יום האחד במאי, אשר נקבע על ידי האינטרנציונל השני כיום שביתה עולמי של מעמד הפועלים, נשא מראשיתו אופי על-לאומי. יום זה נועד להפגין את אחדות האינטרסים של מעמד הפועלים בכל רחבי העולם ואת הסולידאריות ההדדית הנובעת מכך.

יום זה נבחר משום שבו, בשנת 1886, פרצו שביתות והפגנות ברחבי ארצות הברית בתביעה ליום עבודה של 8 שעות. ההתנגשויות עם המשטרה הגיעו לשיא בעיר שיקאגו. עשרות פועלים נפצעו ונאסרו. על שבעה מנהיגים של התנועה האנרכיסטית נגזר דין מוות וארבעה אמנם הוצאו להורג.

במרוצת השנים דהו במקצת צבעיו של יום זה, כפי שדהו צבעיו של האינטרנציונל השני. התפשטות שוביניזם לאומי בחלקים חשובים של תנועת הפועלים וכן התברגנותן של שכבות מסוימות במעמד הפועלים, בארצות הקפיטליסטיות המפותחות – נטלו בהדרגה מיום זה את נשמת חייו, את תוכנו הלוחם והעל-לאומי. בחוגי הסוציאל-דמוקרטיה החלו לכנות את האחד במאי בשם "חג הפועלים". בארצות שניצחה בהן המהפכה הסוציאליסטית היה לכך אולי צידוק מסוים, אך מה עושה חגיגיות זו בכל כנפי תבל, שעה שהקפיטליזם בצורותיו הדורסניות ביותר שליט על מרבית העולם?

נעיר כאן, במאמר מוסגר, כי גם בארצות המחנה הסוציאליסטי מוקדם עדיין לחגוג יום זה. יום זה צריך להפגין סולידאריות של היסודות הסוציאליסטיים באמת שברחבי תבל, עם המאבקים המהפכניים המתנהלים נגד שלטון הקפיטליזם האימפריאליסטי באסיה, באפריקה ובאמריקה הלאטינית.

אין זאת אלא שבדומה לסמלים מהפכניים רבים במרוצה ההיסטוריה האנושית, העדיפו היסודות האנטי-מהפכניים את שימור הסמל תוך רמיסת התוכן שסימל. כל נאציונליזם סוציאליסטי, המגם בחרוף נפש על הקפיטליזם, אימץ לעצמו צורה מצורותיו הוורודות של האחד במאי, כדי ליצור רושם כאילו שומר הוא על הגחלת הסוציאליסטית. אחד במאי כזה אינו מסוכן כלל לבורגנות. כיום אין הבורגנות נחרדת מהפגנות האחד במאי כפי שנחרדה משטרת שיקאגו לפני שמונים ואחת שנה.

בעיצומה של שנת 1967 מצויים אנו, הדוגלים בסוציאליזם מהפכני על-לאומי, במצב מביך לכאורה. נדמה כי המוטיב הלאומי בזירה המדינית העולמית ובתחום האידיאולוגי – משפיע כיום בעוצמה רבה, שכמוה עדיין לא היתה בתולדות האדם. מתוך כך נראה כאילו התיאוריה שלנו לא זו בלבד שהיתה אנכרוניסטית בימיהם של מארכס ולנין, אלא שהיסוד הבלתי מציאותי שבה מתחזק והולך מיום ליום. מה עוד, שמשב הרוח הלאומנית תופס גם בקרב ארצות המחנה הסוציאליסטי וקובע, בהרבה עניינים חשובים, את מדיניותן.

ננסה לבדוק את התהליכים לעומקם, בלי להתעלם מן התמונה כפי שהיא מצטיירת על פני השטח.

הרוח הלאומית הגדולה שנשבה באירופה של המאה הקודמת היתה למעשה השתקפות התגברותו של המעמד הקפיטליסטי העולה, על הפיאודליזם, תוך יצירת מדינה בורגנית-לאומית-ריכוזית על חורבות האינטרסים הפיאודליים הפרטיקולריסטיים. עמרכת יחסי הייצור הפיאודליים בלמה את אינטרס הקידמה החברתית, את התפתחות השוק הלאומי והבינלאומי ואת פיתוח כוחות הייצור על בסיס התגליות המדעיות והטכנולוגיות. רוח לאומית זו שירתה יפה את הקידמה האנושית בהפעילה אנרגיות אדירות עם שחרור הקפיטליזם מכבלי המשטר הפיאודלי.

