילו יתרון מסוים בכך שהיהודים אינם עולים אליה אלא נשארים כדי להשפיע בתוך "מרכזי הכוח הגלובאליים – ארצות הברית וברית המועצות".

‏ובכן, הוא מציע לתת ביטוי רשמי, תחוקתי ומוסדי לאופיה הציוני של המדינה: –

‏"מדינת ישראל תתקבל כמפעלו המדיני של העם היהודי, בתחום האחריות של העם היהודי באשר הוא (ההדגשות במקור – צ.פ.). פירוש ‏הדבר, שהאחריות למדינת ישראל ולנעשה בה לא תהא מוגבלת ‏לאזרחים היושבים בגבולותיה. הישראלים יצטרכו לקבוע עניין זה בקונסטיטוציה שלהם ולתרגם זאת מיד ללשון מוסדית".

‏וכדי להבטיח את "הזיקה הקבועה בין העם היהודי לבין מדינת ישראל" מציע עילם את שני המוסדות הבאים: –

‏"א) חוקה כתובה עם תשתית נוקשה שתקבע את הזיקה בין מדינת ישראל לבין העם היהודי. ב) סנאט, שבו ישבו יהודי התפוצות, ואשר יפעל לצד הכנסת ויהיה מסוגל למנוע או לעכב פעולות תחיקה המנוגדות לחוקת מדינת ישראל או לדעת הקהל היהודית בעולם".

‏למי שיעלה כנגד הצעה זו את הנימוק, שלא יתכן שגורלה של ארץ יהיה נתון להכרעת תושבי חוץ, מוכנה בפי עילם התשובה: בכך אין בעצם כל חידוש; הציונות נהגה תמיד דווקא כך. הרי גם ‏הקולוניזאציה של פלשתינה נעשתה ‏מבלי לשאול את פי תושביה, כך שעצם קיום המדינה הציונית מבוסס מלכתחילה על ההנחה שגורל א''י צריך להיקבע לא על ידי תושביה אלא על ידי כלל העם היהודי.

*  *  *

אנו מסכימים בהחלט עם הגדרותיו של יגאל עילם: זהו באמת ה"גרעין" של הציונות. בדיוק נגד גרעין זה יש להיאבק. הברירה היא בין מדינת ישראל ישראלית ומזרח תיכונית, שפניה מועדות להשתלבות בסביבתה – לבין מדינה ציונית, גוף זר במרחב, מדינה כפופה לקיבוצים היהודיים ברחבי העולם ול"מרכזי הכוח" העולמיים (כלומר המעצמות הזרות), שם יושבים רוב היהודים.