הקפיטליזם הזניק את החברה האנושית לגבהים חדשים. בצד המהפכה התעשייתית התפתח טיפוס מסוים של דמוקרטיה בורגנית. מאידך גיסא הקים הקפיטליזם של מערב אירופה וצפון אמריקה את השליטה הברברית בקולוניות, להבטחת ניצולן המחפיר.

התנועות הלאומיות של המאה ה-20 שונות מהותית מאלו של המאה ה-19. תנועות אלה משקפות את הניגוד הגובר והולך בין המעצמות האימפריאליסטיות לבין החברות של הארצות הקולוניאליות ששועבדו על ידן. גם בתנועות אלה קיים המוטיב האנטי-פיאודלי, אך הגורם המכריע בהן הוא התקוממות כנגד השליטה האימפריאליסטית ומשרתיה המקומיים. בתנועות אלה מוצאים את מקומם כל היסודות הנפגעים מן הניצול הקולוניאלי. אחדות כוחות אלה יפה לשעה, כל עוד נמצא המאבק לגירוש הכובש הזר בעיצומו. לגבי הפתרונות החברתיים והכלכליים המתבקשים לאחר השגת העצמאות, נוצרת בדרך כלל מחלוקת בקרב היסודות השונים ששיתפו פעולה במלחמת העצמאות בעבר.

ככל שניתן להתעכב על נסיונן של ארצות שונות, קולוניאליות לשעבר, שזכו לעצמאות – מסתבר כי המשימות הניצבות בפניהן הן קשות ומורכבות ומחייבות קיום משטר מהפכני שייתמך על ידי שכבות העם הרחבות.

כשם שהתנועות הלאומיות של המאה הקודמת בישרו את עלייתה ונצחונה של הבורגנות – כך מבשרות התנועות הלאומיות האנטי-קולוניאליסטיות בהווה את נצחון הסוציאליזם המהפכני, ועם זאת את קץ עידן הלאומיות בכלל.

הסוציאליזם המהפכני שולל כל גישה לאומית לניתוח התפתחויות בחברה האנושית. נקודת המוצא שלו היא הגישה החברתית-מעמדית. התיאוריה של הסוציאליזם גורסת כי הקפיטליזם, אשר שבר את המבנה הכובל של החברה הפיאודלית וחולל מהפכה תעשייתית-טכנולוגית אדירה, מכניע במו ידיו את החברה ומונע את התקדמותה להישגים חדשים.

התגליות המדעיות והידע שצבר המין האנושי ביחס למקורות הטבעיים וכן ההון הרב שנצבר בעמל כפם ורוחם של מיליוני בני אנוש – כל אלו יש בידם, אם יאורגנו במסגרות שמניעיהן טובת הכלל ולא טובת בצען של עליתות – לחולל מפנה יסודי במהלך ההיסטוריה האנושית: מפנה שיגרום את חיסול הרעב והמצוקה, על ידי השקעות נאותות בייצור חקלאי ותעשייתי ברמה הולמת.

העובדה שבארצות הברית מתפתחות תעשיות תכשיטאות ותמרוקים לכלבים וחיות בית אחרות, שעה שבהודו גוועים עשרות מיליונים ברעב ואף חמישית מאוכלוסיית ארצות הברית עצמה מצויה בדרגות שונות של תת-תזונה – עובדה זו הינה פרי המבנה החברתי ולא נתון "טבעי" שאין אלא להשלים עמו.

אם נרצה ואם נמאן, אנו נמצאים בעיצומו של תהליך חובק זרועות עולם, אשר יעמיד את החברה האנושית מול סתירותיה, כיחידה אחת. תהליך זה יבהיר, בקצב גובר והולך, כי קו היריבות בחברה האנושית אינו הקו הלאומי, אלא המעמדי. מיליוני בני אדם ילמדו לדעת כי כדי לשחרר את מלוא האנרגיות החבויות בחברה האנושית וליישמן במקום שמכתיבה זאת טובת הכלל, צריך קודם כל לנהל מלחמה קשה באותם יסודות בחברה, המהווים מבחינה מספרית מיעוט מבוטל, אך השליטים למעשה על אימפריות כלכליות ועל מדינות אדירות עוצמה.

מי שמבין זאת, מבין מה פשרה של מלחמת ארצות הברית בווייטנאם ואילו מאבקים עוד נכונו לעמי העולם, ברחבי היבשות של אסיה, אמריקה הלאטינית ואפריקה.

מי שמבין זאת וניחן בקצת אומץ מחשבתי, יוכל להבין את פשר המאבק המתחולל בחברה הערבית סביבנו ואת האסון שבעמידת ישראל בצד הבלתי נכון של המתרס.